אז קודם כל פירוש מילים, או יותר נכון, מושגים. לדעת חוקרים רבים, ה’זבנג וגמרנו’ נולד דווקא בשפה האידישאית, העשירה בניבים עסיסיים מעין אלה. עם לידתו שימש הביטוי דווקא בהקשר חיובי, כשבא להגדיר מכת מחץ המכריעה את האויב לנצח. לימים, שוכלל המושג או עוות – תלוי את מי שואלים – ושימש הגדרה קולעת לרצון הנואל לחולל שינויים בזבנג אחד ודי.

נחמד לפשפש במחשבות דמיוניות על עולם בו נוכל להירפא ביום, לעשות דיאטה ביומיים, לדעת את התורה בשבוע ולהתפרנס לנצח בשבועיים. המחשבה הדמיונית לפיה ניתן לפתור ברגע ושניים עבודות שדורשות מאמץ וזמן, ריחפה או מרחפת במוחם של רוב ככל בני האדם. יש שדוחים אותה על הסף, יש שנהנים להפוך בה כמה רגעים לפני שהריאליות משתלטת ומכריעה אותם, ויש עדיין מעטים הסבורים, תאמינו או לא, כי לעתים רבות זו בהחלט דרך להצלחה. דווקא היהדות, שלא כפי הנדמה, די מזדהה עם עמדתם של האחרונים.

אחרי ההכרזה הפרובוקטיבית הזו, ניתן להתחיל להסתייג ולצמצם, להבהיר ולהתנצל, אבל גם לשאול באומץ: האם מותר להפריד את צמד המלים המשונות הללו, לנסות לאמץ את ה’זבנג’ ולהשליך את ה’גמרנו’? האם אפשר לחשוב על שימוש בכוח ה’זבנג’ בלי להתחייב על ‘גמרנו’, או שמא אחת דתו של ה’זבנג’ לשמש רק את משתוקקי ה’גמרנו’?

הרב אליהו דסלר זצ”ל חושב שכן. לא, הוא לא משתמש בביטויים ישראלים. שפתו גבוהה ובית מדרשית. אולם, התוכן ברור, גם אם מחודש. במאמרי התשובה שלו – שבימים אלה רבים הם הקוראים בהם ומתחזקים – מחדד הוא, כי נכון שתשובה אמתית דורשת שינוי אמתי, אין ספק כי מצוות התשובה, כשמה וכהגדרתה, דורשת חזרה לשורש בסדר מדרגות ידוע, לשוב לאבא שבשמיים במעלה אחר מעלה, במטרה להישאר יציב במעלות הטהרה, לעמוד איתן עם שני רגליים בריאות על הסולם העולה בית א-ל. אבל אחר כל האמיתות והכללים, מתפרץ ועולה היוצא מן הכלל, המיוחד דווקא לדורנו, כדברי בעל ה’מכתב מאליהו’.

יש דור חולה ומסוכן, העיד כחכם עדיף מנביא לשעתו ולדורות. לא תמיד ניתן להתחיל תהליך ריפוי ממושך ומסודר. כן, לעתים נצרכת תשובה מהירה, כעין מתכון רפואי מוחץ ובהול, משהו שנועד לתת את מכת המחץ שתאפשר בהמשך את תהליך הריפוי המוסדר והמובנה. אם נלמד מהעולם הרוחני, ממנו השתלשל ועל פיו מתנהל העולם הגשמי, נראה שבהחלט ישנן זריקות מיוחדות לשעת חירום, סמי מרפא לכל אחד ובכל מצב, כמו התקדשות בתורה ככוח מתדלק ומזניק, תפילה ותחנונים לרחמי שמיים על נשמתנו הנתונה בשבי כוחות הנפש הבהמית. ועוד

בהקשר לכמה סיפורים על פושעים שהתעלו באחת ובמסירת הנפש מעומק השאול, שנינו בחז”ל אמירה מפליאה: “בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת”. והטענה גואה ושואגת: אם קנו עולמם, למה באה הבכייה? אלא, מבאר הרב דסלר, קניית עולמם של אלה, לא באה כתוצאה ממעשיהם הם. אם היו צריכים לברר ולזקק את הנפש, לא היו יכולים לנצח את התאוות בהן שקעו שנים רבות. אלא שמסרו את נפשם, עוררו רחמי שמיים על ניצוצות קודש ששקעו בתהום רבא, וזכו שאב הרחמים ימשכם אליו באחת, כשהם מתקנים בכך את העולמות השפלים בהם שכנו ועסקו.

אם נצנח רגע לעולם המעשה, נראה שהדבר נכון בכל תחום בחיים. כפי שברור שהתקדמות אמתית נוצרת בשלבים, כך ברור שהיא צריכה להתחיל בנקודת הזנק. אם נדבר על מצוות התקופה והתשובה, הרי ברור לכולנו, יהודים רגילים ובינונים בכל דרגה שהיא, שאנו יכולים וצריכים לתת ‘זבנג’ של שינוי דרסטי, שיוביל בהמשך לתכנית טיפולית מותאמת ומקדמת. אין לנו צורך במסירות נפש שבאה מהכרה כי כשל כוח הסבל מהתמודדות, אבל כן ‘זבנג’ מעורר שימשוך אותנו מחבלי השגרה האפרורית, שיהווה את נקודת הזינוק הראשונה במסלול אלף הצעדים.

זבנג ולא גמרנו.

הפוסט נפלאות ה’זבנג וגמרנו’ הופיע לראשונה ב-מגזין בוסתן.

למערכת ‘בוסתן’, שלום

ראשית, רצוני לומר שאני מאוד נהנית לקרוא את חוברת ‘בוסתן’ ומחכה תמיד לעיתון הבא. יש בחוברת מגוון דעות בכל נושא. הנושאים והמתכונים מעניינים ושימושיים.

בחוברת האחרונה נכתב על סוג דם B. רשום בטבלה שנבטים סיניים זה ניטרלי ובמקום אחר בטבלה מופיעים שוב הנבטים הסיניים, הפעם כמזיקים. האם זו טעות?

שאלה נוספת: כתוב שסוג דם B יכול לאכול מוצרי חלב. אני, מזה שנים רבות נאלצת להימנע ממוצרי חלב שאני מחבבת, שגורמים לי לליחה מוגברת. בעבר השתעלתי רבות ולאחר שהפסקתי לאכול מוצרי חלב, בננה, בוטנים ועוד – התופעה נעלמה. בנוסף, קראתי כתבות רבות על כך שמוצרי חלב אינם בריאים לאף אחד.

אודה לכם מאוד אם תענו לי על השאלות. זה יוצר אצלי בלבול.

תודה מראש

ציפי

תשובת המטפלת דבורי גתי יוסף, נטורופתית ומטפלת לפי סוג דם:

1. נבטים סיניים הינם נבטים של שעועית מש, שהינה מזיקה לסוג דם B, עקב נוכחות לקטין שעלול להפריע בעיכול ולהאט את זרימת הדם. כשמנביטים פולי מאש מקבלים את הנבטים העסיסיים הנמכרים בשם “נבטים סיניים”. על־אף שתהליך הנבטה מפחית מכמות הלקטין, בנבטים נשארת כמות מסוימת של לקטין שהופכת אותו למזיק לסוג דם B. כמובן שפולי המש עצמם מזיקים לבעלי סוג דם B יותר מהנבטים, ומומלץ להם מאוד להימנע מהם.

בכתבה שבגיליון הקודם נפלה אכן טעות, כאשר פולי ונבטי המש פורסמו ברשימת המזונות הניטרליים לבעלי סוג דם B.

אני ממליצה לבעלי B  לצרוך נבטי אלפלפה ונבטי ברוקולי – שהינם מועילים מאוד לבריאותם.

2. מוצרי חלב מתקבלים באופן שונה אצל אנשים שונים. בעלי סוג B ככלל מסוגלים לקבל חלב יותר טוב מאחרים. עם זאת, ייתכנו אנשים גם בסוג דם Bשחלב אינו מיטיב עמהם. למשל: מי שחסר את האנזים לקטאז לפירוק החלב במעיים יסבול מהפרעות עיכול בעקבות חלב, גם הוא נמנה עם בעלי סוג דם B.

מניסיוני אני יכולה לומר לך שחלב, ובמיוחד חלב אורגני, שזה מוצר חלב יותר איכותי ונקי מרעלים, לרוב אינו גורם ליחה לבעלי B. נסי להוריד דווקא חיטה, תירס, טחינה, בוטנים ועוף, ותראי אם הליחה משתפרת. זה שמאשימים את החלב באופן קולקטיבי בגרימת ליחה, עוד לא אומר שההאשמה נכונה…

הפוסט נבטים סיניים הופיע לראשונה ב-מגזין בוסתן.

בדפי הראיון שהנכם מחזיקים כעת בידיכם, כמעט ולא נצפה סיכוי כי אי־פעם תצליחו לאחוז. הסיבה נעוצה הייתה בהעדפתה הברורה של הגב’ תמר יוספי להתראיין טלפונית אך ורק בטווח השעות שבין ארבע וחצי לרבע לשבע… בבוקר.

 “אין דומה להתעוררות המוקדמת עם שחר, עוד לפני שהעולם מתחיל להצליח לבלבל אותי…” תירצה עצמה יוספי למשמע פליאתנו.

ניסינו, עם יד על הלב, באמת שניסינו… אמנם, מסתבר שלא כולם עשויים מהחומר ממנו קורצה מרת יוספי בלתי שגרתית זו, המסרבת להצמיד לעצמה כל הגדרה מתייקת מגזרים “מיותרת וחסרת טעם” – כלשונה. לבסוף נעתרה, ברוך ליבה, להגמיש את הדרישה, וניאותה לשוחח בשעה מעט יותר… ארצית. 

“ישנו מסלול רבתי לכנסת ישראל, אך לכל יהודי מצפה מסלול אישי משלו שאם לא ייתן לו ביטוי לעולם ימתין לו מעבר לפינה, מוחמץ”, פורשת תמר יוספי את משנת חייה. 

“בעיני, המהות העיקרית בחיים היא הרצון לדבוק בה’. אני מאמינה שבכל יהודי נמצאת בת הקול המלמדת אותו כיצד להגיע לכך, באופן של השגחה פרטית. 

“לב טהור ברא לי אלוקים” מוסיפה תמר לצטט בלהט.

“הלב שלנו טהור, ומזהה נקודות של אמת, אך מחפים עליו הרבה כיסויים. אם נלמד להקשיב ללב הטהור שלנו היטב, נדע לצעוד בדרך הנכונה עבורנו”.

סיפור חייהם של בני הזוג יוספי, מתאר אכן חיפוש כזה אחר דרך לעבדו יתברך – בנתיב חדש, שונה, נתיב לא ידעו עיט, אשר מסלול החיפושים שהוביל אליו – ארוך היה, ופתלתול. 

בטח בה לב בעלה

הרב מיכאל יוספי הינו יליד בני ברק, בנו של הרב יהודה יוספי שליט”א, ת”ח נודע ומזכה הרבים בשיעוריו ובדרשותיו. את הבית התורני הזה עזב הנער מיכי יוספי בגיל 14 לטובת לימודים בישיבת קבר יוסף הצדיק בשכם. היה זה בתקופה שקבר יוסף עוד היה בידיים יהודיות, והישיבה שעל קברו מנתה למעלה מארבעים אברכים ובחורים.

בגיל 21, לאחר שעבר לא מעט גלגולים, החליט בעלי לצאת לטיול ארוך ב…מזרח הרחוק, כשהוא מודיע על כך להוריו… יום קודם לכן. חמי, הרב יוספי שליט”א, שהינו אדם גדול ואציל רוח, טמן את צערו בליבו והחליט ללוות את בנו עד לתחנת האוטובוס, כשלפני הפרידה הוא תוחב לידו שטר בן 100 דולר.

לימים, לאחר שהתייצב בעלי על דרך המלך הנכונה לו, ונישאנו בחתונה שמחה במיוחד ב”ה, שאל אותו חמי בקול נרגש: “במה, במה זכיתי?”.

“בזכות אותו חופן דולרים שאז, בתחנה ההיא, דחפת לידי…” – השיב לו בעלי.

באמצעות דוגמה אישית זו, בין השאר, למד בעלי ומלמד, על הטוב, החשיבות והיקר הטמונים בכל יהודי בכל מצב, ועל הדרך להבחין בהם ולהעלותם. גישה זו היא התשתית לשליחות אותה ביצע בהמשך, ולשאיפתו לזכות לחוש כלפי כל יהודי אהבה אמיתית.

שנים לאחר מכן, לאחר שבנינו את ביתנו הנאמן בסיעתא דשמיא, ואף זכינו במתנת שמים – תינוק בן חודשיים, שבנו וחזרנו למזרח, והפעם – כדי לקרב. חשתי את רצונו העמוק של בעלי, את החלום העצום שפיעם בו להשיב בנים אובדים אל חיק אביהם שבשמים – ודווקא בתוך טומאת המזרח אותה פגש. ראיתי זכות ואושר לעצמי לסייע בכך.

קיבלנו ברכת גדולים וטסנו להודו. עם מעט מטלטלים, מצוידים באמצעים כספיים דלים ביותר, אבל מלאים בלהט ובתחושת שליחות, לייסד בלבה של ‘ארץ קדם’ עמוסת המטיילים הישראלים – את ‘הבית היהודי’ הראשון. 

ושלל לא יחסר

ראשית נחתנו ב’דראמסלה’, משחזרת תמר, עיר מתויירת בצפון הודו, הממוקמת לרגלי הרי ההימלאיה. מאות ישראלים שוהים בעיר הזו בתקופת הקיץ מידי שבוע, ואליהם כיוון בעלי כששרבט בעברית, בכתב־ידו, על שלט גדול שתלה מחוץ למלון האורחים בו התאכסנו: “קבלת שבת תיערך כאן הערב, כולם מוזמנים!”.

כירת גז אחת בודדת ושני סירים אותם הטבלנו בנהר הסמוך היוו את הבסיס למטבח הכשר הראשון שלנו. לחם הודי הנקרא בשם ‘צ’אפאטי’ שנופה על־ידינו ונילוש מקמח מקומי נאפה על גבי המחבת, ושימורי טונה לצד תבשיל ירקות פשוט שימשו לבדם לשלוש סעודות השבת. כעשרה אורחים הגיעו אלינו במהלך השבת הראשונה, ונאלצנו לכבדם בעיקר בבוטנים ובבננות, כשבעלי משמיע להם את סיפורו של הבעש”ט הק’ בימי עוניו, בהם ביקש מאשתו בשר ויין וקיבל תחתם גריסים ופת קיבר.

 “כמה משובח הבשר”, היה טועם הבעש”ט הק’ מן התבשיל הדל ומתמוגג. “כמה נפלא היין…”, היה לוגם מן המים ומשבח. “שבת קודש היום, הבה נרקוד!” והיה קם ופוצח במחול מאושר, כמו לא חסר דבר. 

“יהי רצון שהבוטנים יהיו טעימים כדגים” נשא בעלי תפילה למול האורחים המרותקים, “יהי רצון שהבננות תהיינה ערבות כבשר..!”.

האורחים רקדו ושרו, ובאמת, איש לא הרגיש מחסור בשמחה השורה…

ותיתן טרף לביתה

“רוצים לקרב יהודים?” שאל אותנו בזמנו הרב שיינברגר שליט”א, תושב הרובע היהודי – “אז תאכילו אותם!”.

וכך, כבר בערב ראש השנה הראשון מצאתי עצמי מארגנת מטבח לכמאתיים סועדים. שכרנו אז אולם של מסעדה הודית ובמשך יומיים ישבתי ועמלתי לברור אורז, שהיה מלוכלך ברמות בלתי רגילות. רק לאחר תום בישולו הואלתי לבסוף להשלים עם העובדה שאינו ראוי כלל למאכל אדם…

בכלל, רק אז בהודו נתקלתי בפעם הראשונה בתולעים בתוך חצילים, בתולעים בתוך עגבניות. כמעט כל הירקות היו במצב נגוע באופן קיצוני – כנראה כתוצאה מן הלחות הרבה באזור. אך מאחר ולא נותרה ברירה, התבססנו, בזהירות רבה, בעיקר על התוצרת המקומית: פירות, ירקות וקטניות.

כירות גז וסירי בישול נוספים נרכשו בשוק המקומי, ומכסי הסירים שימשו נאמנה גם כ’בלעך’ בשבתות ובימים טובים. הכלים החד־פעמיים בגרסה ההודית היו צלחות קרטון המתפקעות תחת הידיים, או לחילופין קעריות עשויות מקלעת עלים מיובשים. גם בצלחות מתכת או פלסטיק נעזרנו וכן בסט סכו”ם ענק עשוי ברזל. כל העמל במטבח היה כמעט תמיד ידני, בלא כל עזרים חשמליים. על מקרר ועל תנור מי בכלל חלם…

מה שהיה בעיני חשוב מעל הכל הוא לתת לישראלים תחושה שיש להם אצלנו בית ו”אוכל כמו של אימא”, כפי שהתבטאו. כשהצלחנו להגיש דגי ‘חריימה’ בסגנון המרוקאי מלווים באורז ובשעועית – אפשר היה לראות כיצד פתחו הללו את ליבם, יותר מכל דיבור שיכולנו להשמיע. אחרי החמין של שבת בבוקר הם כבר ממש לא ידעו את נפשם: “וואו! פה זה ממש ארץ־ישראל” היו אומרים באושר.

וחוק לנערותיה

תפריט הסעודות השבתיות כלל מזון בניחוח ישראלי למהדרין: טחינה, סלט ירקות מתובל, מטבוחה, תבשילי במיה ברוטב עגבניות בייצור עצמי, אורז לבן, תבשיל עדשים בשלל גוונים וזנים ובתוספת שעועית מש (אותו סועדת גם האוכלוסייה המקומית ומכנה אותו בשם “דאל”) ודגים טריים מן השוק הקרוב לנהר.  

צ’אפאטי על המחבת, וחלות קלועות בתנור הלבנים של האופה המקומי אותו הכשרנו – סיפקו את הצורך בפת ישראל, כשבנות שמעולם לא הכירו את השבת זוכות לראשונה בחייהן לברך על מצוות הפרשת חלה, ולעמול בהכנות שהעצימו את הקשר בינן לבין היום הקדוש. לאחר הדלקת הנרות המשותפת נפנו הגברים לתפילה, בעוד אנחנו הנשים מתקבצות יחד לשוחח בעניני אמונה. 

תקופות שנותי בהודו לא הוסיפו לי ידע מרשים במיוחד בתחום הרגלי האכילה ההודיים, משיבה יוספי לשאלתי, מכיוון שמעולם, ברוך ה’, לא טעמתי מן המזון המקומי. אמנם שני ‘פינוקים’ גסטרונומיים מקומיים יכולנו להרשות לעצמנו, מבחינת הכשרות, והם מיצי הפרי הנפלאים הנמכרים בכל רחבי הודו בדוכנים מאולתרים. אחד מהם היה משקה הקוקוס, שנלגם היישר מאגוז הקוקוס המחורר בו במקום באמצעות קשית: משקה מרווה, שומני ובעל מתיקות מעודנת. משקה בלתי נשכח נוסף היה מיץ מקנה סוכר, הנסחט מול עיני הקונה, בתוספת לימון סחוט. פה ושם הצלחנו להשיג חלב ישראל מפרה או מעז וליהנות מגבינות משובחות בייצור ביתי.  

מעניין שדווקא כיום, כאן בארץ, התחלתי לבשל לילדיי אוכל בסגנון הודי, שנחשב למזון קל, מזין, טעים וזול.

ותאמץ זרועותיה

משך עשר השנים בהן טסתי להודו כשלוש פעמים בשנה, נולדו לי ב”ה שלושת ילדיי הראשונים, כך שטלטולי הדרך לא נעשו קלים יותר. בעיה קבועה היווה משקל היתר שנשאנו עמנו לכל טיסה: כמות אדירה של ספרי קודש לחלוקה ולהפצה בלא תשלום בכל אתרי התיור הישראלי. במשך השנים חילקנו קרוב לאלף ספרים. בעיר דלהי הבירה שכן אז בית חב”ד הראשון בהודו, שכיום הוא אחד מני כשלושים נקודות יהודיות על המפה, ושם בנינו ספרייה משלנו שנדדה עמנו בעת הצורך. גם את הסירים ואת ציוד הבישול טלטלנו עמנו מכתובת לכתובת ומעיר לעיר ברחבי הודו הענקית.  

אל אחת הטיסות הצלחתי לעלות כשבאמתחתי למעלה ממאה ק”ג של מצות לחלוקה. מי שמתמצא יודע כי להודו אסורה  כניסה של כל מזון מבחוץ. דיילת המכס ההודי ניגשה אלי ושאלה בתמיהה: “מה יש לך שם בכל החבילות הרבות הללו?”. 

“פוד פור דה בייבי” (אוכל בשביל התינוק…) עניתי לה, והיא קיבלה את דבריי בפשטות ובשוויון נפש אופייניים, ואפשרה לי בחסדי ה’ לעבור.

קניידלעך ברישיקש

את חגי הפסח נהגנו לשבות מדי שנה בעיר רישיקש, הסמוכה לעיר הבירה ודרכה חולף נתיב נהר הגאנגס המפורסם.

לילות הסדר החלו בהשתתפות של כשבעים איש ובהמשך זכינו לארח עד כ-350 סועדים ישראלים. 

ומניין התקציב המאפשר להשביע כל־כך הרבה פיות?

אנשי חב”ד, שכאמור כבר היו אז על המפה, נהנו ב”ה ממטבח מאובזר במקום קבוע. לנו, לעומתם לא היה כל גב כלכלי ולא תקציב ידוע מראש: הפעילות נסמכה על תרומות המטיילים בלא הכנסה קבועה. אפשר בפירוש לומר כי חיינו אז על ניסים, וכי ה’ יתברך שלח לנו מלאכים של ממש. באחת הפעמים נתקלנו בקושי ממשי לאתר מבנה שיכיל את כל כמות הסועדים הרבה, עד שיום אחד הגיע אלינו מטייל ישראלי והודיע לנו:”מהיום כל צרכיכם – עלי”.

הוא השיג עבורנו אוהל המשמש לחתונות הודיות, ובנוי להכיל המונים, וכן המשיך לסייע לנו בכל הכרוך. שלושים מלצרים מסורים מקרב קהל המטיילים, עמדו לסייע לנו בבישול וכמובן שבהגשה, כשכמעט לכל משתתפי הסדר זכינו שתחולק כזית מצה. לצערנו, במצוות ארבע כוסות לא הצלחנו להוציא את ידי חובת כולם, אך הסיעתא דשמיא הכללית הייתה מדהימה.

תמר יוספי תוהה באוזניי אם מעניין יהיה לשתף את קוראי ‘בוסתן’ בתפריט ליל הסדר הרישיקשי, שלא כלל שמץ בשר, עוף או דג, והיא מכנה אותו בשם: “סעודת דלות בתחושת עשירות רבה”. אם כן, למתעניינים מביניכם בלבד:

מנה ראשונה: מרק שורשים הודי הכולל כל שורש צמחי, משונה ככל שהיה, שהוצע למכירה בשוק המקומי, ובו קניידלעך עשויים מקמח מצה המיובא מן הארץ. 

מנה שנייה: פירה תפו”א עם תבשיל ירקות במתכון מקומי הנקרא ‘סבג’י’ ומכיל: תפו”א, בטטה, דלעת, גזר, קישוא, והירק קרא בתיבול של פלפל חריף ושל קארי (תערובת הודית המכילה כרכום, כמון וסלרי מיובש) תבשיל חם זה נאכל אגב במקור ע”י ההודים בלוויית יוגורט חלבי המתובל בנענע…

ולקינוח: לפתן פירות. 

סימני הסדר אולתרו באורח יצירתי, וכך למשל הפך פרי הודי מתקתק בשם ‘צ’יקו’ לתחליף החרוסת. 

לחבק ילד יהודי

מהיכן, אם יותר לשאול, נטלת את עצמך את הכוחות לעבודות ולטרחה הקשה סביב אירוחי הענק האלו?  

“מהרגע שבעלי ואני החלטנו על השליחות הזו, היה ברור שאנחנו עומדים בעזרת ה’ להתמסר לה. קול פנימי עמוק ליווה אותנו ולחש שה’ אוהב את הפעילות הזו, שה’ יתברך רוצה אותנו שם כדי לקרב יהודים רבים ככל הניתן לאהבתו, ולהיכרות עם מהותם האמיתית. 

צדיקי הדור ששלחו אותנו נתנו לנו כוח, התפללו להצלחתנו וסייעו לנו בפועל ממש. 

השבתות בהודו היוו חוויה נפשית ורוחנית חזקה מאוד. צעירים ששוטטו חודשים ואף שנים והשליכו כל זכר לחיים נורמליים אחורי גבם, פגשו פתאום מחדש בתא המשפחתי, בטעם של בית. שוררו זמירות שבת והאזינו לדברי תורה עמוקים לראשונה בחייהם.   

אחד המשפטים הרווחים ששמעתי, בעיקר מפיהן של הצעירות המטיילות שפגשו את ילדיי היה: “וואו, כמה זמן לא חיבקתי ילד יהודי!”.

ההרגשה הייתה שנזרע כאן משהו גדול, שעתיד לנבוט ולהתפשט עוד ועוד. וב”ה, בעקבות המפגשים האלו אכן שבו המונים בתשובה, צעירים בעלי שערות מגודלות שהפכו לאברכים בני תורה, חסידים ואנשי מעשה, המתגוררים כיום בכל רחבי הארץ, ועוד רבים מספור שהתקרבו, איש איש בדרכו.

שבט אחים 

לאחר למעלה מעשר שנות נדודים בין הודו לארץ, הבנו שלא נוכל להמשיך כך לנצח, אך בכל זאת התקשינו לוותר על רוח הפעילות הכובשת אותה חווינו, מספרת הגב’ יוספי.

“השליחות מילאה אותנו בתחושת אחדות ובכוחות של נתינה, ובעיקר באהבת ישראל פשוטה וטבעית ללא יומרות. הקשב ההדדי לצד שירת הלב המשותפת חשפו אותנו לכוחות פנימיים עצומים, והשתוקקנו להמשיך את הקו הזה גם בארץ־ישראל, על־אף שלצערנו קשה יותר למצוא לו כאן מקום. לשבת בדלהי, בלאדאק או בבומביי ולשיר “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” ולהיווכח כיצד עוצם כל הקהל היהודי את עיניו בהתרגשות אמיתית, ללא כל נימה צינית… לא תמיד קל לשחזר זאת כאן בארץ.  

ובכל זאת, הוביל אותנו אז השי”ת מביתנו בירושלים לשטח בקרבת היישוב שילה הממוקם בין ירושלים לשכם, בחבל מועצת בנימין. האזור הינו נחלתו של שבט אפרים, שופע גפנים, עצי זית ושקד, ומצוי על גבי מרחבים סלעיים וטרשיים, וסמוך למשכן שילה: המקום בו נחה השראת השכינה כשלוש מאות שנה, טרם הקמת בית המקדש.

מספר קרוואנים סיפקו מגורים נאותים, מערה מימי בית שני שאותרה במקום הורחבה, שופצה ושימשה כחדר אוכל ייחודי. מאהלי אירוח הוקמו, ראשי צאן נרכשו וכרם ענבים ניטע: כך קמה וגם ניצבה החווה המשפחתית, ונקרא שם היישוב: “יישוב הדעת”.

בדעתם של בני הזוג יוספי היה לאפשר ליהודים רבים ככל הניתן להגיע לתקופות קצרות או ממושכות, להתחבר לטבע ולנוף הבראשיתי ותוך־כדי־כך לחוות תהליך רוחני.

כעשרים אורחי קבע שהו בחווה, שוקדים על לימוד התורה לפנות בוקר, סועדים יחדיו ועובדים כצוות, ושבתות אירוח פעלו כסדרן, מושכות בתקופות מסוימות למעלה משלוש מאות משתתפים.  

אנשים רבים הגיעו לחווה כשהם במצב נפשי ירוד ובתחושת ייאוש מן החיים, ויצאו עם שינוי תודעתי ושמחה בלבבות: “קיבלנו את החיים בחזרה” או “לעולם לא נשכח את השבת אצלכם” היו מעט מן התגובות האוהדות. חלק מן האורחים שלא שמר תורה ומצוות החל לשמור שבת מן הביקור ואילך. לתהליכים המופלאים תרמה גם השפעתו המרגיעה של החיבור לטבע: אוויר ההרים שבעיני נחשב למרכיב משמעותי בבריאות הנפש, המזון הצמחוני שהוגש (למעט הדגים) והפתיע רבים בתחושת הקלילות שהוא מותיר: לסיים סעודה כשאינם מותשים ולהישאר בעלים על זכות הבחירה…

כולנו חווים בחיים שלנו לא מעט היעדר מרחב: ההתפתחות הטכנולוגית האינטנסיבית המטרטרת, ואפילו תביעות יתירות מצד הילדים, כתוצאה מהיעדר המרחב שלהם. בחווה לא הצענו אטרקציות מיוחדות לילדים, ובכל זאת הוריהם נדהמו לגלות כיצד עלזו ושמחו ילדיהם כל השבת מבלי ‘לנדנד’ כלל.

הגיעו יהודים מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים והחוגים. גם יהודים בני־ברקים שנזקקו לכוחו המרגיע של האוויר הטוב.

וזה היה כל סוד קיסמה והשפעתה של החווה?

אינני יודעת. אני חושבת שהיה כאן משהו עמוק יותר. בספר שמואל מוזכר האזור המקודש הזה, כאתר בו שכן “בית הספר לנביאות”. כאן פגש שאול את חבל הנביאים, תלמידיו של שמואל, שהיו יורדים מהבמה, ואז צלחה עליו רוח ה’ והחל להתנבא אף הוא עימהם. גם אחיה השילוני פעל מן המקום הזה, והדבר מורגש. התכנים העשירים אותם העביר בעלי, המצליח ב”ה להלך לפי רוחו הייחודית של כל יהודי, נמסרו בהשראת תורתו של רבי נחמן מברסלב. הוא הצינור המרכזי. מדי שבת נערכה סדנת התבודדות, בשיאה יצאו עשרות האורחים לשטח הפתוח כשכל אחד זוכה למצוא פינה פרטית משלו.

ב”ה רבים זכו לפתיחת הלב, לדבר דיבורי אמת מול הקב”ה ולקבל על עצמם החלטות טובות, בעניינים עצומים ומבורכים. אין ספק שאנשים שבו לביתם אחרים מכפי שהגיעו.

בריא – ובשמחה

גם תפריט חוות ‘יישוב הדעת’ שהוצע לרבים, הוכן מתוך… יישוב הדעת.

היה אכפת לנו להגיש מזון בריא, כדי להעביר דרכו ערך. מובן שהכנו חמין, על־אף שהיה צמחוני, אך גם דאגנו לבשל קינואה. אחת האורחות התלוננה שילדה רגיש מאוד ואסטמטי, אך להפתעתנו כל השבת היה הילד עליז וחיוני. בירור קל העלה כי כל שבת אוכל הילד חמין גדוש בנקניקיות ושומן, וממש ‘נחנק’ מזה.

ההקלה הבאה כתוצאה מצריכה של מזון בריא היא ממש בן־רגע, רק מחסירים ארוחה כבדה אחת וכבר חשים טוב יותר: חשוב היה לנו לתת לאנשים להכיר את החוויה הזו.  

הגשנו דגים במתכונים עממיים, תבשילי ירקות רבים ומגוונים בשילובים משתנים, מתובלים בשום ובעשבי תיבול מעניינים: בטטות עם חצילים, קישואים בבזיליקום וכו’. שפע של סלטים חיים ומספר עקרונות בסיסיים: אין כניסה למיונז, לקולה, ועוד.

אפינו עוגות נפלאות מקמח מלא אך לצידן הגשנו לעיתים אף עוגות קנויות וסטנדרטיות, כדי לאפשר לכל אחד למצוא את האלטרנטיבה: רובם אגב, העדיפו את הקמח המלא.

יחד עם זאת, מנהג של ברזל נוהגת משפחת יוספי, בין בזמנים בהם שהתה בגלות ההודית ובין בביתה, דבר שבת בשבתו, אף בתקופות משטר התזונה הטבעוני ההדוק ביותר, ואותו מכתירה תמר בתואר המסקרן: “תיקון לכל החטאים…”.

“ביצים, סוכר קרמל, שמן בשפע, אטריות מקמח לבן אבל… את קוגל האטריות אוכלים אצלנו בליווי לימוד מן הספר הקדוש ‘סיפורי מעשיות משנים קדמוניות’ בעונג רב וללא כל נקיפות מצפון, כראוי למאכל שבתי מקודש מדורי דורות: מאכל של אמונה”.            

אל אחד מן ‘הבתים היהודיים’ שהוקמו  הצטרפתי לבעלי בשלב מאוחר יותר, מגיעה בגפי לעיר ‘גואה’ כשבצרורי אטריות וסוכר מן הארץ. נעמדתי ערב שבת לשרוף את הסוכר ולבשל את האטריות, נהנית למראה בעלי הזורח מאושר: עומד להיות כאן קוגל!

כשעה לפני כניסת השבת דפק על דלתנו יהודי חרדי, אברך בני־ברקי שפתח עסק של טקסטיל והגיע להודו לרגל מסחרו. בידיו לא היה מאום לחוג את השבת המתקרבת, פרט ל… שימורי מלפפון חמוץ, בהכשר מהודר! את חדוותו של בעלי אותה שעה לא ניתן לתאר: הוא חש כבן יחיד ואהוב לאביו שבשמים, הדואג לו עד הפרט האחרון.

“גם אם מחליטים לאכול בריא, טוב ובריא בעיניי גם ‘לחטוא’ לפעמים”, פורשת תמר יוספי את תפיסת עולמה התזונתית.

“לא טוב לעשות מן האכילה הטפלה עסק של קיצוניות בלתי נגמרת, או עיקר עצום בעבודת ה’. רוצה לאכול בריא? בשמחה! אבל – רק בשמחה! בלי שתרגיש מיוסר מכך”.

תנועה קלה בעלמא

משנסתיים פרויקט החווה נדדו בני הזוג למקום מגוריהם הנוכחי, הוא היישוב מבוא חורון. בשלב זה גילתה תמר יוספי, אשר כילדה נהגה לברוח דרך קבע משיעורי ההתעמלות ומכל משחק חצר שהוא… את שיטת ‘פלדנקרייז’ לתנועה נכונה, ומאז לא נפרדו דרכיהן.

“תנועה היא מרפא. ישנה תפיסה כללית, חברתית, שתנועה מסתכמת בהליכה בערב כדי לשרוף קלוריות, אך בעיני התנועה אינה פונקציה של הרזיה או של פיתוח שרירים. תנועה היא יצירת חיים.

כשאדם חווה תנועה אמיתית, מלווה בנשימה נכונה, הוא מפתח את תפיסת המרחב של הגוף, ועמה את יכולותיו הנפשיות. תנועה נכונה מגלה לנו כי היננו הרבה יותר רחבים, חכמים, יכולים ועוצמתיים ממה שסברנו עד כה על עצמנו.   

תובנות רבות יושבות במוח ואינן מצליחות לרדת ללב, ההבנות לא חודרות לתחושה. אך עם החיבור לתנועה הופכים המוח והלב למהות מאוחדת וקל יותר להתחבר רגשית לתכנים רעיוניים. פתאום זוכים להרגיש, וזוהי חוויה מאוד מרגשת ומעשירה.

ומה מייחד את שיטת פלדנקרייז?

“שיטת פלדנקרייז, שמייסדה, מר משה פלדנקרייז, היה, אגב, אחד מצאצאי הצדיק ר’ פנחס מקוריץ זצוק”ל, מבוססת על תנועתיות איטית ומונוטונית המותאמת לקצב הפעימה של הלב, ולכן היא מאוד ניגונית. היא מצטיינת ביכולות ריפוי מפתיעות. לדעתי, יוכל כל אדם לחוש בשינוי אף לאחר שיעור בודד. השיטה מוכיחה עצמה במיוחד בשיפור תפקודם של הסובלים מבעיות שלד: פריקת ידיים/רגליים, שחיקת סחוס, דלקות מפרקים וגם לאחר ניתוחים. התנועה האיטית מעוררת את המוח לבניית העצם. ויש גם שימוש בעקרון הדמיון המודרך: אם הינך סובל מכאב חזק ברגל ואינך יכול להזיזה, רק דמיין שאתה יכול.

אל תשווה עצמך לחבר מימינך! הכר את גופך ואת מגבלותיו ואל תדחק בו. 

בכל ענף ספורטיבי מצוי יעד, גם בשיטת היוגה ישנה תנוחה נכספת אליה שואפים המתאמנים להגיע. הפלדנקרייז לא תובעת ממך הישגים מרחיקי לכת, רק מעט שכלול היכולת הקיימת באמצעות תנועה הדרגתית.

לימודי הפלדנקרייז נערכים מתוך דממה. התנועה מרוכזת מאוד כאשר אף ליווי מוסיקלי עלול להסיט את הלומדים מרמת המודעות הנדרשת. “פשוט ריפוי גוף ונפש” מצהירה תמר יוספי.

עם התקדמות הלימודים חשתי עצמי כמי שמתגוררת בבית, הוא גופי, מזה שלושים שנה ולפתע מגלה בתוכו חדר שלם נוסף. לא אשכח כיצד התבטאה אחת המרצות באומרה כי כעת, לאחר ההשתלמות בשיטה, נוכל בעזרת ה’ לקיים את הציווי “ואהבת לרעך כמוך” מתוך הידור רב יותר, שכן יש לנו עכשיו הרבה יותר מן ה’כמוך’. אני אכן מאמינה כי ככל שאדם מרחיב את אופקיו ויכולותיו, כך הוא עשוי לתרום יותר לעולם כולו, וכך הוא מקרב את תיקון העולם.

בני האדם נושמים בפחות משלושים אחוזים מיכולת הנשימה שלהם. בסיום תרגיל נשימתי אפשר לזכות לרוממות רוח, וכל זה מבלי להזיז יד או רגל. חברה שסבלה מכאבים עזים ביד ביצעה תרגיל נשימה בן 10 דק’ והתמלאה פליאה, שחרור ושמחה: “לא ידעתי שאני מסוגלת לנשום טוב כל־כך!”.

אנשים סובלים סבל רב כאן בעולם הזה מבלי לדעת שניתן לחולל שינוי. גופנו הינו אלוקי, הוא כלי מקודש שהעיסוק בו אינו של חולין. כשאני מבצעת תנועה נכונה אני חשה כי שכללתי את הכלי – וגם התוכן התעשר. התרחבה בי הרכות, החשיבה, האהבה. השמחה שלי נעשית אחרת, האימהות אחרת… 

הדבר הכי פלאי שבעזרת ה’ עשוי לקרות, לדעתי, הוא כאשר יגלו הבריות כי התרופה והרופא אינם קיימים אלא בתוכם פנימה, עוד מששת ימי בראשית. אנשים יתחילו להתחבר למהות הייחודית שלהם ולהבין שכל התשובות מצויות בעצם אצלם, בלא כל צורך בעזרים חיצוניים. ביום ההוא ישאלו כולם: למה חיפשנו רחוק? האוצר לא קיים מתחת לגשר, אלא בתוך־תוכנו ממש…

זה (לא) כנגד זה:

לעיונכם, שני מתכונים שסיפקה הגב’ יוספי ממטבחה הפרטי. במבט ראשון ייראו הם, אולי, כסותרים זה את זה. תנו בדברים, אם כן, מבט נוסף. 

מחמצת – להכנת ‘לחם שאור’

המחמצת היא התחליף הקדום של השמרים הקנויים בני ימינו. הכנתה מהירה קצת פחות מפרק הזמן אותו אורכת הכנת קוגל, למשל… אך הסבלנות משתלמת: כשהיא נוספת לכל בצק טעמו ערב פי כמה.

יש להשרות תמר אחד עד שניים בתוך כוס מים העטופה בחיתול בד, שיאפשר כניסת אוויר אך יגן מפני חדירת חרקים, למשך כיומיים עד שלושה ימים. כשמתחילה הכוס להדיף ריח חמוץ יש להוסיף עוד מעט מים וכחמש כפות של קמח (מלא או לבן). הבלילה הנוצרת היא בית הגידול לחיידקי התפיחה, ועליה לשהות כשבוע ימים, אך לא לשכוח להאכילה ולהשקותה: מדי יום יש להוסיף לה מעט מים ומעט קמח המפרים את החיידקים ושומרים על המחמצת מפני התייבשות. משנוצרות בועות בבצק החמצמץ הרי זה סימן לבשלות המחמצת.

כעת יש להוסיף את המחמצת לבצק במתכון של 1 ק”ג קמח, במקום השמרים, ולהשהותו מכוסה בטמפרטורת החדר, למשך לילה/יום שלם. טרם אפיית הבצק יש ליטול חתיכה בגודל של כשלושת רבעי כוס חד־פעמית: זוהי המחמצת לאפייה המתוכננת הבאה, ואותה ניתן לשמור במקרר (עד כחודשיים). “אני אוהבת לאפות בתבניות קטנות אישיות ולהתענג על מראה ילדיי הסועדים את ליבם בלחמניות המחמצת המזינות הללו”.  

מתכון קוגל האטריות השבתי:”תיקון לכל החטאים…”

“המתכון נמסר לי מידי חמותי הרבנית יוספי היקרה תחי’, שנוכחת כיצד אני שורדת בחיים כבר כמה שנים ב”ה גם ללא צריכה של עוף, ובכל זאת עדיין מתקשה להתרגל… מתכון בקלי קלות ובמינימום לכלוך במטבח:

חצי כוס שמן – לחמם על אש בינונית, כחמש דקות.

שלושת רבעי כוס סוכר – לשפוך פנימה, לערבב ולעמוד כל העת להשגיח, עד שרובו ככולו משחים באופן משמעותי. לשים לב היטב שלא יישרף.

חבילת אטריות דקות – להוסיף אל תוך הסוכר המקורמל, ומיד אחריה, במהירות וברצף, גם כ־4 וחצי כוסות זכוכית של מים רותחים. לבשל כשש דקות ולהוסיף מעט מים במידת הצורך (עדיף ריבוי מים מאשר מחסור).

לכבות את האש ולהזדרז לצרף תוך ערבוב שלוש ביצים ולתבל במלח ופלפל לפי הטעם. להעביר לשתי תבניות אינגליש קייק ולאפות עד שמתמצק.   

הפוסט בתנועה שלמה לפניך הופיע לראשונה ב-מגזין בוסתן.

אחד ממשפטי הזהב בתחום הכלכלה שגדלתי עליהם היה: “באוכל לא חוסכים”.

מה פירוש? פשוט מאוד. תחסכו בבילויים, תתקנו חורים בגרביים לפני שאתם קונים גרביים חדשים, תאריכו מכפלות, תקצצו בהוצאות של ידע והשכלה, אבל ללחם אל תהיו לי רעבים.

המשפט, כדרך משפטי ילדות, קצת התרחב וכבש עוד ועוד טריטוריות. סבתא שלך בסך הכל התכוונה שלא תתני לילדים רק לחם אלא גם מלפפון או פלח עגבנייה, אבל עם התקדמות הטכנולוגיה ואמצעי ההזנה מצאת את עצמך עומדת ליד אנג’ל, צמוד לארובה מפיצת הריח, ותוהה אם הם מקבלים אשראי כי נגמרו לך המזומנים. והריח, אוי הריח… הוא משכר ממש, ולא מיין אלא מבצק עלים, מרגרינה ושומן טראנס ממולא בשוקולד. טוב, הם מקבלים אשראי רק מעשרים שקלים, וזו בעיה לא כל־כך מסובכת כי שניים־שלושה בורקסים כמנה עיקרית, ארבעה רוגאלאך כמנת סיום עם עוד משהו למקרה שתישארי רעבה – מכסים היטב עם תוספת את הסכום הנדרש. הוויזה עברה בחריקת שיניים. התעלמת מהחריקה הזועמת. את טיפוס שהולך לפי המסורת ואמא שלך מצטטת את סבתא שלך, שאומרת בשם אמא שלה, שאמרה עוד בוורשה, שאמא שלה היתה אומרת שבאוכל לא חוסכים.

גם כשספרי מתכונים מציעים תבשילים ועוגות חדשות שסבתא שלך, זו שנזכרה לעיל, לא ידעה להגות את שמותם, אין לך ברירה ואת הולכת להכין. את קונה ריץ’ ונוגט וקרוקנט, שוגרוויל ואייסינג, ואל השקית מצטרפים, בזה אחר זה בקבוקונים, קופסונות ושקיקי אבקה שעל רכישת כל אחד מהם צריך לקחת משכנתא. את עושה חשבון שכל ריבוע קטן של עוגה יעלה כמה שקלים. המצב הכלכלי לא פשוט אבל נאמנה לכלל העתיק ש”באוכל לא חוסכים” את קונה את המוצרים כולם ומכינה את עוגת החלומות שבתמונה (היא לא יצאה בדיוק כמו בתמונה, מה לעשות? המציאות הרי עולה, כידוע, על כל דמיון). 

גם במרכול השכונתי כשאת מחכה בתור ולידך שם בתור משום־מה (?) ממוקמים החטיפים והשוקולדים השוויצריים – את מושיטה יד בהכנעה וקונה וקונה וקונה. נכון שאתמול פצחתם בתוכנית חיסכון חדשה כי הטלפונים מהבנק כבר הפכו להטרדה, אבל חזקה עלייך המסורת ואת לא נוטשת תורת אמך. את מכניסה בהשלמה אל סל הקניות שוקולד במילוי תות, קצת מריר, והרבה חטיפים. וכמובן, שוקולד עם אגוזים את קונה, והרבה.

את כל הדברים עד עכשיו קנית כי “באוכל לא חוסכים”, אבל לשוקולד עם האגוזים יש טעם נוסף מלבד הטעם הנ”ל והטעם השוקולדי. אגוזים, כידוע לכל דרדק, מלאים בחומצות שומן חשובות ובאומגה 3. אפילו בוורשה, כשלא היתה מודעות גדולה כמו היום לרפואה ולתזונה בריאה – גם אז אמרה כל אידישע מאמע: “בבריאות לא חוסכים”. מה הכוונה? פשוט מאוד. אל תיסעו לחופש, תמרטו לבד את הנוצות מהתרנגולות, תייצרו רהיטים בשיטת ‘עשה זאת בעצמך’ – אבל כשצריך רופא תמכרו את התכשיטים ותלכו לטוב שבתחומו. “עם הרופא הגדול הולך המלאך הגדול” ומעיינות מרפא היו תמיד אבן שואבת ליהודים. ‘ונשמרתם’ היא מצוה חשובה בתרי”ג המצוות. שוקולד עם אגוזים משמר את שתי הצוואות כאחד: “באוכל לא חוסכים” ו”בבריאות לא חוסכים”.

האמת, שמאליה עולה המסקנה ששימור הצו שלא לחסוך באוכל מנציח את הצורך שלא לחסוך בבריאות.

הרי הקניה הזו של הבורקסים שם באשראי, מול הארובה שראתה אנשים שנחשבים חזקים ודעתנים הקורסים מולה כבובת סמרטוטים – היא היא זו שגררה אותך לחולשה, שהצריכה את בדיקות הדם, שהוכיחו שחור על גבי לבן כי הכולסטרול טיפס, הסוכר התעלה, הb12  התדרדר. ועכשיו הגיע תור ההשקעה בבריאות: רופא פרטי מומחה שיאשר כי כולסטרול כזה הוא אכן גבוה מאוד, צריך קצת כדורים להוריד אותו ותוספי תזונה שישפרו את הוויטמינים, רישום למכון כושר כדי להתחיל לשרוף את הטראנס שצוחק עלייך מבעד לאופני הספורט. תרצי או לא, אבל בצק העלים שנתן לך תחושת שובע לחצי שעה וצרבת לכמה שעות, לא הולך להיפרד ממך אפילו בעוד כמה שנים! את תשכחי שאי־פעם נגסת בו אבל הוא כידיד נאמן לא שוכח לך: הכנסת אותי? אוקיי, אני לא הולך מכאן!

פעם חברים – נישאר לנצח בקשר קלורי הדוק הנמדד בסנטימטרים ברורים ולא ספורים.

הפתגם העממי אומר: דקה בפה, יום בתוך מעיים, ושלושים שנה במותניים… האמת מרה עוד יותר. פחות מדקה בחך, שלושים שנה במותניים, ובבדיקות הדם – אבוי, נדמה שלכל החיים.

גם המלח… כלום. כמה גרגרים לבנים. מי שם עליהם או פוחד מהם? להיפך. האימה הגדולה והידועה היא להגיש מרק מהביל לאורחים שבאים ואחרי הכף הראשונה לגלות שהאורחים פוזלים לכיוון המלחייה, והקמטים שבמצח מספרים שהם מתלבטים עד כמה יהיה זה מנומס לבזוק בצלחתם מלח ובכך לגלות כי לדעתם המרק חסר משהו…

וגם מאחורי הגרגרים הפשוטים הללו, הזולים, עומדת, כידוע, מסורת מפוארת. סבתא מצד האבא שהיא דווקא מלודז’ היתה אומרת שאם רוצים שהאורחים לא יישארו לאורך זמן צריך להגיש להם אוכל בלי מלח בכמות מספקת…

ועל הסבתא הזו סיפרו שהיתה מכניסת אורחים גדולה, ומלח אף פעם לא חסר מתבשיליה. איך אפשר לגדוע כך מסורת של שנים?

אז המלח הזה, המסורתי, ממשיך להיכנס לכל תבשילינו, רטבינו ואריזותינו החגיגיות, ולהעמיס על הכליות.

אחרי האוכל כולם משבחים מקלסים ומהללים, והכליות, הכליות שותקות ונושאות בדומיה. גרגר לגרגר מצטרף ומעמיס על תפקודן.

פתאום לא מבינים איך אדם צעיר, בקושי ארבעים, וכבר תפקודי כליה לא משהו. איך הוא הגיע לזה?

טוב, לא בהכל אשמה סבתא אחת. כבר אמרנו שלתאוריית שימור האורחים והמלח אחראית הסבתא מלודז’. אמא תמיד היתה מצטטת אותה לפני כל פעם שהגיעו אורחים. היא היתה בודקת שיש מספיק מלח במלחייה ואומרת: “סבתא סיפרה לי שאמא שלה בלודז’ היתה אומרת: ‘אם אתם רוצים שאורחים יפסיקו לבוא אליכם, תדאגו שיחסר לכם מלח באוכל…'”.

כמו תמיד – קל, נוח וזמין להאשים את ההורים.

אז אימהות: אנא! היזהרו בפתגמיכן ובתאוריות המוחדרות בגיל ילדות. כי לא ניטוש! 

הפוסט אחת – ולתמיד… הופיע לראשונה ב-מגזין בוסתן.

כשבדעתה לחדש את מלאי החמאה הביתית, היא בודקת שיש במזווה מספיק צנוברים לעיסה. ואם בכל זאת מכה בה חשק לנשנוש, היא תזדרז להנביט את הכוסמת האורגנית כחומר הגלם להכנת הקרקרים הטבעוניים, או שמקסימום תיגש אל גלידת הפרווה העשויה על בסיס אגוזי הקשיו במיץ הפומלות.

תהיו מוכרחים להפעיל לא מעט דמיון כדי לנחש ממה מורכב ההמבורגר שלה!…

מלי לביא מושיבה אותי על כיסא מחוטב גב שהפליג ארצה מפולין הרחוקה.

מעלי, אהיל מנורה עשוי ‘קרושה’: חוטי אקרילן סרוגים מעשה ידיה. ממולי באלכסון חונה הפסנתר, עטוי אריג להגנה מן האבק ועטור שלל פרחי בד התחובים בצנצנת. מצדדי אצטבאות עמוסות ספרי קודש ותצלומי אדמו”רים מצהיבי פנים לצד יצירות אמנות מורכבות מצדפים, קני סוף בחיתוכים סימטריים, גם דיוקן של רות המואבייה עשוי… קליפות ביצים מודבקות!

צמד שעוני אורלוגין, מתוך ארבעה המשובצים סביב, שופכים אל חלל החדר מדי שעה עגולה ניגון ענוג ורך ומוסיפים בכך לתחושת הגלישה במנהרת הזמן.

כמעט ורק מתקן המקפצה העגול המונח בשולי הסלון משיב אותי אל העידן הנוכחי, כשמלי ממהרת להסביר כי הנ”ל משמש אותה למטרת המרצת הדם ברגליה, אותן היא מניחה על גבי הטרמפולינה שעה שמישהו אחר קופץ עליה.

גב’ לביא עצמה יושבת מולי על כיסא הגלגלים, לבושה בחלוק שתפרה בעצמה וענודה בעגילים שיצרה, ניחשתם נכון – במו ידיה, ופותחת לפניי ולפניכם צוהר לעולמה הייחודי: ראיון מלווה מלכה.      

עבר טבול בדם

נולדתי בכפר סבא לזוג הורים ניצולי שואה יוצאי גליציה שבפולין. מצד אילן היוחסין שלי אני צאצאית לדוד המלך, דור חמישי לאדמו”ר הראשון של חסידות ראדומסק: רבי שלמה הכהן רבינוביץ’ בעל ה’תפארת שלמה’, וכן מיוחסת לבעל ה’נודע ביהודה’, רבי יחזקאל לאנדא זצוק”ל. 

אחיו של סבי, ר’ יצחק לנדאו, היה בעלה של הרבנית שרה שנירר ע”ה, ואמי נשלחה ללמוד בבית הספר אשר בניהולו של דודתה: הוא ‘בית יעקב’ הראשון שנוסד בעיר קראקא. 

פגישת השידוך של אבי ואמי נערכה על… אדמת אושוויץ. אל מחנה ארור זה הובלה אמי מרת מרים רייזל ז”ל בגיל תשע־עשרה, ושם הועסקה בהרכבת חלקי מטוסים, לאחר שנרצחו  אחיה ואימהּ הי”ד.

אבי, מר מיכאל אטינגר ז”ל, אותו אילצו הנאצים ימ”ש לחזות במו עיניו במעמד תלייתם למוות של שני הוריו, התייסר באגף הגברים של מחנה ארור זה, ובנסיבות האימים, זכה להציל ממוות נערה בלתי מוכרת, הלוא היא אמי. לאחר המלחמה, מתוך הכרת טובה עמוקה על הצלת חייה, נישאה לו אמי, אף שלצערנו לא התאים למורשת היהודית־חסידית שספגה בבית הוריה.

לאחר תום המלחמה שבה אימא אל סביבת מגוריה ושם, ע”פ סימנים שמסרה לה סבתי טרם נרצחה, שלפה את אוצרות המשפחה שנקברו על־ידה באדמה: כלי כסף רבים בעלי שווי רב, שבחללים הריקים שבתוכם נדחסו חבילות מגולגלות של דולרים. 

גוי מקומי שנתקל בה יצא לקראתה במקל וצווח: “איך יכול להיות שהנאצים לא הצליחו להרוג את כולכם?!”.  

אבא ואימא הקימו בפולין של אחרי המלחמה חנות של פוטו, “צלמנייה” בלשון של פעם. העסק הצליח מאוד והם הצליחו לגרוף לכיסם הון אגדי. לאחר תקופה ניסו להבריח את הגבול כדי לעלות ארצה אך נתפסו והובלו לבית הסוהר הפולני, כאשר כמעט את כל כספם נאלצו לשלם כשוחד לצורך שחרורם.

 כך עלו לארץ כשהונם הרב נחלת העבר… שבועיים לאחר בואם נולדתי אני. 

המשך ספוג דמעות

כילדה נמשכתי תמיד למוזיקה. למדתי לנגן על אורגן, פסנתר, חלילית וגיטרה, כשחיבתי נתונה עד היום במיוחד לאקורדיון. 

על־אף אורח חייהם החילוני של הוריי נשלחתי ללמוד בתיכון הדתי של תנועת המזרחי, שם התוודעתי לראשונה למצוות ושם גיליתי את אהבתי לתפילת ההלל ולפרקי השירה שבתפילה. אמנם, בכל חזרה לבית ההורים חשתי פיצול הולך וגובר: בביה”ס אני משננת הלכות שבת, אך בבית – מחללת אותה…

כאישה בוגרת, מצאתי עצמי פונה לאוניברסיטה העברית בירושלים ללימודי תואר במתמטיקה ובפיזיקה, ללימודי סטטיסטיקה ושפות ולאחר מכן להכשרה להוראת נגינה באקדמיה למוסיקה. כמו כן, הוכשרתי להוראת התעמלות ע”י מכון וינגייט. 

תוך כדי הלימודים נישאתי בנישואי הראשונים, עברתי לגור בהרצליה ושם גם נולד בני היחיד, הראל. 

עתיד רווי תקווה       

לאחר שהחבילה התפרקה, ומתוך רצון לזכות לעצמאות כלכלית, החלטתי לגשת ללימודי ראיית חשבון. התחלתי לעבוד במקצוע ובגיל שלושים פלוס הצלחתי ברוך ה’ לרכוש דירה משלי בעיר נתניה, לשם עברתי עם בני שהיה עדיין ילד קטן.

חברה טובה הצליחה אז לשכנע אותי להצטרף אליה למלון ‘גלי צאנז’ הסמוך, לבלות ארבעה ימי נופש ביוזמת ארגון ‘ערכים’. מכיוון שנמסר לי כי חלק מן ההרצאות יעסקו בחינוך, ומשום שתמיד שאפתי להיות אימא טובה יותר, הסכמתי ובאתי בלוויית בני.    

למראה הצוות, ניגשתי מיד אל המארגנת ומחיתי באוזניה: “בשביל מה הבאת את כל השחורים האלה?! חבל שלא התייעצת איתי קודם, הייתי משיגה לך מרצים הרבה יותר מוצלחים מן האוניברסיטה!”.

עד אז הסתכמו הידיעות שלי אודות הציבור החרדי בכך שלילדים שלהם משתלשלים חוטי מקרמה לבנים מן הבגדים, וכי הם, כך ידעתי בוודאות, מוזנחים מאוד.

תוך כדי ההאזנה להרצאות מפי רבנים בעלי תארים אקדמאיים, כגון הרב דר’ צבי ענבל הפיסיקאי ודר’ שלום סרברניק, גברה הערכתי לתוכן הדברים. אמנם, עדיין לא הרגשתי צורך אישי בשינוי ממשי.

לאחת השבתות הבאות הוזמנתי ע”י רבנית חשובה מצוות ‘ערכים’, אל ביתה הבני־ברקי, שם הדלקתי  את  נרות  השבת בהדרכתה וכן הצטרפתי לסעודה. משהחלו בני המשפחה לשורר את זמירות השבת פתחתי אף אני בשירה רמה, כחובבת מוסיקה, כזכור. הרב שליט”א ובניו עמו, קמו ועזבו את השולחן בחטף, מותירים את מנותיהם עזובות. לשאלתי להיכן נעלמו, השיבה הרבנית בנחת: “הם הלכו ללמוד… אל תפריעי לעצמך לשיר…”.

כעבור פחות משנה כבר חיינו חיי תורה מלאים ועקרנו בעצמנו לבני ברק, על־אף אותן חברות שהואילו לדאוג לי: “רק תיזהרי שלא תיפלי לשחורים!”. 

“כן…” עניתי בחיוך, “אני חושבת שדווקא כן נפלתי אליהם!”.         

מתקשה להתניע  

משהיה בני לנער בר־מצווה נישאתי בנישואים שניים לבעלי, משה לביא. משה הינו יליד טרנסילבניה, כימאי בהכשרתו ובעל־תשובה הנמנה על הזרם הליטאי.

הכל היה יפה וטוב, דומה היה כי הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה… אך לפתע, זמן לא ארוך אחר נישואי, התחלתי להרגיש כאבים ברגליים וקשיי תנועה, כשבכל פעם נאלצתי כמו ‘להתניע’ את עצמי מחדש כדי להמשיך ולצעוד. משום־מה טרם הדליקה התופעה אצלי את הנורות האדומות.

אותה תקופה, בערך בגיל 42, בעקבות שיעול בלתי פוסק אותרו בריאותיי גושים לא ממאירים. תרופת הקורטיזון בה טופלתי גרמה לי לעלייה דרסטית במשקלי: 5 ק”ג שנוספו מדי חודש, עד שהגעתי למשקל של 137 ק”ג. בתקופה זו החילותי לסבול מבקע טבורי, אך הרופא סירב לנתח אותי עד לאחר שאצליח לרזות. 

אז הגעתי אל קורס הדיאטה הייחודי של הד”ר יעקב איידלין. 

קיצור קיבה במוח

“אני עושה לכם ניתוח קיצור קיבה במוח!” היה אחד המשפטים החביבים על הדר’, ששימש בעברו כפסיכולוג ומנהל בי”ח פסיכיאטרי ברוסיה, ועם ראשית עלייתו ארצה נאלץ למצוא פרנסתו כ…מנקה חדרי מדרגות. 

שלושה ערוצי דיאטה הוצעו בסדנה בת ששת השבועות, ובעלי ואני בחרנו לקחת על עצמנו את המחמיר שבהם. 

באופן כללי יצא הדר’ כנגד בישול המזון, המקלקל לשיטתו את רוב המינרלים והוויטמינים, נגד מוצרי החלב שהוא ראה כמסרטנים וכמחוללי ליחות, ונגד מוצרי בשר ועוף מעובדים, בשל ריבוי ההורמונים והשומן אשר הם מכילים.

בשעה 7:00 בבוקר נתבקשנו לשתות שתי כוסות מים קרים לעידוד חילוף החומרים, ולאחריהן להכין משקה שדר’ איידלין נהג לכנותו בשם “סנו טורבו־אינסטלטור”… הכוונה למשקה מנקה מעיים. ה’טורבו אינסטלטור’ מכיל כף אחת של דייסיבית או של פסיליום עתירי סיבים תזונתיים, כף אחת של שמן זית ומיץ תפוזים בכמות הדרושה להשלים לכדי כוס. כיום אני מוסיפה למשקה זה גם מיצוי של עשב חיטה, אף שלא הופיע במקור. 

בשעה 10:00 נתבקשנו ליטול תפוח עץ חתוך ל־64 חתיכות, וללעוס כל פלח עד שמקבל בפה מרקם של מים, מה שאורך כשעתיים – תוך כדי ניהול סדר היום הרגיל. כך למדנו ‘לאכול’ מים, להרבות בלעיסות עד שהאוכל ‘נלגם’.

כמו כן, הוסברה לנו חשיבות השמירה על הפרדה  בין אכילת פחמימות לחלבונים, הצורכים אנזימים שונים לצורך פירוקם בקיבה. כשתהליך עיכול המזון מופרע, נוצרת בקיבה תסיסה מזיקה. דר’ איידלין נהג לקרוא למאכלים שנתקעים כך בשם “חתולים מתים”… 

ארוחת הצהריים נאכלת ב־14:00, ומכילה צלחת גדולה ובה הר ענקי של סלט בצירוף כל הירקות האפשריים: כל מה שעולה על הדעת ונאכל חי בתוספת כף של שמן זית, חצי אבוקדו וכף טחינה. את יתרת הסלט יש לאכול בשעה 18:00 כארוחת ערב. משך כל היום יש להרבות בשתייה. כך אכלתי משך שבוע שלם. בשבוע השני, התבקשתי להימנע מכל צריכת מזון, אך לא משתיית מים-  משך יום שלם.

 “טלו תפוח יפה בכיס הבגד” – כך הורה המרצה, “והעבירו אותו מפעם לפעם בין עיניכם לפני שתשיבו אותו אל הכיס. אִמרו לעצמכם: אני מתאפק רק 5 דקות. מקץ זמן זה ראו להתמלא שמחה על יכולת האיפוק והקציבו לעצמכם עוד 5 דקות נוספות, וכן הלאה…”. כך, בתחושה של ‘פת בסלו’, פוחתת לדבריו תחושת הרעב. עצה נוספת שנתן הדר’ הייתה, כי בכל עת בה עולה בנו חשק עז לנגיסה בבורקס למשל, שהוגדר אצלו כמאכל בהמות – יש לרוץ אל הראי ולבדוק היכן בדיוק מצוי מקום פנוי לבורקס זה…   

בשבוע השלישי לדיאטה התבקשנו להימנע ממזון למשך יומיים רצופים, בשבוע הבא שלושה ימי צום וכן הלאה, עד אשר מניתי שנים־עשר ימי צום רצופים(!)

משך הדיאטה הרגשתי הייתה נפלאה, תחושת גוף קלילה ביותר.

יש לציין, כי בערוצי הדיאטה הפחות מחמירים התאפשרה אכילת עוף, דג וביצה, וכן פחמימות אחת לשבוע או יותר. גם במסגרת מסלול הדיאטה שלי נהגתי בכל זאת לאכול לחמניות מקמח מלא בשיעור המינימאלי של 37 גרם לכבוד שבת. בשבוע הראשון ירדתי כ־3.5 ק”ג, בשבוע השני כ־5 ק”ג, ולאחר מס’ שבועות הורה המשקל על 20 ק”ג מהם נפרדתי.

כך אירע גם לרוב משתתפי הסדנא, שהלכו וכחשו. ד”ר איידלין נהג לכנות את בעלי ואותי בשבח: “קולגות סופר מצטיינים”. כעבור חמישה חודשים הצלחתי לאבד 53 ק”ג ממשקלי, ואכן עברתי ב”ה את הניתוח. 

כיום, כסובלת מסוכרת, אלרגיה לתפוחי אדמה, חצילים וסויה, ובנוסף גם מרגישות גבוהה לגלוטן ולמוצרי חלב, נותר תפריטי בבסיסו על טהרת המזון הנא, כלומר כמעט ללא בישול.

עניין סגולי

מלכה לביא אוהבת את הצבע הסגול. כך גם נמסר לנו בתחקיר המקדים, אבל איך אומרים: המציאות עולה על כל גוון… 

כשאך מתחילה השיחה ‘להתחמם’ ולגעת בנושאים התזונתיים, אני מעזה לבקש מן הגב’ לביא שתואיל לאפשר לי הצצה קלה לאזור המטבח, אני כמעט משוכנעת שהבהב משם לכיווני משהו מן הצבע המובטח…

ובכן, המטבח של משפחת לביא אינו טיפ־טיפונת סגלגל…כל־כולו סגול עד מאוד.

הנגר, שביקש שתחתום לו בכתב על בקשתה להזמין עבור הארונות את הגוון הנ”ל שמא תתחרט, כבר הספיק בעצמו להסתגל… גם הקערה שעל השיש סגולה, גם מנורת השולחן, אפילו כנפי המאוורר!

“אני והסגול מיודדים עוד מילדות!” מעידה מלי על עצמה בעליזות ומתגלגלת במיומנות אל החדר הסמוך בו ממוקם המטבח הנוסף המוקדש לימות הפסח. מיותר לציין את גונו. אמנם, מה שמעניין אותנו כעת הוא בעיקר הסגולות הבריאותיות המאפיינות את המטבח.

שתהיי לי בריאה

סליחה מלכה, אני שואלת למשמע העקרונות המחמירים, מה בעצם נשאר לכם לאכול? 

מן החנויות אנו באמת רוכשים כמעט אך ורק פירות וירקות. בשנים שקדמו לשנת השמיטה הנוכחית נהנינו מצריכה של ירקות בעלי ערך תזונתי מיוחד, מתוצרת הגינה האורגנית שלנו בה גידלנו פלפלים, מלפפונים, כרוב, עגבניות רגילות וגם צ’רי, בצל ירוק, נענע, כוסברה, שמיר, חסה ערבית, משי ומסולסלת בשני צבעים, אלוורה, מנגולד, גזר, צנוניות, אפונה, וכן עץ המניב אבוקדו.

כשהאדמה, הקומפוסט והזרעים הינם אורגניים וההשקיה מרובה, אין חשש לחרקים. כמובן שלא מתבטל החיוב לבדוק, אך תמיד נעים לגלות שוב ושוב כיצד הכל נקי. כאשר נקצצים הירקות בתוך מחצית השעה מרגע קטיפתם, מתמלא הבית שלנו בריח אקזוטי, טרי ונפלא.

שיטת ה’רו פוד’ – כלומר המזון הנא, מעודדת צריכה של שפע נבטים, ירקות, מעט פירות, וכן אגוזים ושקדים. בנוסף לסלט הגדול של ארוחת הצהריים אנו צורכים פעמיים בשבוע ביצים, פעם בשבוע סרדינים וכן אחת לשבוע אורז מלא, כוסמת, עדשים, קינואה או אמרנט מונבטים. לאחרונה התוודענו לאפשרות לצרוך אגוזי קוקוס שלמים המיובאים היישר מתאילנד.  

ומה קורה לתכולת הצלחת שלכם בשבת?

בליל שבת לאחר הקידוש בעלי בוצע על פת שאינה מכילה גלוטן אך ברכתה “המוציא” מכיוון שעשויה קמח שיבולת שועל מיוחד ללא גלוטן, או מקמח טפיוקה, שהיא קטנית המיובאת מן המזרח. לצד הפת סלט ירקות ענק, חומוס ושעועית מונבטים ומבושלים – ניסינו לאוכלם בלא בישול אך כאבי הבטן הכריעו… טחינה משומשום מונבט, ונבטים. 

בשבת בבוקר התפריט זהה, אך נוסף לו איזשהו פינוק: חמאה או גבינה צהובה קשה מצנוברים, גבינה צהובה מותכת מקשיו, גבינה לבנה מקשיו/שקדים/מקדמיה, גבינה קשה כמו גבינת טוב טעם משקדים או געפילטע פיש מגרעיני חמניות, או המבורגר/נקניקיות מאגוזים, סלק וגם אבוקדו או ריבה תוצרת בית.

לכבוד חג השבועות הכנתי עוגת גבינה פרווה מוצלחת ביותר. הבסיס שלה עשוי היה ביסקוויטים ללא גלוטן, עליהם מוס מאגוזי מקדמיה עם קקאו, ומעל שכבת הביסקוויטים הנוספת שכבת מוס לבן בעיטור חצאי דובדבנים. 

המזון שאנו צורכים מופק רובו ככולו בבית: חרדל, קטשופ, מיונז ללא ביצים על בסיס קשיו, רסק עגבניות, אבקת מרק, שבבי בצל מיובשים, שקדים מיובשים, עגבניות מיובשות, צ’יפס מתפוחי עץ, מאגסים, מסלק, ריבות ביתיות, לדר, ממרחים פיקנטיים, פטה טונה, יוגורט, עוגות וגלידות, תמציות טעם ביתיות ועוד.

 ארבעה מי יודע

ארבעה מכשירי עזר משמעותיים עומדים לצדי במטבח, ובכדי להפעילם אני נזקקת לסיועו של בעלי, שרוב העשייה במטבח לא תיתכן בלעדיו. 

הראשון הוא מכשיר ה’ויטמיקס’ שהינו בלנדר בעל עוצמת מנוע אדירה ובעל מדחס מיוחד המשמש גם לטחינה צפופה של שומשום, פשתן, צנוברים וכו’. בעזרתו אנו מכינים את ה’גבינות’ המגוונות על בסיס השקדים, הצנוברים והאגוזים בתיבול המשתנה, את ממרח הטחינה מגרגירי השומשום המושרים, ואת הקמחים האורגניים המופקים מגרגירי השיפון או הכוסמת הנטחנים לאחר הנבטתם וייבושם.  

המכשיר הנוסף הינו מסחטת המיצים של חברת ‘יורום’. ייחודיותו היא בפעולתו העדינה. הוא פועל על עיקרון הצנטריפוגה ובכך מאפשר הפקת מיצים הומוגניים, ללא משקע. באמצעות מסחטה זו אנו מכינים רסק עגבניות ביתי, קטשופ ללא כל מרכיב מלאכותי, וכמובן מיצי בריאות. את מיץ הרימון, אגב, יכול המכשיר להפיק בהפרדה מלאה של המיץ מן הציפה הלבנה ומן הגרעין.

המכשיר השלישי והמשמעותי לאוכלי המזון הנא הינו מייבש המזון (באנגלית:”DEHYDRATOR”). ‘תנור’ זה אינו מחמם את המזון ליותר מ־48 מעלות, אינו הורס את האנזימים וכך משמר את ערכיו התזונתיים של המזון. אני מכינה בעזרתו את חומרי הגלם לאבקת המרק הביתית כאשר אני מכניסה אליו סלק, קולרבי, בצל, עגבניות וכו’ עד לייבושם ולאחר מכן טוחנת. בעזרתו מופקים גם תבלינים ביתיים נפלאים ללא כל תוספת או חומר משמר: פפריקה מתוקה למשל, המופקת מגמבה, ופפריקה חריפה מפלפל חריף.      

באמצעותו ניתן להכין קציצות שונות על בסיס גרעיני חמנייה או פיסטוקים, בתוספת פשתן להדבקת העיסה ועוד. גם גבינה צהובה אפשרית, בהתכת צנוברים שנטחנו היטב, וכן פלאפל העשוי מגרגירי חומוס מונבטים ומיובשים.  

המכשיר הרביעי והמוכר יותר הינו המג’ימיקס- מעבד המזון.   

ככלל במטבח, כשרוצים להכין מאכל דמוי בשר מומלץ להשתמש באגוזי מלך ולתבל במרווה הנותנת טעם בשר, וכדי לחקות את המרקם והטעם החלבי מומלצים השקדים.  

השמנים המצויים אצלי במטבח הינם שמן זית, שמן חמניות ושמן קוקוס. המלח שאנו רוכשים אף הוא ללא כל התערבות כימית וכמובן שהשימוש בו מדוד, ותחליפי הסוכר שאינם כוללים דבש, הינם האגבה העשוי ממיצוי שרף של עץ, האגר-אגר (ג’לטין) והזיליטול/קסיליטול המופק מעץ בשם בירץ’. 

זכור לי מקרה משעשע בו סעדו אורחים על שולחננו, ולמענם סידרתי על כל צלחת עלה נאה של חסה ומעליו קציצת המבורגר לצד פרוסת גבינה צהובה כשסביבם עיטורי נבטים. משהצגתי לפניהם לתומי את המאכלים על שמותיהם, הביטו עלי האורחים בזעזוע מוחלט: עד לאותו הרגע הם היו בטוחים כי הגיעו לבית המקפיד על כשרות…מובן שמיד הרגעתי אותם וגיליתי את אוזנם כי כל מרכיבי המזון הינם בהגדרת פרווה.

ישנם אנשים שמכירים את דרך החיים שלנו ועדיין לא התייאשו מלשאול: “נו, אז מתי כבר תחזרו לאכול נורמלי?…”

“מתי תתחילו אתם לאכול נורמלי?”  – הינו המענה הקבוע שלנו.  

תהום הסינדרום 

עם השנים חזר המשקל ועלה. ניסיתי שיטות תזונה נוספות, וכן התנסיתי שוב בצומות ממושכים כשאת חלקם סיימתי בשכיבה במיטה בלא יכולת תפקוד.

לא ירדתי אף לא גרם אחד, ומאידך כאבי הרגליים הלכו והתחזקו. יום אחד התגלגל לידי ספר ושמו: “סינדרום הדלקת” ועם קריאתו הבנתי כי התסמינים מהם אני סובלת מתאימים להגדרה של דלקת פרקים. בהיותי בת 58 ואחוזת כאבים בלתי נסבלים, ניגשתי אל בית החולים.

 ייסורי הנסיעה היו כה קשים עד כי כשחלפנו על פני בית קברות גנחתי לעומת בעלי: “אולי כבר תשאיר אותי פה ודי…”.

הראומטולוג, רופא הפרקים, לא הבין איפה הייתי עד היום. “המצב ממש גרוע” אמר, וגילה את אוזניי כי אני אכן חולה בדלקת פרקים שיגרונית – מחלה כרונית שטרם נמצא לה מרפא ברפואה המודרנית. הרופא המליץ בין השאר על מתן כימותרפיה, והורה לי להיכנס מיידית לכיסא גלגלים על־מנת למנוע החמרה.

כך גיליתי שהפרקים בגדו בי. אותה תקופה נאלץ בעלי לגרור אותי ממקום למקום כמו בובת סמרטוטים. מזה כשמונה שנים אני אכן נעזרת בכיסא הגלגלים, וכיום נפוחות ברכיי פי 4 מגודלן המקורי וגם פרקי האצבעות המודלקות אינן מאפשרות תנועה חופשית מלאה.

הבנו שאי אפשר במחי־יד להשליך לפח את כל הישגי הרפואה הקונבנציונאלית, ולאחר ניסיונות טבעיים רבים הגעתי עד לתרופה הנוכחית אותה אני נוטלת: תרופה ביולוגית חדשה  ושמה “אקטמרה”, שב”ה מפחיתה מן הכאבים אך מביאה לנשירת השיער.

ממצב של התעוררות בשל כאבים עזים אחת לחצי שעה בלילה, היום כחלוף 41 עירויים, אחד בכל חודש, אני מצליחה לישון כשעה וחצי עד שעתיים ברצף.

גשם, לחות באוויר וחום הם ה’אויבים’ הכי גדולים שלי, הגוררים בעקבותיהם התקפי כאב ממושכים. בחנויות הטבע ישנו מוצר יקר להחריד הסופח אליו את הרעלים במקומות המודלקים: אלו מדבקות־תחבושת העשויות קליפות של עץ בשילוב תערובות של צמחים הגדלים ביפן. אני מניחה אותן על שורש כף היד ועל הברכיים וחשה הטבה משמעותית.    

כדי לנקות את מערכת הנשימה אני ישנה בלילה עם שתי קופסאות של בצל קצוץ משני צידי הראש, ובבית אינני מחזיקה כל משכך כאבים קונבנציונאלי. כך אני משתדלת ככל האפשר להמשיך ולהסתייע בפתרונות הטבעיים.

“אף אחד אינו משער כמה סבל חווה רעייתי מלי, כאשר כאבי הפרקים שלה מלווים אותה כל הזמן, נון־סטופ ללא הפוגה” משתף משה לביא, בעלה המסור.

“למרות זאת, היא לא חוסכת מעצמה מאמץ בשביל לשמח בני אדם, להופיע לשמחות במאור פנים וכו’. האנשים חשים את אהבתה אליהם ונמשכים אל קרבתה בהתאם”.  

אופטימית־ריסטית            

אם נדמה היה לכם כי בשלב זה נשלפו כל השפנים מן הכובע, טעה טעיתם.

דמותה של מלי רב־גונית והיא אינה מפסיקה להפתיע, להתחדש ולהוכיח שמוגבלויותיו הפיזיות של אדם מצויות בעיקר… בראשו.    

“לפני כתשע שנים סיימנו בעלי ואני את לימודי האופטיקה המשותפים, וכיום כאופטומטריסטים מורשים אנחנו מנהלים מתוך ביתנו חנות אופטיקה”.

גם בתחום הזה הגישה היא אלטרנטיבית?

האמת היא, שמשך תקופה התאמנו בתרגילי הראייה האמורים לחסוך את הצורך בהרכבת משקפיים, אך ככלות התרגול שב המספר די מהר לערכו הראשון.

בכלל, בעלי שם לב שעל גב כריכת הספר המלמד את עיקרי שיטת תרגילי העיניים מופיעה תמונת המחבר עצמו כשעל אפו מורכב זוג משקפיים…

נשמח לדעת, מהיכן כוחות הנפש ומאגרי השמחה שלך, מלי? איך את מצליחה למרות הקשיים שלא ליפול לרחמים עצמיים?

אני חושבת שאנשים חשים את עצמם מסכנים ועצובים בעיקר משום שהם משווים עצמם ללא הרף לזולת. 

כשאני רואה לדוגמה מישהו רוקד מולי, אני נהנית להתבונן. בדיוק כשם שלא אחוש קנאה כלפי ציפור המסוגלת לעוף בשמים כך לא כלפי אף אדם אחר. אני זאת אני, ואני משתדלת להרגיש שמחה בתוך מה שיש לי. 

אמנם בעבר הייתי אדם ספורטיבי, ובמסגרת מקצועי כמורה להתעמלות תמיד אהבתי להתעמל, לרוץ ולקפוץ, אך כיום אני מאושרת במה שאני כן, ולא במה שאי אפשר: כשמתכון שהמצאתי מצליח במטבח, כשהאנשים סביבי מעניקים לי את אהבתם, כשיש מי שמוציא אותי קצת מהבית ומחזיר – זה כיף שמצליח לשמח אותי כל פעם מחדש.

ישנם יתרונות שרק מי שמרותק לכיסא גלגלים זוכה להם, למשל כשאני מכוונת את הכיסא שלי לדרגת מהירות מס’ 5: שום אדם, אף אם ירוץ בכל כוחו לא יצליח להשיג אותי…  

אני מדברת ישירות עם הקב”ה, ולפני שאני עורכת בדיקת ראייה למשל, אני אומרת: “ריבונו של עולם, אתה יודע שאינני יודעת לעשות כלום בכוחות עצמי. תעשה אתה את הבדיקה במקומי…”, וכשמשבחים אותי שהבדיקות שלי מעולות אני יודעת בתוכי שזו לא חכמה, הרי כל ההצלחה היא של הקב”ה!

יש לי גם הכרת הטוב רבה לאמי ז”ל, שעל־אף שהייתה כאמור ‘בוגרת’ אושוויץ, גידלה אותי מתוך עליזות ורוח טובה, ותוך הענקת כמויות אדירות של תשומת לב ואהבה.

מה המסר שלך לבעלי המוגבלויות למיניהן?

“בשום פנים ואופן לא להתייאש. להביט כל הזמן רק על הטוב: יש כל־כך הרבה יש! התעוררתי בבוקר? יש, לא עלינו, אנשים, ואפילו תינוקות, שאינם זוכים לזה!   

חשוב מאוד לחזק בתוכנו את התחושה שאיננו מיותרים, לא להישבר מן המצבים בהם נופלים כעול על כתפי הזולת.

הפוסט עזה כלביא הופיע לראשונה ב-מגזין בוסתן.

ממכתבה של הקוראת ב. ק.

היום היה בביתנו בוקר כעוס ועצבני במיוחד (אינני חוששת שהשכנים יקראו, הם שמעו זאת בעצמם…). משום כך, ההמשך היה נראה לי מופלא ממש. 

ההוריקן התגלגל מביתי לעבר הגנים ובתי הספר, ואני התיישבתי להירגע על כוס קפה ו’בוסתן’, לפני שאתחיל לאמוד את גודל הנזקים שהותירה הסופה אחריה. התעלמתי בגבורה מכוס שוקו שנשפכה על הרצפה, משלל הממרחים על השיש ואפילו מגרביון כחול שנח למרגלותיי (רק לפני שעה הועמדו כל שוטרי המחוז על הרגליים בניסיון למצוא את מקום היעלמו/היחטפו, ולשווא). פרשתי גיליון ‘בוסתן’ רענן שהגיע אמש והתכוונתי לברוח מעט מהמציאות ההפוכה אל תוככי מסע בריאותי מלהיב. 

הארה שמימית, לא פחות. בדף שמולי זהרו לבן על גבי חום סגולותיה של הכוסמת, וכך נרשם מפורשות: “משפרת את מצב הרוח”! מה צריך יותר מזה! הרגשתי מיד איך הכתבה מכותבת בדיוק אלי, במצב־רוחי השפוף. רק המחשבה על הכוסמת הקוסמת “מגבירה אנרגיה, חיוניות ופעילות”…

הדפתי את העיתון. מי צריך קפה? פרשתי את משטח הברירה שלי על השולחן, הוצאתי מהמקפיא אריזת אחד 1 ק”ג כוסמת של ‘מיה’ ובלשתי במרץ אחר מזיקים. ברירת הכוסמת, אחת המלאכות הפחות האהובות עלי, הסתיימה במחצית מן הזמן. המחשבה אודות בלימי ושושי, גיטי ואסתי, שמעון ושייע’ה, היושבים כשתילי זיתים ופניהם צוהלות משמן ליד צלחות כוסמת מלאות בריאות ומצב־רוח טוב – עשתה פלאים. הרגשתי בחוש איך היא (הכוסמת…) “מפחיתה לחץ דם”. הו, איך היה לחץ הדם שלי גבוה רק לפני שעה קלה!

סוף דבר, באחת ושלושים נפרצה הדלת בקול רעש גדול והמון חוגג ויחד עמם שטף סיפורים, בקשות, דיווחים והודעות – שנקטעו בבת אחת: “אימא! אימא? את בישלת כוסמת?!”.

משהו בהנגנה לא מצא חן בעיניי. העדפתי לשתוק ולהזמין את כולם אל המטבח פנימה. הפנים הזורחות כשמש שבחוץ התכרכמו מעט בחשד, אולם  אני לא נבהלתי. יש כוסמת נפלאה ובעלת מצב־רוח מצוין. מי שאוכל אותה, כך הובטחנו במפורש, מובטח לו שכיף לו כל היום!

בחשאי פתחתי את המגירה הבשרית, שם חיכה ה’בוסתן’ מהבוקר. בדקתי שלא טעיתי. “משפרת את מצב הרוח”! כן כן!

עד מהרה שמתי לב שהגרגרים החומים האלה בהחלט “מאטים את קצב ההזדקנות”: עובדה. כל היושבים ליד השולחן החלו להעיף במרץ עלומים את תכולת צלחותיהם לצלחות הסובבים. מחצית מן המוצר היקר התגלגל על הרצפות, ותוך דקות ספורות התחלף פרץ הנדיבות בתגרות רועשות ובריקודים עליזים. מי שעדיין נותרה מעט כוסמת בצלחתו יילל נואשות וחיפש נתרמים פוטנציאליים, והמצליחנים שהתפטרו כליל ריקדו בהתלהבות ונמלטו מן המטבח. אכן כן, הוכח מעל לכל ספק – הכוסמת מגבירה אנרגיה, חיוניות ופעילות.

נותרתי לבדי במטבח. עוברת מצלחת לצלחת ואוכלת בכוחות עצמי את פצצות הבריאות. שמחתי שהכותבת הדגישה, כבר בשורה הראשונה, שהכוסמת “מסייעת להורדה במשקל”. כך אוכל לאכול את כל שש הצלחות בלא נקיפות מצפון, מה עוד שברגעים אלו ממש מתחזקת מסת השריר שלי, וגופי נטהר מרעלים. 

ולשאלה:

כוסמת וילדים – נראה שידוך בלתי אפשרי. רק הריח דוחה אותם מהשולחן. לנוכח מעלותיה, האם יש דרך להאכיל ילדים כוסמת?

משיבה ר. יקותיאל:

אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, ניגשת לסיר הרחב שעל הכיריים ולוקחת לעצמי מנה נוספת של כוסמת טעימה ועסיסית. אינני חושבת שעשיתי זאת מטעמי בריאות. זה פשוט היה טעים. אך מה לעשות, רוב הילדים, ובעיקר הקטנים שבהם, מתקשים לגוון באוכל המוכר להם ונבהלים לגלות גרגרים חומים־שחורים ובלתי מוכרים בצלחת. כדי לשלב כוסמת בארוחות של ילדים מ’זן’ זה, ניתן להשתמש בקמח כוסמת כדי להכין פיתות, פיצות או פוקצ’ות לארוחת ערב. בבתי הטבע ניתן גם להשיג אטריות כוסמת, אך מחירן גבוה למדי.

דיאטת הכוסמת – לשובע וגם לרזון

שאלה נוספת שהגיעה מכמה קוראים:

מהי דיאטת הכוסמת שהוזכרה בכתבה, מהן סגולותיה, וכיצד מבצעים אותה?

דיאטת הכוסמת שייכת לקבוצת ‘דיאטות המונו’ – דיאטות המבוססות על מרכיב מזון יחיד. על־פי רוב, דיאטות אלו הן קיצוניות במיוחד ואין להרבות בהן. אך דווקא דיאטת הכוסמת נחשבת לבטיחותית יחסית, מאחר שהכוסמת מכילה ערכים תזונתיים רבים ועשירה בחומצות אמינו חיוניות. אחוזי השומן הנמוכים שבכוסמת מאפשרים לגוף להשיל כמות גדולה של שומן. זאת בתנאי שמקפידים במהלכה על שתייה מרובה, אחרת הגוף מפרק נוזלים במקום לפרק שומנים. 

אך גם בדיאטת הכוסמת יש לנהוג משנה זהירות, להגבילה בזמן, לקחת כדורי מולטי־ויטמין באופן יומיומי במהלכה ולהמשיך ליטול אותם עוד שבועיים אחריה. ובכלל, תמיד טוב יותר להיוועץ ברופא לפני שמתחילים, כדי לוודא שהמצב הכללי מאפשר להיכנס לדיאטת ‘כסאח’ כזאת, ואם מרגישים במהלכה חולשה ועייפות יש לחזור לתפריט מאוזן מיד. 

מספר הקילוגרמים שאותם תצליחו להשיל תלוי אמנם בפרמטרים רבים, כמו משקל לפני הדיאטה, בריאות כללית, כמה דיאטות חריפות ניסיתם לערוך בעבר עם עלייה מיידית אחריהן (והגוף למד שלא להתייחס) ועוד. מה שכן, ברוב המקרים דווח על ירידה דרסטית של חמישה קילוגרמים בשבוע ועד שנים־עשר בשבועיים. יתרונה של הדיאטה הוא בכך שהיא משביעה במיוחד, וככל שהיא מתונה יותר אפילו לא תחושו ברעב.

להלן מספר גרסאות לדיאטת הכוסמת. ככל שהדיאטה חריפה יותר קשה יותר להתמיד בה, ומשך הזמן המומלץ שלה מתקצר. יש לזכור, כי דיאטות חריפות שאינן מכילות את כל אבות המזון אינן מתאימות במצבי חולשה או במצבים מיוחדים.

תפריטים לדוגמה:

דיאטת כוסמת קיצונית ליום אחד

יום לפני כן יהיה עליכם לבשל את דייסת הכוסמת, ומהבוקר לאכול כוסמת בלבד. הגיוון המקסימאלי יהיה מעט מלח או מעט דבש להמתקה. יש להקפיד לאכול כל שלוש שעות. ארוחה אחרונה יש לאכול בשעה שבע בערב, מאחר שהכוסמת אינה מומלצת בשעות שלפני השינה. חובה להרבות בשתיית מים ומומלץ לשתות גם מספר כוסות של תה ירוק לא ממותק. דיאטה זו נחשבת לדיאטת ניקוי הגוף מרעלים, וניתן לחזור עליה לאחר שלושה ימים (אך אין להפריז בה, וגם לא לקחת אותה כדרך חיים או כ’צום שבועי’).

דיאטת כוסמת לשבועיים

בדיאטה זו עדיין משמשת הכוסמת כמרכיב עיקרי. הגיוון המרכזי הוא היוגורט – תוספת של 500 עד 1,000 מ”ל יוגורט 1% ביום, ובנוסף – ניתן להוסיף פרי מסוג אחד פעמיים ביום.

ארוחת בוקר: מנה של דייסת כוסמת עם יוגורט או לבן. 

ארוחת ביניים: תפוח עם תה ירוק או קפה לא ממותק.

ארוחת צהרים: דייסת כוסמת עם יוגורט או לבן.

ארוחת ביניים: תפוח עם תה ירוק או קפה לא ממותק.

ארוחת ערב: דייסת כוסמת עם יוגורט או לבן.

ארוחת לילה: כוס יוגורט או לבן.

גרסה נוספת ברמה זו מאפשרת להוסיף מעט ירקות או פירות מבושלים בארוחות הצהרים והערב במקום היוגורט.

דיאטת כוסמת מתונה 

בדיאטה זו משמשת הכוסמת כתחליף לכל הפחמימות, כשאת שאר אבות המזון ניתן לצרוך בצורה מאוזנת, כך שכל ארוחה תכלול בנוסף לכוסמת גם פירות, ירקות, חלבונים כמו מוצרי גבינה, ביצים או עוף, וכן שומנים טובים הנחוצים לפעילות המוח ומערכת העיכול ולספיגת ויטמינים מסיסים בשומן. שומנים טובים לדוגמה: אגוזים, טחינה, אבוקדו ושמן זית (אין להפריז בכמויות). הירקות, החלבונים והשומנים מספקים את כל רכיבי התזונה, כך שבדיאטה זו ניתן להתמיד עד חודש. מעבר לכך יש להיוועץ ברופא או בדיאטנית קלינית. 

מזון דיאטטי

מעבר לדיאטות, ניתן כמובן לשלב את הכוסמת בתפריט השבועי ולזכור כי כל ארוחה עם כוסמת היא רווח נקי – תחושת שובע כמעט ללא תוספת של קלוריות ועם ערך תזונתי רב.

אזהרת תסיסה! הכוסמת אינה מתאימה לאנשים בעלי אופי תוסס ופעלתני במיוחד. היא עלולה להעצים אצלם את התכונות הללו עד למצב של חוסר מנוחה.

כשהקסם מתפורר

שואלת ציפי כהן מאלון שבות:

ניסיתי להכין את קציצות העדשים והכוסמת, אבל הן יצאו דביקות מאוד, וממש לא ניתן היה ליצור קציצות מהעיסה. הן גם יצאו במראה לא יפה, ולא יכולתי להגיש אותן. האם כך זה צריך להיות? איך אפשר שזה יצא כמו בתמונה?

תשובה:

ייחודיותן של הקציצות המדוברות הוא בהיותן מזון טבעוני לגמרי, כלומר: ללא כל חלבון מן החי. שימי לב שהמתכון אינו מכיל ביצים. כמו כן, הוא גם נטול גלוטן. מאפיינים אלה מתאימים אותן לדיאטות מסוימות הכוללות הימנעות מרכיבים אלה, או כמזון לרגישים. היעדר ביצים וקמח אכן פוגע ביכולת ההתגבשות המושלמת של העיסה, וזה אכן לא יוצר ממש כמו בתמונה. אבל הטעם משובח, הלוא כן? וזה שווה את המראה.

מה שכן, אין סיבה שהעיסה תצא כל־כך דביקה. אבקת השקדים אמורה לספוג את עודף הנוזלים. אולי לא טחנת את השקדים לאבקה ממש? או שמא לא סיננת את מי הבישול? נסי שוב וספרי לנו על התוצאות. 

הפוסט בעקבות קסמי הכוסמת… הופיע לראשונה ב-מגזין בוסתן.

לעצה וביקוש, שלום רב

המקרה שלי אולי מעט קיצוני ולא מייצג את הכלל, אבל בכל זאת היה חשוב לי לספר עליו גם כי אני מאמינה שאני לא היחידה בסירה. מאישה נמרצת במיוחד עם ערכי המוגלובין גבוהים שבד”כ מצויים רק אצל גברים ובעקבות שינויים שונים, חוויתי לא מזמן צניחה משמעותית בערכי הדם שלי שהכניסה אותי להגדרה של אנמית, כשתופעות הלוואי הן חולשה איומה, עייפות מתמשכת ומיגרנות עד כדי חוסר תפקוד – כאשר שום דבר, אבל ממש שום דבר לא הועיל: לא משטר תזונה עתיר ברזל וגם לא אף סוג של תוסף מלאכותי. לבסוף, רק סדרה של מתן ברזל בעירוי תוך־ורידי שנאלצתי לקבל בקופ”ח החזירה אותי ב”ה לארצות החיים. כדאי לאנשים לדעת שלא תמיד שייך להתעקש, כשלפעמים ההתערבות הרפואית היא ההבדל הקריטי בחיים בין איכות לפיחות…

אילה ד. בני ברק

תודה לך אילה – את ההכרח אכן אין לגנות.

אמנם, עבור כל אלו שגדרי ההשתדלות ה’טבעית’ עדיין עשויים להועיל להם, נמשיך  לברר מה מסוגל להרחיק את צליל טפטופי האינפוזיה הלא במיוחד ענוגים… ומה יחזיר להם את הכוח לחיים.   

סחוט של חסד

את העצה הבאה קיבלתי מהרבנית קנייבסקי ע”ה. זוהי עצה שהרבתה לתת לנשים שסבלו מחולשה וחוסר ברזל:

קחו 3 גזרים, 1 סלק קטן, 1 פלפל, 1 מלפפון, 1 תפוח. יש לסחוט את כל הנ”ל במסחטת מיצים ולשתות ממשקה זה, ומוטב טרי ככל הניתן, בכל יום .

 ל.ד. י־ם

ניסינו, טעמנו… יש לציין, כי מלבד מנת ברזל יש כאן עבודה עקבית על תאוות האכילה. התוצר אינו ערב במיוחד לחיך…

אבל איך אומרים? על טעם וריח אין להתווכח. ל.ד. דווקא עומדת על דעתה שהשיקוי ערב, ונעם לה מאוד לפתוח בו את הבוקר.

הכנת המיץ כרוכה אמנם בטרחה מסוימת, ובלכלוך לא קטן. “באמת שאלתי את עצמי”, שחה ל.ד, “איך זה שעוד לא המציאו מסחטת מיצים עם מנגנון ניקוי עצמי…”.

היא לא יודעת לומר, לשאלתנו, האם התועלת אינה מושגת גם מאכילת הירקות  והפירות כמות שהם. אבל המכתב הבא מצליח לתרץ את הקושיה.   

הותר לי להדליף אגב, כי כותבת המכתב מוכרת דווקא לקוראי ‘בוסתן’. זוהי הגב’ מיכאלה שטרן הזכורה לקוראינו מן הראיון מכה הגלים ‘לא סיפורי סבתא’.

אני מאמינה שאין כמו המזון הטבעי כדי להחזיר לגוף משאבים שחסרים לו, מה גם שזה הרבה יותר בריא ונכון מכל תחליף מלאכותי שהוא.

כשבדיקות הדם מורות על ההמוגלובין הנמוך או סתם כשאני מרגישה חולשה כללית אני מכינה מיצי ירק סחוטים, ומשלבת סוגים ומינונים כפי האפשרות והחשק: סלרי אמריקאי, כוסברה, פטרוזיליה, שמיר, עלי סלק (סילקא), סלק, גזר, ירקות שורש – אפשר להוסיף תפוח עם הקליפה להמתקה. המיצים הטבעיים אינם דורשים מהקיבה ומהמעיים לעבוד קשה ומרכיבי המזון שבהם עוברים בקלות לזרם הדם.

עוד מקור מעולה לברזל טבעי, הוא ה’חילבה’ – סלט ממוצא תימני טעים ובריא מאוד שעולה אצלי כמעט על כל שולחן שבת. והרי המתכון:

להשרות זרעוני חילבה טחונים (ניתן לרכוש אותם במצב אבקה) בשפע מים למשך הלילה / מספר שעות, ולהכניס לבלנדר בתוספת הרבה לימון, שום ומלח, (לפי הטעם), פלפל חריף (לא חובה), ולקראת סיום גם כוסברה, אך לא בכמות רבה מדי על־מנת שלא יצא מדי מר, ולטחון שוב אמנם זמן קצר, כדי לשמר את הערכים התזונתיים שנפסדים חלקית בטחינה. 

אגב, החילבה הוא גם מזון פלא להעשרת חלב האם, וזו גם משמעות שמו הערבי.

מ. שטרן, גבעת שמואל

ולמי שכן מתווכח על הטעם ועל הריח, נראה שהמכתב הבא נותן אולי פתרון:

המוגלובין פרסי

עוד כילדה אנמית נהגה אימא שלי להכין עבורי את המאכל המיוחד הזה: מתכון מקורי מהמטבח הפרסי המסורתי, שידוע בשימוש הרב שלו בעשבים בעלי סגולות מרפא. באמת, יש דעה הסוברת כי אחוז הלוקים באנמיה מקרב יוצאי פרס נמוך, אולי גם בזכות הפשטידה הזו שהיא אכן עתירת ברזל… בפרס נהגו להכין אותה לנשים לאחר לידה ולחולים, וזאת משום שהבישול הקצר שלה משמר את הערכים התזונתיים הגבוהים, מה שלדעתי מועיל פי כמה מאכילת בשר בקר, כבדים וכו’. מעולה גם לניצול שאריות.

‘קוקויי סבזי’ – פשטידת עשבים פרסית:

1 חב’ שמיר

1 חב’ פטרוזיליה

1 חב’ כוסברה 

1 בצל מטוגן

 5 ביצים

מלח, פלפל

2-3 כפות קמח כדי לייצב את העיסה (לא חובה)

את הבצל יש לטגן בנפרד ולאחר מכן לצרפו אל תערובת ירקות העלים הקצוצים גס. להוסיף הביצים והתיבול ולטגן במחבת עמוקה או בווק משומנ/ת. לבשל מכוסה על אש קטנה עד שהצד התחתון אפוי היטב. להפוך את התכולה על המכסה ולהחליק שוב פנימה, הפעם את הצד העליון. ושיהיה לבריאות!. 

ענת־הדסה מנדל, צפת

מי שהתארח פעם אצל פרסים אותנטיים, וקיבל לקינוח קדירה ענקית עמוסה בעלים ירוקים משתרבבים על גבעוליהם, ייתכן כי לא יבנה על המתכון. אבל הפעם, כך עושה רושם, שווה ניסוי…

נכסי צאן ברזל

אני ממליצה בחום על תוסף מזון טבעי ושמו שמרי בירה, שהוא מקור טוב גם לברזל, וגם לחומצה פולית וויטמין B12. אפשר לרכוש אותו בחנויות הטבע במצב של פתיתים במראה שמזכיר נסורת או כאבקה טחונה היטב. אני מוסיפה כף אחת לדגני הבוקר, לסלט, ליוגורט או לחלב וגם לכוס מיץ מדי יום. 

מירי כהן, אלעד

 

עוד המלצה טיפולית או מניעתית:

אני לא מחכה שהברזל בדם יצנח – אני משתדלת להמתיק את המשקאות החמים שלי בכפית של מולסה (עדיף להקפיד לקנות רק את הסוג שלא מעורב בו גופרית) שידועה בתכולת הברזל הגבוהה שלה, ולהקפיד באופן תמידי על שתייה מרובה, מה שהבנתי שעוזר להגדיל את נפח הדם.

י. טייכנר

למדור החשוב, שלום

 בזמן של מצבים מיוחדים, כשהברזל יחד עם מצב הרוח נמוכים, אני פותחת את הבוקר בסלט הפירות הנ”ל, שבעזרת ה’ מעלה לי את שניהם יחד:

תפוח חתוך לקוביות, תמר קצוץ, שקדים קלופים חתוכים, גבעול סלרי חתוך דק, גזר ו/או סלק חי מגורד, ומעל הכל אני מזלפת מעט סילאן וטחינה בנגיעות עדינות. פינוק בריא ומומלץ.

הודיה מילגרום, בית שמש

בניגוד לשמרי הבירה או לחלק מהשיקויים שהומלצו, ארוחת הבוקר הזאת אכן מצליחה לעורר את התיאבון. 

מי שניסה להושיב את האידיליה הטבעית הזאת על גבי הרקע התזזיתי של הבוקר שלו, ייתכן כי מחייך כעת חיוך אירוני.

למיעוטינו בלבד הזמן, הכוח ומתח העצבים להשקעה היומיומית הכרוכה בפירוק רימונים וטחינת סלקים, או לחילופין החשק העז ללעיסת הסלרי ולגרגור מיצי השורש…

בנוסף, יש את אותם אלו שערכי הברזל שלהם כה נמוכים עד כי אף התוספות בתפריט דלות מלמלא את מצבוריהם המרוקנים. 

עבור כל אלה – הוספנו בשם הקוראים מידע בנושא התוספים.      

כל המוסיף מוסיפין לו

כשגיליתי בבדיקות דם שרמת הברזל שלי עומדת על הערך 9 הכנתי לעצמי מיץ טבעי בערך… פעמיים. הבעיה היא שבגלל החולשה לא ממש היה לי כוח להחזיק מעמד עם הטרחה הזו… אני גם לא חובבת גדולה של כבדים ושל ירקות עליים, ובנוסף, כדורי ברזל שמימנה לי קופת החולים הצליחו להעלות לי את הערכים רק במחיר של בעיות עיכול קשות. לבסוף, היעיל ביותר היה תוסף הברזל הנוזלי של חברת ‘פלוריויטל’, אותו מהלתי אל תוך כוס מיץ תפוזים המכיל ויטמין C המסייע בספיגתו. תוך קצת יותר מחודש עליתי ל־10.7.

מלכי ש. חיפה

לאחר מספר ניסיונות של נטילת תחליפי ברזל שגרמו לי סבל רב של עצירויות, מצאתי את תחליף הברזל של חברת ‘אלטמן’ בשם ‘פמינה’ – שמתעכל אצלי בלי בעיות ואני ממליצה לנסות. כמובן שאני נזהרת שלא ליטול אותו בקרבת זמן לצריכת מאכלי חלב וקפאין שכידוע מפחיתים את יכולת הספיגה של הברזל.

דבורי צייטלין

בדמייך חיי 

בדיקת דם שגרתית גילתה כי רמת ההמוגלובין של בתי בת השנתיים פלוס עומדת על תשע וחצי. חיפשתי תוסף שהוא גם יעיל, וגם יוכל להינתן לה בקלות. לאחר סיפורים של חברות על תוספים  יקרים ששכבו ללא שימוש, מצאתי את שקיות ה’ספאטון’ – מי ברזל טבעיים, שנראים ממש כמו מים רגילים, ומכילים כמות גדולה של ברזל.

כל שקית היא מנת ברזל יומית, ונראית כמו טרופית קטנה. יש ילדים ששותים את השקית כמו שהיא. אני ערבבתי את המים בבקבוק מיץ, כי יש למים משהו מן המשהו של טעם ברזל, ורציתי להעלים גם אותו. אחרי פחות מחודש כבר שמתי לב איך הצבע חוזר לה ללחיים והתיאבון שב וחוזר, כך שאפילו לא הרגשתי צורך לקחת אותה לבדיקה חוזרת.

אציין, שלא בתוסף לבדו אני תולה את השיפור. כשהתגלתה הבעיה נזכרתי בנכתב במקורותינו, שממונו של אדם הוא דמיו. אנמיה היא תופעה של מיעוט דמים, ועל כן החלטתי לנהוג בה על־פי מאמר חז”ל: “אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמין יעשה מהן צדקה, וכל שכן כשהן מרובין” הוזלתי מכיסי סכום נאה לזכות רפואתה, וברוך ה’… 

אימא ירושלמית שמאמינה ב’צדקה תציל’.

בחלק הרוחני – הדברים מדברים בעד עצמם. בעניין ההשתדלות הגשמית, יצאנו אכן לבדוק את הנושא, לאחר מספר מכתבים ועדויות בהם הוזכר ה’ספאטון’.

פנינו לחברת ‘אוקטרי’, משווקת המוצר בארץ. 

אנחנו בשיחה עם מרים, אישה חרדית, שהביאה את ה’ספאטון’ מאנגליה לפני כ-8 שנים.

מרים, מה לא טוב בתוספי הברזל שבארץ ישראל, שצריך להרחיק עד אנגליה ולהביא משם?

“האמת, שמי הברזל הללו מוכרים לי מימי ילדותי באנגליה, מהחופשים שבילינו בחבל וויילס. בצפון וויילס יש אזור יפהפה, שאדמתו עשירה מאד בברזל. ניתן לראות את הברזל בסלעים שצבעם אדום ממש. גם במי המעיינות והנהרות באזור ישנה כמות גדולה של ברזל הנמצאת בהם באופן טבעי. המוני נופשים באים לאזור כל שנה כדי להתחזק. הם נחים באוויר הצלול ושותים את מי המעיינות – בחלק מן הכפרים בסביבה אלה המים שזורמים בברז.

“במשך השנים הוכח במחקרים מה שהיה ידוע כבר מימי הרומאים, ששאבו ושתו מים אלה – כי המים מהווים מקור טבעי לברזל עם רמת ספיגה שלא קיימת בשום מקור אחר – גם טבעי”.

כלומר?

“בעוד שמכמות הברזל שבתוסף רגיל נספגים בגוף רק 2-10 אחוזים כשמדובר בברזל כימי, ועד 20% מברזל טבעי – ספיגת הברזל מתוך המים של ספאטון עומדת על 40%! 

“יתירה מזאת, היות שאין זה תוסף אלא מים המיועדים מטבע בריאתם לשתיה – הספיגה אינדיבידואלית, ומתאימה את עצמה לצרכי השותה. במקרים של חסרים גדולים – כך הוכח לאחרונה במחקרים שהקיפו אלפי אנשים – הגוף ישתמש ביותר מ־40% מהברזל שבספאטון, ואילו במקרים של קשישים, למשל (שצריכת הברזל בגופם מועטה, ולכן עליהם לקחת תוספי ברזל בזהירות), או של אנשים הנוטלים ברזל בקביעות – לא יצטברו עודפי ברזל מזיקים, כפי שעלול לקרות בנטילת עודף ברזל. הגוף ישתמש במה שדרוש לו, ויפריש החוצה את השאר”. 

אנשים שסובלים מחסר  – לא עדיף שייקחו תוסף ברזל טבעי, המכיל בד”כ כ־35 מ”ג, משייקחו ספאטון, שתכולת הברזל בו עומדת על 5 מ”ג בלבד? הרי גם בספיגה של 20% בלבד, מתקבלת כמות גדולה יותר…

“יש כאלה שיכולים באמת להסתדר עם תוסף ברזל טבעי. ישנם תוספים טובים מאד שאינם פוגעים במערכת העיכול וספיגתם טובה. לחברת ‘מקסיהלט’, למשל, יש תוסף ברזל טבעי המכיל פטנט מיוחד, שמאפשר לקחתו אפילו יחד עם כוס קפה, בלא שהדבר יפגע בספיגה, בעוד שאת ספאטון יש לשתות בהבדל של שעתיים לפחות ממוצרי חלב וקפאין.

“ל’ספאטון’ יתרון בולט בשני מישורים, בהם הוא יחיד ומיוחד:

“בעדינות. לאנשים כמו חולי קוליטיס ומחלות מעיים אחרות, אסור לקחת כל תוסף ברזל. אפילו ברזל טבעי שעשוי ממקורות צמחיים – מעיק על המעיים הרגישות שלהם. אבל ‘ספאטון’ הם יכולים לעכל בקלות, כי זה בסך הכל מים, מי שתייה.

“יתרון נוסף הוא הספיגה המהירה. ‘ספאטון’ על קיבה ריקה נכנס לדם תוך 30 דקות, ואנשים בעלי מודעות גבוהה לגופם יחושו בהשפעתו המיידית. בתוך כמה ימים יחוש כל אדם בהבדל, זאת לעומת תוספי ברזל, אפילו טבעיים, שלוקח שבועות עד שהם מעלים את רמת ההמוגלובין בדם. מי שאחרי שבוע לא מתחיל לחזור לכוחותיו – ברור שהמינון נמוך מידי עבורו, כי תוך שבוע ה’ספאטון’ אמור כבר לפעול את פעולתו.

“ספיגה מהירה זו, ישירות לדם, הצילה לא פעם אנשים ממנות דם. במצבים של חסרי דם חמורים ניתן לשתות אפילו 4 שקיות ביום, והספיגה היא מהירה ביותר”.

אז בואו נעשה סיכום ביניים למה שהיה לנו פה: התחלנו מעירוי – רחמנא לצלן, הוצאנו (והכנסנו) לכם את המיץ הטבעי ואת הרעיונות התזונתיים הלא מעט מקוריים, עברנו לטרופית ברזל יומית, גם תרמנו ונושענו..

עכשיו, ברשותכם, ניתן את הבמה למומחית, הגב’ אביגיל אורן: נטורופתית, תזונאית והרבליסטית קלינית מבית הטבע ‘שירת הארץ’ בצפת.      

מילה שלה זו מילה

הגב’ אורן לא מתנגדת לתגבור שמעניקים תכשירי הברזל, אלא שלטענתה יש להעדיף את הטבעיים שבהם, הנקלטים ונטמעים באורגניזם שלנו טוב יותר מן התוספים הסינטטיים.

אז מה בעצם נקרא תוסף טבעי?

“תוספי הברזל הנוזליים, כגון ‘פלוריויטל’ ו’ספאטון’ המתאימים  גם למבוגרים וגם לילדים, ומאפשרים ספיגה מירבית ומהירה ללא תופעות לוואי. במקביל, אני ממליצה גם על תוסף של כלורופיל, הוא הפיגמנט הירוק המופק מן הצמח – והוא תמצית ‘דמו’. 

“מבנהו הכימי של הכלורופיל זהה כמעט לגמרי להמוגלובין אנושי, מלבד אטום אחד. לכן הוא מושך אליו תרכובות של ברזל. כך מהווה הכלורופיל שיקוי פלא להעלאת רמת ההמוגלובין ולחיזוק במצבי חולשה.  

“כלורופיל מומלץ מסיבה נוספת. פעמים רבות, מחסור בברזל נובע מקושי בתהליך הספיגה במעי. תהליך ספיגה לא יעיל גורם להצטברות של פסולת רעלנית במעי ולעתים בדם. הכלורופיל יעיל לניקוי של שניהם, כמאמר הפתגם האנגלי:   “GREEN INSIDE CLEAN INSIDE”(ירוק בפנים – נקי בפנים).

“פרט לצריכת תוספים, יש לתגבר את צריכת המזונות העשירים בברזל”. 

הכבד המיתולוגי?…

“נכון, מזונות מן החי מכילים ברזל בצורה הכי זמינה לספיגה אולם מלאים בשומן רווי ובכולסטרול. המומלצים ביותר: בשר עוף, בשר הודו, בשר בקר דל שומן ודגים. לאלו הסובלים מבעיות עיכול, כדאי להימנע מבשר בקר בהיותו קשה לעיכול, וכנ”ל לסובלים מעודף כולסטרול ומלחץ דם גבוה.

“אצל ילדים ותינוקות בפרט כן אמליץ על צריכה מוגברת של מזון מן החי, מכיוון שמחסור בברזל בגילאים נמוכים יכול לגרום חלילה לנזקים בלתי הפיכים בהתפתחות הקוגניטיבית של הילד ולפגוע בתפקודיו בבגרות.

“למבוגרים, מומלצים יותר מקורות הברזל הצמחיים, שריכוז הברזל בהם נמוך אמנם מאשר במזון שמקורו מן החי, אבל תרומתם הכוללת לבריאות רבה יותר. בתכנון תפריט מלא ומגוון יכולים גם צמחונים לצרוך ברזל במידה מספקת. 

“רשימה חלקית של מזונות עתירי ברזל מן הצומח: סויה, עדשים, שעועית, חומוס, אפונה, אגוזים, צנוברים, שקדים, גרעיני חמנייה, עלים ירוקים, כרישה (לוף) ,שמרי בירה, נבט חיטה, קקאו, פירות יבשים (שזיפים, תאנים) פטל יער, דובדבנים, טחינה, ועוד.

“ההמלצה הכללית היא להשתדל ולצרוך את המזונות בצורה הכי קרובה להופעתם בטבע, ולהימנע ככל הניתן ממזונות מתועשים ומעובדים שהחומרים הכימיים שבהם מקטינים את יכולתו של הגוף להתמודד עם ספיגה נאותה ובאופן כללי מקטינים את חיותו.

“כל מזון עשיר בברזל כדאי לצרוך בתוספת ירקות ופירות המכילים ויטמין C, שמגביר מאוד את ספיגת הברזל בגוף, כמו גמבה, פירות הדר, קיווי, מנגו ותות שדה”.

עלה שלה זה עלה

כשאני חושבת על זה, התזונה המצויה כיום מכילה לרוב כמויות מספיקות של ברזל. לרוב נעוצה הבעיה, כנראה, בתהליך הספיגה. האם אין דרך לטפל בבעיה זו? 

“כהרבליסטית, אוהדת מושבעת של צמחים, אני ממליצה על מספר צמחי מרפא זמינים המגבירים את יכולת הספיגה של הגוף ומחזקים את מערכת העיכול ואת הדם.

“רפואת הצמחים, הפוטותרפיה, נחשבת לעתיקה ביותר בעולם והיא מושתתת על הקשר שבין האדם לצמח. למעשה, עד ימינו תופסים צמחי המרפא מקום של כבוד ברפואה המשלימה.

“צמחים מתאימים לדוגמה: רוזמרין רפואי המתאים לטיפוס קר, עייף, אנמי, בעל לחץ דם נמוך. הצמח מחזק, ממריץ ומעורר, מניע דם ומשפר סרקולציה (זרימת דם).

“מתאימים למצבי אנמיה גם עלי פטל הגינה, וכן הסרפד, צמחים מזינים ועשירים במינרלים המעצימים את יכולת ספיגת הברזל.     

“הפקתם לכדי משקה נעשית באמצעות חליטה: יש לשפוך מים רותחים על הצמח, לכסות לכעשר דקות, לסנן ולשתות את המיצוי.

“רימיניה אף הוא צמח בונה ומזין דם, על־אף שמעט יותר קשה להשגה, מאחר והפקתו היא ע”י טינקטורה – מיצוי באלכוהול, מה שמערב לעיתים את החשש ליין נסך.

“במקרה של נשים אנמיות, אשתמש באנג’ליקה הסינית בשל השפעתו המבורכת על המערכת ההורמונאלית הנשית. 

“אני נוהגת גם לטחון שורש של אסטגלוס שהוא מחזק ומזין, ממריץ זרימת דם היקפית ומגביר אספקת דם לרקמות, וממליצה להוסיפו למרקים או לדייסה.

“גם האסטגלוס וגם האנג’ליקה נחשבים לחלקים נוקשים של הצמח, ולכן ניתן להפיק מהם תועלת בעיקר באמצעות ‘מירתח’ – מיצוי במים רותחים. יש להרתיח כל אחד מהם בסיר למשך חמש דקות של בעבוע ולכבות.   

“בנוסף, יש באמתחתי טיפ מעניין לאבחון עצמי של אנמיה משמעותית, ללא בדיקת דם: ניתן להציץ אל כלי הדם הזעירים שבעפעף התחתון שבעינינו. במצב תקין הם אדומים, אך כאשר קיים מחסור משמעותי בברזל יופיעו הללו בצבע ורדרד וחיוור”. 

חזק חזק ונתמתק

לסיום מעניקה לנו הגב’ אורן מתכון לשוקולד ביתי, המאפשר צריכת קקאו העשיר בברזל, ללא חימום הפוגע בערכיו וללא סוכר. מומלץ לא רק לילדים…

“יש להכין תערובת, כאשר שליש מנפחה מאבקת קקאו נא, שליש משמן קוקוס (המעניק מתיקות, ובמידת הצורך ניתן להוסיף ממנו עוד) והשליש הנותר מאגוזים או שקדים טחונים/קצוצים דק.

“את שמן הקוקוס יש להמיס על־מנת שיופיע במרקמו הנוזלי, להוסיף לו את יתר החומרים ולצקת את העיסה לתוך תבנית סיליקון מחולקת ליחידות ליצירת קוביות השוקולד. להניח בצד עד ששמן הקוקוס שוב מתגבש (ניתן להאיץ את התהליך ע”י שמירה בפריזר למשך כ־15 דקות) להוציא הקוביות ולאכול בתיאבון, ובעיקר.. לבריאות”.

הפוסט מסך הברזל הופיע לראשונה ב-מגזין בוסתן.