“ילד/ה שלי, אני אוהב/ת אותך!”
אתם מקפידים להגיד אותו כל יום? פעם בשבוע? פעם בחודש?
כמה פעמים ביום אתם אומרים את המשפט הזה?
10 פעמים? חמש? שלוש? פעם אחת?
אולי בכלל לא……
“ילד/ה שלי, אני אוהב/ת אותך” זהו משפט קריטי. לכולם. בכל גיל.
כולנו מבינים בחשיבות הגדולה של המילים האלו. אז למה יש הורים שכל כך קשה להם להוציא מהפה את המשפטים הללו? לילדים הקטנים זה מחליק יותר בקלות, אבל מה עם היתר?
מזמינה אתכם להצטרף למחקר קטן. כל מי שיצטרף למחקר הקטן הזה מובטח לו פרס אמתי, ויוצא דופן. מזמינה את כולם: אימהות, אבות, סבתות, סבים. נסו לבדוק, האם אתם משתמשים במשפט הזה בבית” ?ילד/ה שלי, אני אוהב/ת אותך!”
תיכף נחזור למחקר עם תוצאות שאני קיבלתי.
נקודה למחשבה! שיתוף ברגשות קשה לכולם. גם לאימהות וגם לאבות. יש כאלו יחידי סגולה שנולדו עם זה, גדלו על זה, ההורים שלהם דיברו על רגשות, זה היה נושא בבית… אבל באמת זה נדיר. ולמה?? ננסה להסביר קצת..
למה אנחנו לא אומרים את המילים האלו? הסיבה היא פשוטה, לכאורה.
ישנם אנשים (גברים במיוחד) שלא מסוגלים לחשוף רגשות. הסיבות יכולות להיות רבות ומגוונות:
א. תכונות אופי
ב. חינוך שאדם קיבל
ג. רקע תרבותי
ד. ניסיון שלילי בילדות, כאשר הבעת רגשות גרמה לכך שצחקו עליו וכדומה, והוא יצא פגוע.
לא משנה מה הייתה הסיבה, אדם שמתקשה להביע רגש תופס את האמירה: “אני אוהב אותך” כמשהו סתמי מן השפה ולחוץ, לא אמתי, גובל בצביעות, לכן הוא נמנע מלומר זאת.
אבל זה אחד הנושאים החשובים ביותר בגידול הילדים. זה משפט חשוב וחיוני. זה משפט שיכול לרפא. ומי אם לא אנו ההורים נגיד זאת לילדים, אחרי יום לימודים ארוך, אחרי שאולי מישהו פגע בהם? מי אם לא אני אמורה לבנות בהם את הביטחון העצמי ? אבל לעיתים הלב נסחף עם מטלות הבית. אם בעקבות הילד המתוק שלא בדיוק עושה את רצונך, ואולי צועק / לא מקשיב / עושה שטויות / מציק לאחים ואז את מוצאת את עצמך עוברת, בלי לשים לב, למצב של שוטרת. פוקדת, מזרזת, מוכיחה. ובלילה כשהאפרוחים רגועים ואת מודה על צלילי נשימותיהם הרגועות, את כל כך רוצה לחבק אותם, ולהגיד להם, תדע לך למרות כל היום שעבר , אני אוהבת אותך.
ברור שמי שרגיל מגיל קטן זה בא לו יותר בקלות, אבל גם מי שלא התחיל בגיל הקטן, חייב להתחיל להחמיא ולתת חום ואהבה. אחרת הוא מנחיל לילדים שלו את הקור רוח וחוזר חלילה, צריך להבין שילדים גדולים שלא שומעים מילים מחממות יכולים לחפש את זה בצורה שלילית.
אולי ננסה דרך טיפול במגע?
לא משנה אם זה עיסוי, טיפול בכף הרגל, טיפול בכף היד…..
אחרי שנתתם לאנרגיות האהבה לזרום דרך אצבעותיכם, הרבה יותר קל לגמור בחיבוק אוהב, בטפיחה חברית ולשחרר את המשפטים: “אני כל כך אוהב אותך!” , “כמה שאני אוהב אותך ילד שלי!”
הנה טיפ ברפלקסולוגיה:
נאחז בכפות ידינו את כפות רגליו של הילד. תוך כדי נגיעה אפשר לשוחח, לבקש, לשתף, להקשיב. נלטף ונחמם את כף הרגל במטרה לנקות מתחים נפשיים וחיצוניים ושאריות של מחשבות מטרידות מהיום שחלף. כשהילד כבר רגוע ונינוח, נרים קלות את כפות רגליו כך שכובד המשקל יהיה על ידינו, נאחז את העקב בחיבוק. זו אחת האחיזות הנפלאות ביותר להעניק תחושת אהבה וביטחון.
העקב מסמל את הבית, בית שיש בו אהבה, מגע והקשבה. מגע זה נותן לילד תחושה שהוא רצוי, אהוב ומוגן. כשילדינו ירגיש דרך מגע כמה הוא באמת חשוב לנו, הוא בוודאי ישן טוב יותר בלילה ויהיה מרוכז יותר וקשוב במהלך היום.
בחזרה למחקר – שיתפתי את רשימת התפוצה שלי במחקר הזה והצעתי להורים: נסו להגיד את המשפט הזה היום לכל אחד מהילדים בבית. ספרו לי באיזה פרס זכיתם! הודעתי לכולם מראש שזה לא יהיה פשוט: לחלקכם זה יהיה ממש ממש קשה.הבטיחו לי לפחות לנסות! בשביל הילדים שלכם. בשבילכם!
אז הנה כמה תגובות שקיבלתי מההורים.
“אז אני מהזן שקשה לו, השתפרתי הרבה, ולקטנים אני אומרת את זה הרבה, לגדולים הרבה פחות. וכשאני אומרת את זה לבכור שלי בן 15 (פעם בשבוע-שבועיים) הוא לא יודע איך לאכול את זה. במקרה הטוב הוא מהנהן או אומר אההה, במקרה הפחות טוב הוא מתעצבן או לא מבין מה הקשר”
“טוב, נגעת בנקודה רגישה. אני באה מבית שלא אמרו לי את זה כל יום, אלא אולי אחת ל 5 שנים. ואולי גם זה לא… והתחתנתי בידיעה שאני לא יהיה כזאת, ואכן זכיתי בשלושה ילדים בינתיים, ואני ממש משתדלת לומר את זה לילדי וזה הולך ככה, לקטן 20 פעמים ביום, לבת השנתיים וחצי 5 פעמים, ולבת ה 5 לפחות פעם ביום או פעם ביומיים. וכשאני אומרת לה את זה, זה רק בגלל שאני מחייבת את עצמי לא להעביר יום ללא זה.”
“התחלתי עם בת ה-5, והעזתי גם לבת ה-11, בהמשך אולי אני אעז גם לבחור בר מצווה. אבל באמת הפרס היה לראות את הפרצוף הכ”כ שמח שלהם מהמשפט הזה… בת ה-11 אמרה איייי (עם חיריק) אבל אני מאמינה שזה היה בגלל גורם ההפתעה של תוכן המשפט. אני מקווה לומר את זה שוב.”
תכלס, איך עושים את זה?
ננסה להביא עצות מעשיות שיקלו עלינו את המלאכה. דבר שיכול מאוד לעזור זה לרשום בפנקס דף עם כל התכונות הטובות והמעלות שיש לכל ילד, (ואין ספק שלכל אחד יש הרבה!) לב טוב, שמחה, ויתור, עזרה לשני, אצילות וכדומה. ברגע שההורים קוראים את המעלות הטובות ומתרכזים בחיובי הם פתאום יראו את הילד כגוש של טוב וממילא המחמאה תפרוץ החוצה . צריך קודם לחשוב בעצמינו כמה אנחנו אוהבים את הילד, להעלות את זה למודעות שלנו, ואחר כך זה יבוא מעצמו. להגיד לעצמינו כל יום למה הוא מיוחד והכי טוב שיש.
בזמנו, התייעצנו עם הרב יחיאל יעקובזון שליט”א מה לעשות. הוא אמר, שדווקא הילדים שמתנגדים לקבל חום ואהבה הם הכי זקוקים לזה! הוא יעץ לי לשבת ליד בני לפני השינה וכשהוא כבר ממש על סף הרדמות – לומר לו כמה אני אוהבת אותו ואיזה ילד נהדר שהוא. הוא טען שבדקות האלה של לפני ההרדמות, המח כבר על ”מצב שינה” ואז אין לילד את הכוח להדוף את המילים הטובות, וכך הן נכנסות ישר לליבו ופועלות את פעילותן.
עצה פרקטית נוספת –
אני חושבת על אפשרות להתחיל בכתיבה כמו בפתק קטן עם הסנדוויץ’ לבית ספר וכדומה.
תזכרו – אין אהבה עזה יותר מאהבת אם לילדיה! אנחנו רק צריכים לזכור להביע זאת בפניהם. למי שקשה לה – אפשר גם לומר לכולם, בתור התחלה- זה פחות אישי. מאוד חשוב להגיד את המילים הפשוטות האלה מתוך הלב באמת. ואז המילים עם כל הרגש והאהבה חודרות לדנ”א. וגם אם נאמר פעם ב…זה שווה הרבה יותר מהמון פעמים בלי “כוונה”.
אין ספק שתחושת אהבה היא החממה הכי טובה לגדול בתוכה, במקום תחושות של ביקורת והשוואה. כמובן שזה מסוג הדברים החשובים ביותר, שכולם יודעים ואף על פי כן מתקשים ליישם. מקווה שההתרגלות של ההורים לשים לב לזה כבר מתחילת גידול הילדים תקל גם על ההמשך
ראיתי בשם הרבי מליובוויטש : חז”ל לימדונו שעלינו להדבק בדרכיו של הקב”ה. ושאל הרבי: איך נוכל להדבק במידת הקב”ה שהוא מחייה מתים? והשיב- על ידי מילה טובה, חיוך, יחס אדם יכול להחיות את חברו וזוהי (בנוסף למה שכבר נכתב…) ממש מצוה ללכת ולדבוק בדרכיו של הקב”ה.
ראיתי ציטוט:
“שלש השנים הראשונות של הילד הן יסודות הבניין שלו
ומה שראוי להיעשות בהם,
אם לא נעשה כראוי,
אזי קשה להשלימו בשנים הבאות”.
[רבי שלמה הופמן]
אז כדאי לנצל את השנים האלו. כמה שאפשר!
