לבנות את הילד מן היסוד

בס”ד

כמורה רגילה בעלת תואר בחינוך מיוחד, שובצו בכיתתה כל הילדים הבעייתיים, והיא – מורה צעירה ללימודי אחר הצהרים בכיתת בנים – ראתה בהם אתגר. היא ביקשה מההורים לתת להם ריטאלין שישפיע לשעות הבוקר בלבד. בצהרים היא רוצה אותם כמו שהם באמת. וכך, חיפשה ומצאה את הדרך להוציא מהם את הטוב הטמון בהם, ונחלה הצלחה גדולה.

למרות היכרותה העמוקה עם ילדי ה־ADHD, היא לא זיהתה את התופעה במיועד להיות בעלה, עד אחרי נישואיהם… והיות שהתופעה, כידוע, תורשתית (אביגיל היא כלתו של ד”ר אמנון גימפל), מצאה את עצמה כאם לחבורה של  ילדי ADHD – כמה חכמים ככה שובבים…

זהו. מהמקום הזה, המנוסה והיודע, היא מנחה היום מורות ואימהות בנבכי הפרעת הקשב והריכוז. “עדיף לי לעבוד עם אימהות”, היא מסבירה לי, כשקולה שופע חיות ואתגר. “מה כבר אני יכולה לתת לילד בפגישה חד־שבועית? – אבל מה שאמא יכולה לתת!…”.

*

אני רוצה לפתוח, אומרת אביגיל, בדבר שאני מאמינה בו ורואה את נכונותו יום יום. ADHD אינו הפרעה. הוא סוג של אישיות שאדם נולד אתו, ואפשר להשתמש בו לטובה או לרעה. נכון שבניה של אישיות כזאת דורשת מאתנו, ההורים והמחנכים, יותר, אבל גם הפוטנציאל גדול יותר, כי יש בה, בחבילה הזאת, אנרגיות מיוחדות, הרבה סקרנות שהיא מנוע עצום ללמידה, היכולת והרצון לשאול שאלות, לבדוק, לחקור, הרבה שאיפות, חלומות ודמיון, שאין כמותם לקדם לקראת הישגים בחיים.

כהורים ומורים, עלינו להכיר ולקבל את כל הילד, ולא רק את הקושי שלו. אפשר להתגבר על הקשיים. מבוגר עם הפרעות קשב שעבר בהצלחה את משוכות הילדות, נשאר עם אי־אלו קשיים זניחים: מאבד חפצים לפעמים, שוכח פה ושם, אבל הכלים שעומדים לרשותו מכוח האישיות המיוחדת שזכה בה הם נפלאים. מבוגר כזה הוא המטרה העומדת לנגד עינינו בטיפול בילד.

זו הסיבה, שאינני מתייחסת לסוגיית הריטאלין. ריטאלין הוא פלסטר. כרגע הילד מדמם וריטאלין הוא פלסטר שחובש את הפצע – נותן לו לנשום ולחוש חוויית הצלחה. אבל לטווח הארוך  – הריטאלין כלל אינו מטפל בבעיה. עיקר האנרגיה שלנו צריכה להיות מושקעת במאמץ להעמיד את הילד על שתי רגליו, ולעזור לו לנתב את תכונותיו, להתמודד עם קשייו ולקבל כלים להוציא את יכולותיו לאור.

לשם כך, עלינו להבין את שורשיה של הפרעת הקשב, ולמעשה, מדובר בשלוש בעיות מוחיות:

1. מחסור בדופאמין

 הדופאמין הוא אחד מהנוירוטרנסמיטרים, החומרים המעבירים אותות במח. תפקידו: להביא את המסרים הנאספים בכל חלקי המוח לאונה הקדמית, המעבדת אותם ומחליטה על תגובה. חסר בדופאמין גורם לתגובות לא מאוזנות או לא מידתיות. אימפולסיביות (אצל ילד אנרגטי) או, להיפך, פאסיביות (אצל ילד אנרגטי פחות בטבעו). המוח אינו מקבל בזמן הנכון את המסר להפעיל תגובה או להימנע ממנה. ולכן, הילד יישאר פאסיבי כאשר נדרשת ממנו עשיה, ויתקשה, למשל, לסיים תפקידים, ומאידך, יפעיל תגובה שלא במקומה, למשל, יקפוץ לתוך דברי המורה, במקום לחכות שתסיים ואז לומר את דבריו.

הריטאלין אינו מוסיף דופאמין. פעילותו של הריטאלין מתמקדת בהולכה טובה יותר של הדופאמין. הוא גורם לו לעבוד קשה יותר, ולמעשה, לטווח ארוך, מחליש עוד יותר את ייצור הדופאמין. לכן אנו מוצאים שיש להעלות מידי פעם את המינון, כדי להפעיל את מעט הדופאמין המיוצר. מה שכן מגביר ייצור דופאמין הוא פעילות גופנית, וחשוב מאד שלילדי ADHD  תהיה מסגרת קבועה לכך.

לשינוי זה בכימיה של המוח יש גם משמעות רגשית. הדופאמין אחראי על יצירתן של תחושות הסיפוק וההנאה שאנו שואבים מעשיה והישג. חוסר בדופאמין גורם לפגיעה ביכולת להפיק סיפוק. כך נמצא את הילדים בעלי הפרעות הקשב, מחד, מתקשים להתמיד בפעילות שאינה מעניקה סיפוק מיידי, בייחוד כזאת שדורשת עבודה ומאמץ, שתוצאותיהם יתקבלו לאחר זמן. מאידך, ילדים אלה מכורים לפעילויות המעניקות להם סיפוק מיידי וריגוש. הם מחפשי סיפוק תמידיים. זו התשובה לאימהות התוהות, איך ילד שאינו מסוגל לשבת דקה אחת בשקט בכיתה, יכול לשבת שעות עם ספר, או משחק הרכבה, ולהיות מרוכז בתכלית. פשוט: הספר או המשחק מעניקים לו סיפוק מיידי. בשיעור הוא צריך להתאמץ ולהקשיב למה שפחות מעניין לו, כדי להשיג הערכה, הצטיינות, ואולי גם סיפוק אינטלקטואלי מאוחר יותר. זה קשה לו. פתיל הסיפוק שלו קצר מדי. 

ילדים בעלי הפרעות קשב נוטים גם להכניס את עצמם לסיכונים בלתי מחושבים, בלי לחשוב על תוצאות מעשיהם. הם מכורים לריגוש שבסיכון.

מכירים אנשים בוגרים שקשה להם למלא מטלות שאינן אהודות עליהם, והדבר נותן את ביטויו בתפקודם בעבודה, בניהול הבית, ועוד? – פעמים רבות זוהי הפרעת קשב שלא טופלה.

אישה כזאת נכנסת למטבח מלוכלך, מביטה כה וכה בבלגן הנורא – ויוצאת. היא אינה מסוגלת לגייס את כוחותיה למטלה, מתוך ציפיה לסיפוק שיבוא לכשתושלם. כרגע זה קשה – אינני נכנסת לזה. אני בורחת. עדיף לקרוא ספר במקום…

הפתרון להיבט זה של הפרעת הקשב, דורש מההורים עבודה עקבית – אבל זהו פתרון שעובד, מעל לכל ספק. זהו תהליך של עיצוב התנהגות.

בתהליך זה, אני עובדת עם המורה, ובעיקר עם האמא. בדרך־כלל יכולתה של האם מוגבלת, מה גם שרבים מילדי ADHD הם ילדים להורים כאלה, כך שגם להורים קשה לגייס עקביות. לכן, העבודה עם האם מתבצעת לגמרי בהתאם ליכולת שלה, למידת העקביות שהיא יכולה לעמוד בה. אם היא יכולה לתת עשר דקות ביום – אנו נבנה תוכנית של עשר דקות ביום. אפילו אם הילד מתרגל עקביות בצחצוח שיניים בלבד – זה המון, כי הוא לומד מה פירוש עקביות, מהו הרגל שמתמידים בו תמיד, והוא רואה איך אחרי שמתרגלים – זה הופך להיות יותר קל ויותר נעים.  

המפתח הוא: עקביות, וסוד ההצלחה: מחמאות.

אנחנו עובדים על משימות. הרעיון הוא לחלק את המשימה לחלקים קטנים, מה שמאפשר לילד לקבל משוב מיידי, ולחוש סיפוק. המשוב אינו דווקא בדמות פרסים. להיפך: מחמאה טובה עדיפה עשרת מונים מפרס, גדול ככל שיהיה. גם בסיפוק שהיא מעניקה לילד, וגם בכך שהיא מלמדת אותו לחוש סיפוק פנימי, אמיתי, הנובע ישירות מההישג שלו, ולא מתגמול או רווח משני. 

המעלה בחלוקת משימה לחלקים היא, שהילד אינו רק לומד להתמודד עימה, אלא הרבה יותר מזה: לומד להתמודד עם משימות, גם כאלה הדורשות עבודה ממושכת ודחיית סיפוקים, ולהפיק סיפוק מעשייתו. 

מחמאה מהורה או מורה היא הדרך הכי טוב לתת סיפוק מידי. זה  החיזוק הכי פשוט אבל הכי חזק. אין צורך להוסיף את ה”אבל” עם הביקורת בסוף, שמעביר את המחמאה מעולם הבנין לעולם החורבן. (מכירים את ה”אתה רואה שאתה יכול. אתה פשוט צריך לרצות…”) יהיה זמן לתקן את הילד, תני לו את המחמאה עם כל הלב, מחמאה טהורה. 

1. חוסר בשבילים עצביים (סינפסות) במוח

סינפסות הן הקשרים העצביים שנוצרים במוח. הם נוצרים כחלק מתהליך הלמידה. ככל שאדם מבוגר יותר – מוחו מלא יותר בקשרים עצביים כאלה.

בצילום מוחותיהם של ילדים עם הפרעות קשב, נראו פחות שבילים עצביים מאשר במוחותיהם של בני גילם. זאת לא מפני שהם פחות חכמים, אלא משום שחסרה להם העקביות הנדרשת לחזרה על פעולות ותהליכים שוב ושוב, שהיא  המסמנת את השבילים במוח. זו כנראה הסיבה לשכיחות הגבוהה של קשיי למידה בקרב ילדים עם הפרעת קשב וריכוז.

אחד מהתחומים החביבים עלי הוא ללמד את המורות כיצד לסלול בתהליך ההוראה שלהן שבילים במוח. מה שילד עם קושי בקשב וריכוז צריך הוא לא העברת ידע, אלא קניית מיומנויות, ללמוד איך ללמוד. זהו תהליך נהדר, וזה התהליך האמיתי: ללמד את הילד כיצד לארגן את המוח, איך לאחסן את האינפורמציה באופן שתימצא אחר־כך. לחבר את החומר הנלמד לחיים שלו, לתחומי העניין שלו, כך הוא יוצר קשרים עם תאים קיימים במוח. 

אנחנו כמורות למדנו איך ללמד חומר, במקום איך ללמד ילדים… וכשמנסים לעשות זאת אחרת – זה נפלא. 

אולי אין זו המלצה לכולם, אבל אני העדפתי ללמד ילדים בלי ריטאלין.  נעזרתי רבות בשיטתו של ד”ר פוירשטיין, אותה התאמתי לתנאי הכיתות שלנו. כשההוראה מפתחת חשיבה הילד יכול לשבת בכיתה עם ה’אני’ האמיתי שלו. יש פעילות, יש שאלות ותשובות שמשולבות בתנועה, והעיקר: הוא לא רק לומד את הסיפור. הוא פשוט נעשה חלק ממנו.

גם בתחומים אחרים שהילד עוסק בהם, חשוב להתמקד ביצירת שבילים, קרי: בהקניית מיומנויות חדשות. בעבודות הבית, במשחק, בכל תחום. גם הפעילות הגופנית, שכה חשובה וחיונית עבור ילדי ADHD, חשוב שתהיה כזאת שמקנה מיומנויות חדשות. ילדה שכבר יודעת לשחות, לא די שתלך לבריכה. חוג בלט יעניק לה תועלת כפולה, כי היא צריכה ללמוד את התנועות והטכניקה, שזה אומר: פיתוח זיכרון עבודה, שליפה, תכנון תנועה, ועוד. 

1. אונה מצחית מוקטנת

האונה המצחית, קדמת המוח, היא האחראית על קבלת החלטות, על הרגשות, ועל מערכות כמו מערכת השינה ומערכת שיווי המשקל.

הוכח, כי אצל ילדים בעלי הפרעות קשב, האונה המצחית מעט קטנה יותר מבני גילם. זה מסביר מדוע התנהגותם הרגשית והחברתית לעיתים כה בלתי בשלה, ולא מתאימה לגיל, אף שתבונתם והאינטואיציה שלהם אינן מוטלות בספק.

חשוב מאוד, לכן, לא להזניח את הטיפול הרגשי. 

חוסר הבשלות הרגשית, יחד עם הנטיה לאימפולסיביות, שתוארה לעיל כתוצאה של המחסור בדופאמין, גורמים לילד להגיב בצורה שמעוררת עליו כעסים ומסבכת אותו. חיוני ביותר ללמד את הילד כיצד לפתור את בעיותיו. 

ילד שמשתטח על הרצפה בצעקות באמצע הסופרמרקט – למה הוא עושה זאת? מצד אחד, הוא אינו מודע מספיק להתנהגותו, ובעיקר לרושם שהיא עושה ולהשפעה שיש לה על הזולת, ומאידך, הוא פשוט לא מצליח לחשוב ברגע הנכון על דרכים נוספות, מתאימות יותר, להשגת צרכיו ורצונותיו.

וכאן, הכלי הטוב והמועיל ביותר הוא אותן שיחות אמא־ילד, העוזרות לילד לבחון את הבעיה שעמדה בפניו, לבחון את דרך הפעולה בה בחר, ומה זה עשה לסובבים אותו, ולחשוב יחד על פתרונות אחרים בהם יוכל לנקוט להבא.

לעיתים אנו כה כועסים, מאוכזבים ועייפים, שאיננו לוקחים את הזמן לשאול: “מה מפריע לך?”. להקשיב… מעט הקשבה והתבוננות עשויות לגלות גורמים שלא חשבנו עליהם להתנהגותו של הילד. 

אני זוכרת את אחד מילדיי, ששמתי לב שהוא מתפרץ בצעקות כל פעם שיש רעש בבית. היה לו קושי בוויסות תחושתי (בעיה מצויה שקל לאבחנה בטעות כבעיית קשב), והרעש הציף אותו. אבל הרעש הוא, הרי, מציאות בלתי ניתנת לשינוי בבית עם ילדים. אז שוחחתי אתו. אמרתי לו: “אני רואה שהרעש מכאיב לך. מה נעשה?” (אגב, עצם השאלה היא 50% מהפתרון. התחושה של ‘אמא מבינה אותי. אני לא סתם בעייתי ומרגיז. יש סיבה למה שקורה לי, ויש גם תקווה לפתרון.’) 

מאז, הוא היה ניגש אלי ואומר: “אני סובל עכשיו מתחושת יתר (הוא למד להשתמש במילים המקצועיות!). זה יותר מידי בשבילי”, וניסיתי לעזור לו למצוא לעצמו מפלט. חצי שנה זה ארך, עד שהוא הפסיק לגשת. הוא פשוט למד לומר את הדברים לעצמו ולמצוא את הדרך לעזור לעצמו.  

התהליך שאנו יוצרים בשיחות עם הילד, נותן לנו פתאום הזדמנות להקשיב, בלי לחץ ובלי שיפוט, ובונה את הקשר עם הילד שהוא לעיתים כה מורכב וטעון, עד שכמעט אינו קיים.

אפשר להסביר את התהליך הזה תוך שעה. אך בפועל, עם הילד, הוא תהליך שדורש זמן, השקעה וסבלנות. אבל הילדים וגם ההורים לומדים לאהוב את השיחות הללו ואת הקשר העמוק הנוצר בעקבותיהן, ובמהלך שנות ילדותו השיחות הללו מעניקות לילד את כלי החשיבה וההתמודדות. המושגים וצורת החשיבה הופכים להיות חלק ממנו. לא ניתן להגזים בערכו של התהליך הזה לאישיותו של הילד ולעתידו.

במקביל, כדאי לדעת שעל־אף שהאונה הקדמית קטנה יותר, משקל המוח נשאר זהה ומתאים לגיל, וזה אומר שיש חלק אחר במוח שהוא גדול ומפותח יותר. כדאי לחפש את החלק הזה… לחפש את התחום בו הילד חזק ומוכשר, ולפתח אותו: מוזיקה, ספורט, אמנות – כל תחום כזה, מלבד מה שהוא מטפח את בטחונו העצמי של הילד, שחווה כישלונות וקשיים בתחומים אחרים, הוא גם דרך נהדרת לפתח את מוחו, וליצור בו קישורים עצביים שישפרו את מעבר הדופאמין ויועילו למערכת כולה.

עוד המלצות חשובות שאני ממליצה עליהן הן: 

תזונה ותוספי מזון.

יש תופעה שתמיד מפליאה אותי. מגיעות אימהות לקבוצות שלי, ואנחנו עושות יחד תהליך עמוק שדורש מהן לשנות את החיים ממש: לשנות את סגנון התקשורת עם ילדיהן, את הזמנים בבית, והאימהות הנפלאות הללו עושות הכל. ואז, כשאנחנו מגיעות לנושא התזונה, הן פתאום נסגרות וכאילו משדרות: “אל תגעי במטבח שלי!”.

לכן, חשוב לי להסביר: אין ספק בהשפעה שיש לשינוי התזונה על יכולת הקשב והריכוז של הילד. נוכחנו בהשפעה הזאת פעמים רבות. עם זאת, אני מבינה את הקושי, ולכן ממליצה לכל אמא: בחרי לך המלצה אחת מכל ההמלצות, וישמי אותה בבית.

המלצות תזונתיות

• להחליף את הקמח הלבן בקמח מלא
• להוריד עד כמה שאפשר את כמות הסוכר!

• עלינו להבין שהשילוב של קמח לבן עם סוכר יוצרים לנו סוכר ודבק בתוך הגוף, והקושי של הגוף לעכל את הדבר הנורא הזה אינו מאפשר לו להיות ערני, לחשוב וללמוד.

• להימנע לגמרי מצבעי מאכל, שהוכחו מחקרית כגורם להיפראקטיביות.
• להקפיד על ארוחת בוקר איכותית, שלא תכלול קמח לבן וסוכר שמעכבים את הלמידה, ושבמידת האפשר תשלב ירקות, פירות וחלבונים.

כמה עצות כיצד ליישם זאת בלחץ של הבוקר:

• להניח על השולחן בבוקר אגוזים ושקדים עם פירות – יבשים או טריים. הילדים ייקחו לעצמם כצידה לדרך.
• לבשל בערב ביצים קשות, ולצרף יחד עם לחם מלא או קרקרים מקמח מלא.
• מוצרי חלב שנויים במחלוקת. ראיתי מקרים בהם הם עצמם החריפו בעיית קשב, אבל אם את נותנת יוגורט, אז שיהיה בלי סוכר. אפשר להמתיקו – אם נחוץ – באמצעות סירופ אגבה.

ואם יש יותר זמן:

אפשר כמובן להכין פנקייק מקמח מלא, או משהו מקוואקר. אפשר לרסק שייק פירות ולהוסיף לו גרעיני צ’יה, שהם מקור מצוין לאומגה 3. אפשר סתם ליטול ידיים ולאכול לחם מלא עם חומוס או טחינה וירקות. והאפשרויות הן רבות מאד.

תוספי מזון

הפרעת הקשב נוצרת או מתגברת לעיתים בעקבות חסר תזונתי, ואז, כאשר ממלאים את החסר באמצעות תוספי מזון מותאמים – השיפור הוא עצום. אם לא קיים חסר, התועלת הרבה פחות משמעותית מהתועלת שיש לשינוי תזונה.

תוספי המזון שעשויים להשפיע לטובה על בעיות קשב וריכוז:

• אומגה 3
• קומפלקס ויטמיני B
• מגנזיום ציטרייט
• אבץ – שהוא אחד מחומרי הגלם של הדופאמין.

אין די מחקרים הבודקים את השפעתם של תוספי מזון על קשב וריכוז. שכן, חברות התרופות הן המממנות את המחקרים… אך מניסיוני, רואים ירידה גדולה של הסימפטומים בנטילת 400 מ”ג מגנזיום + ויטמינים מקבוצת B.

לשאלות וייעוץ עם אביגיל: 054-441-3295