“יום למחרת התאונה הקשה, בעוד לאהל’ה הקטנה שלנו שוכבת, מורדמת ומונשמת, ניגש אל בעלי ואלי אחד הרופאים הבכירים במחלקה, שהציג עצמו כמרכז את הטיפול בה תחת אחריותו. הוא הוביל אותנו לחדר צדדי ונעים ובו כורסאות רכות, מזמין אותנו להתיישב בנימה מאוד מסוימת, מלאת אמפתיה ורחמים.
“הבנתי לאן זה עומד להוביל, ושלפתי דף ועט כדי לכתוב את תוכן הדברים. היה ברור שהד”ר עומד לבשר לנו בשורות קשות. חשוב היה לי לקבל מונחים מדעיים מדויקים מתוך נטילת אחריות, אך בעיקר ביקשתי להעלות את דבריו על הכתב על מנת לתעד את הנס הגדול, שהאמנתי ללא ספק כי עתיד הוא, בעזרת ה’, להתרחש עמנו”.
בחודש של מזל ושמחה, ובזה שאחריו, בו ישועות מקיפות, הכירו נא, וחירטו על לוח לבכם את סיפורה הבלתי ייאמן של הגב’ חדווה אייזן, אם למשפחה חרדית ברוכה, ירושלמית במקור וכיום תושבת העיר ביתר, המעניק ממד חדש ומסעיר למילות התפילה “על ניסיך ועל נפלאותיך שבכל יום עמנו”.
נפלטים מלועו של תותח
אחר הצהריים של י”ט באלול תשע”ב, דילגה לאהל’ה אייזן בת השמונה וחצי בדרכה אל מפגש חברתי עליז. פוסעת אל טבורו של רחוב, לא הספיקה לאהל’ה להניח את כף רגלה הקטנה הנוספת על הכביש, בטרם פרץ אליו בשעטה פראית אוטובוס בין-עירוני. האוטובוס נהוג היה בידי ישמעאלי שקוע בפטפוט פלאפוני, שלא שעה לתחנוני הנוסעים להפחית את מהירות רכבו, ופגע בה בעוצמה אדירה. במקום להזעיק כוחות הצלה, ניסה הנהג ה’אחראי’ לתקן את המעוות והתניע את הרכב שנית, וכך ביצע דריסה נוספת על גבי גופה של הקטנטונת. רמת הפגיעה: אנושה.
“אנו בספק רב אם לאהל’ה תצליח להתעורר ולשוב לחיים”, מצטטת חדווה את דברי הרופא באותם רגעים מחרידים, קשים לתיאור, בהם הוזעקו ההורים אל המיטה שבה שכבה ילדתם הפצועה, בבית החולים ‘הדסה’ בירושלים.
“אם תחיה – תיוותר, ללא ספק, נכה לצמיתות, שכן מלבד כשבעה שברים באזור האגן, פגיעה המוגדרת כרב-מערכתית, ספגו שתי הגפיים את רוב הפגיעה”, הוסיף הפרופסור לחרוץ גורלות בהבל פיו.
“בפציעה כה קשה ניטל כל סיכוי להלך על שתי רגליים. עליכם לשמוח על כך שלא מדובר בפגיעת ראש, החמורה יותר…”, הפטיר בניסיון-נפל לעודד את צמד ההורים ההמום.
“המציאות אליה נקלענו בבת אחת, גרמה לנו לחוש כמו כדור הנפלט מלועו של תותח – היישר אל שבעת ענני הכבוד בהם עטף אותנו ה’ יתברך, אותם יכולנו כמעט למשש בידיים”, משתפת חדווה.
“בכל הבלבול האיום שאחז בנו, חסדי ה’ היו אלו, שלא נשתכחה מאתנו עובדה מוצקה אחת: לנו יש רופא אחד! רופא כל בשר שברצותו יכול לרפאות בכל מצב. אינני מזלזלת בשום רופא ח”ו, ושומעת בקשב רב כל חוות דעת מקצועית, אך בערבון מוגבל מאוד: הן כל אלו הם שלוחיו בלבד, בעוד הוא ורק הוא לבדו המרפא.
“מן הרגע הראשון זכינו, ברוך ה’, לזכור כי אין תוחלת בהסתמכות על תרופות, על עסקני הרפואה או על כל בן אנוש שהוא, וכי עלינו להפיל עצמנו עליו יתברך לבדו. אמנם אין אנו פטורים מלהסתייע ברופאים בשל חובת ההשתדלות, אך לא בידיהם אנו מסורים, כי בידיו של הקב”ה אנו.
“באותם רגעים הסמוכים לתאונה הנוראה, חשתי בעוצמה רבה כי רק ה’ יכול לעזור, באין אף אחד אחר שיוכל להושיע. ‘לא דוקטור אלמוני ולא פרופסור פלוני’, זעקתי בתפילה, ‘רק אתה, ריבונו של עולם, רק אתה יכול!’
הרופאים פוסקים דיאגנוזה לפי ראות עיניהם, אך הקב”ה יכול הרבה יותר. הוא הרופא לכולם”.
בגיא צילומוות
יממות ספורות בלבד לאחר התאונה מופיעה אמא אייזן בחדר הטיפול הנמרץ בו שוכבת בתה על ערש דווי, מצוידת במזג נמרץ תואם וב…מצלמה!
“התחלתי לצלם את מכשירי ההחייאה, המוניטורים, מיטות בית החולים, אפילו את שעון הקיר…
“‘את אמא לא נורמלית!’ התנפלו עלי נזעמים מנהל המחלקה והאחיות. ‘בתך שוכבת במצב כה נורא, ואת עסוקה בצילומים? כנראה אינך מפנימה את מצבה האמיתי!’
“‘אני דווקא מציאותית מאוד’, עניתי. ‘הצילומים הללו נועדו עבור לאהל’ה עצמה: כעת היא מורדמת ואינה מודעת למתרחש, אך כשתתעורר ותבריא בעזרת ה’ לחלוטין, תעזורנה לה התמונות לזכור את הנס הגדול שחולל עבורה ה’ יתברך.
“מנהל המחלקה האזין, ואחר הרים את אצבעו תוך שהוא מסובב אותה סביב רקתו כאומר: ‘משוגעת’…
“‘תצחקו אם תרצו’- העזתי להשיב”, מספרת גב’ אייזן. “‘אבל לנו יש רופא אחד’. והושטתי אף אני את אצבעי, הפעם כלפי מעלה: ‘הוא! והוא יכול הכל! אני מבטיחה לכם שאני עוד אשוב לכאן עם הילדה הזו פוסעת על שתי רגליים!’
“הצוות, שהיה משוכנע שנתבלעה עלי דעתי, שלח בייאושו עובדת סוציאלית שתשוחח עמי. אך גם זו מיהרה להרים ידיה.
“כיום ברשותי מאות צילומים המתעדים כל שלב ושלב בתהליך הטיפולי שעברה בתי. כל התקדמות וכל פריצת דרך, קלה ככל שהיתה – תיעדתי. התמונות היוו תרפיה מעולה ללאהל’ה שלנו, שלא פסקה מלדפדף באלבומיה הענקיים הלוך ושוב ולהציג אותם בחפץ לב לעיני כל מבקר שלה. הצילומים סייעו לי בליבוי האמונה שלאהל’ה אכן תחיה, תתרפא, ועוד תיתן על כך תודה גדולה, ובמיוחד עזרו לה עצמה לעבד את החוויות הקשות וכמו לחוות אותן מחדש בפרופורציות הנכונות. כשהדברים גלויים, נראים ומדוברים – אין הקלה גדולה מזו, והשחרור הזה, הוא עצמו כוח מבריא”.
מנין לך עוצמות האמונה האדירות הללו?
“אני נשאלת את השאלה הזו שוב ושוב: ‘איך התעקשת להאמין שהילדה בכל זאת תלך? בעלך ואת נוכחים בעצמת הפציעה, מאזינים למיטב הדיאגנוזות החד משמעיות – מהיכן הפסקנות הנועזת?’
“התשובה היא שעוד מינקות, עוד מבית הורי שהיה בית של מסירות נפש להשם ולתורה הקדושה, ברור היה לי שיהודי מחויב להאמין בקב”ה באמונה שלימה. מאי משמע אמונה שלימה?
-“למה להאמין שהקב”ה יכול רק חצי? ה’ יכול ה-כ-ו-ל, ה-כ-ו-ל! אין דבר שנבצר ממנו לעשות. אמנם נכון וראוי לקבל באהבה גם גזרת שמים, אך בכוח האמונה לבדה מושך היהודי אליו את הישועה. כשאדם מאמין במשהו באמת – ודאי יזכה אליו לבסוף, בעזרת ה’.
“אין מדובר בפטנט חיצוני, סוג של כספומט למשיכת ישועות מזומנות, אלא בהתחזקות עצמית בלתי פוסקת. היום, בעומס הקשיים והייסורים של עם ישראל, הולך ומתברר ליותר ויותר יהודים, כי בלי אמונה בה’ יתברך אי אפשר כלל לחיות.
“קל היה לי ומאוד מתבקש להתיישב על הכסא ולבכות יומם ולילה על מר גורלי ועל חיי המנופצים. לרפות ידיים מול האסון הנורא ולהישבר. זה לגיטימי ומקובל וכולם היו עשויים להבין זאת, אך אני בחרתי, תודה לבורא, לקחת אחריות ולהתמודד, לנסות ולברר מה רוצה ה’ שאקדם בתוכי, ובזאת להיחלץ ממלכודת הפסיביות.
“בפועל, משך תקופת ההתמודדות הממושכת לא היה לי אף יום אחד ‘מנופץ’. כשאדם מאמין באמת, הוא שרוי בשלוות נפש”.
דלי של מים קפואים
לאחר כשבוע מיום התאונה פוקחת לאהל’ה אייזן הקטנה את עיניה, ובכך יוצאת מכלל סכנת חיים.
“סמוך לכך פקד אותי יום שישי קשה במיוחד”, משתפת חדווה. “חוויתי במהלכו נסיונות שלא אאחל לאף אם יהודיה. אם הותיר אותי ה’ בשפיותי לאחר היום הזה, אין זאת כי אם למעלה מדרך הטבע… שעתיים לפני כניסת השבת הגיע אל מיטתה של לאהל’ה אחד הרופאים הבכירים, התיישב והחל להרצות באוזני את סדרת הנימוקים לפיהם תיוותר לאהל’ה נכה לכל ימי חייה.
“משראה באמצעות הבעות פני שאינני מסכימה עם דעתו, נטל טוש לורד עבה מדלפק האחיות והחל לשרטט דיאגרמה מהירה של מבנה גוף האדם.
“‘אילו הייתה הפגיעה בגובה הזה’, אמר והצביע על הציור בנקודה מסוימת, ‘אולי ניתן היה המצב לשיקום, אך מאחר שהפגיעה באזור זה וזה, אין מנוס מן הקביעה כי מדובר בנכות בלתי הפיכה’.
“עדיין החמצתי פנים. הפרופסור הניח את הנייר מידו ופנה אלי בנימה מתרצנת: ‘דבר חשוב יש לי לומר לכם: אני רואה את האמונה החזקה שלכם, את התקווה, וגם את התפילות. הכול חשוב מאד, אך מעבר לכך, הכי חשוב שתתחילו להיות מציאותיים!!!’
“הרגשתי כאילו נתן לי אי מי מכה אדירה על ראשי, כמו דלי ענק של מים קפואים נשפך עלי. הרופא הלך, מותיר אותי סוערת ומבולבלת נוראות.
“‘יופי חדווה’, ניסיתי לעודד את עצמי, ‘כעת הגיע המבחן האמיתי שלך: דווקא עכשיו, כשמישהו ריסק ומעך אותך לגמרי, בואי נראה אותך מתחזקת באמונה…’. ניסיתי להיזכר בפסוקי ביטחון, ניסיתי לזמזם לעצמי בשקט מנגינות קדושות, אך לשווא. בתוכי המשיכה לבעור אש מאכלת.
“כל מאמצי להירגע עלו בתוהו, הלב השתולל וסירב לקבל כל תנחומים, נותר נעול ואטום. ‘ה’, אני מוכרחה עכשיו להאמין בך אך לא מצליחה, אתה חייב לעזור לי!’, פניתי אליו בתפילה כנה מעומקי העומקים.
“לאהל’ה הופקדה בידי מתנדבות טובות ואני כבר הייתי בדרכי הביתה, לקבל את השבת בחיק המשפחה הממתינה, כשלפתע חייג אלי אבי שיחיה. לגמרי לא רציתי לצער אותו, אך הלבה הרותחת כמו פעפעה וגלשה מתוכי מעצמה: ‘אבא, זהו! הרופאים אומרים שאין מה לעשות! זהו, נגמר! הכל נגמר—!’
“הרכב שבו נסעתי נבלע אל תוך מנהרה חנוקה וחשוכה, כפי שחשתי את עצמי, כשלפתע הרגשתי מעין מכת ברק השוטפת אותי מן הראש ועד הרגליים. רועדת כולי הוצפתי תובנות חדשות ומהממות שהחלו לעלות במוחי: הן את הילדה הזו ברא הקב”ה, היודע בדיוק את דרכה ואת תפקידיה של נשמתה בעולם, וכי אפשר שארחם עליה יותר משחס עליה הקב”ה בעצמו? והרי היא כלל אינה ילדתי, אלא ילדתו!
“בראשי התרוצצו זעקות נוראיות: היא לא הילדה שלי, היא שלו! היא לא שלי, היא שלו! לא ש-ל-י, ש – ל – ו! לאחר מכן ירדה עלי שלווה ברוכה.
“אותו ליל שבת, לאחר ששמע בעלי את הקורות אותי, פרש את משנתו: אם חפץ הקב”ה כי לאהל’ה שלנו תהיה נכה, סימן שכך הטוב ביותר בשבילה. השם הטוב והמיטיב נותן לאדם תמיד את הטוב ביותר עבורו, הכול מחושב ומונהג בחסד וברחמים.
כנראה ראה הקב”ה את עצמת רצוני להאמין בו וחמל עלי, כשהוא מלמד אותי שיעור חשוב לכל החיים: כשאדם נופל אך יודע כיצד להגיב: ‘קשה לי, ריבונו של עולם, אבל אני עדיין רוצה באמת למלא את רצונך…’ – שולח לו ה’ יתברך את עזרתו. שבתי גם אני לשמוח, מתוך הבנה כי אף אם תישאר לאהל’ה נכה לכל חייה, הרי זה רצון השם הטוב”.
אז חוות הדעת הפסימיות הצליחו בכל זאת להוריד את מפלס התקווה…
“לא, ממש לא. ידו של הרופא לא פגעה בנקודה הפנימית, באמונה שלאהל’ה עוד תלך בעזרת ה’ על שתי רגליים. ידענו שאצל הבורא, הלא הכול אפשרי, וזה היה כל העת ברור מאוד. עם ישראל הצטרף אלינו בתפילות מחזקות בכל מקום בארץ: בחיידרים, בישיבות, בסמינרים. אלפי פתקים חולקו והשם ‘לאה פראדל בת חדווה שרה’ נעשה מוכר לכל. היה לי ברור לגמרי שהיא תחיה, שהיא תקום ושהיא עוד תודה רבות להשם”.
רגליים מפלסטיק
“כל אותה תקופה ליוו ועדיין מלווים אותנו ניסים מדהימים. שעות ספורות לאחר התאונה נדרשה לאהל’ה לניתוח חירום בהול, עבורו דרש הרופא הפרטי אותו הומלץ לנו להזמין כ-50,000 ש”ח. אמנם לא הייתה בידינו אף מחצית הסכום, אך ידענו שאת הרופא הזה נשיג בכל מחיר והאמנו שהשם יהיה בעזרנו.
“השגנו את מספרו האישי של הד”ר, וחייגנו אליו ללא הרף, אך ללא הועיל. הלחץ היה אטומי, מדובר על השעות שטרם כניסת השבת, במירוץ בלתי נגמר. הגיע השלב בו תמה יכולת ההשתדלות, הרמנו עינינו לשמים: ‘גמרנו, ריבונו של עולם. עכשיו עשה נא את שלך…’
“משהו בנפשי כמו פקע, היה זה בניגוד לטבעי כשניגשתי לדלפק האחיות ותבעתי בקול עוצמתי, אך מכבד: ‘אני תוהה על המתרחש כאן! והרי חשבתי שבית החולים הזה מכונה בית חולים אוניברסיטאי. היה ראוי שעל מיטת בתי יעוטו מומחים וסטודנטים החפצים לחקור את המקרה המורכב הזה! איפה המקצועיות שלכם? בואו ותוכיחו את עצמכם!’
“תוך כעשר דקות שיגר אלינו בית החולים את הרופא הנכסף אותו ביקשתי – חינם אין כסף!
“בראש חודש חשוון, לאחר חודש וחצי של אשפוז, הועברה לאהל’ה למוסד ‘אלי”ן’. לשאלתנו את הרופאים במקום כיצד בכוונתם לקדם את בתנו, ענו: ‘צר לנו, במקרה הזה אין לנו מושג לאן ניתן להתקדם…’ באותה תקופה סבלה בתנו ייסורי גוף קשים במיוחד, וההתחזקות בתפילות נמשכה ביתר שאת: בכותל, במירון, בקבר רחל… במעמדי הפרשת חלה, במבצעי שמירת הלשון, בכל סגולה אפשרית.
חשוב לציין, כי כל זמן חולייה השתדלנו מאוד לשדר ללאהל’ה שאין כל סיבה שתרחם על עצמה. ‘עכשיו את נחה וקצת מתפנקת’, הסברנו לה, ‘אבל ברור שבקרוב את קמה. ברגע שתחליטי לקום את ללא ספק תעשי זאת!’. לפני כניסת השבת הייתי נוזפת בה במשובה: ‘כולם עובדים קשה, ואת נחה לך בבית מלון…!’
“היו פעמים בהן ניסתה לאהל’ה למשוך הטבות של רחמים ופינוקי חמלה, ואני מצדי לעיתים התרציתי, אך ברוב הפעמים העדפתי ללמד אותה, שגם אם הרגליים חלשות והידיים תפוסות באינפוזיה – היא עדיין יכולה להדביק את אוסף המדבקות שלה, למשל, בסיוע ה…אף.
“לא חשתי כל צורך לפצותה או להפכה ל’נסיכה’ באופן שיאפשר לה לנהוג שלא כראוי. לאהל’ה קיבלה אין סוף חום ואהבה, אך עם זאת למדה שהיא איננה שונה מכולם, ויכולה להסתדר ולעשות ממש הכול. עליה להשקיע רק מאמץ למצוא את הדרך.
“כמובן, גם בילדים שבבית השתדלנו לתמוך, מאפשרים להם לפרוק מועקות תוך עידודו של כל גילוי לב.
“‘ילדים בכיתה אמרו שתהיינה ללאהל’ה רגליים מפלסטיק!’, חשף אחד הילדים את תחושת הזעזוע שרבצה על לבו, ואנו הקפדנו להרגיע, תוך חיזוק המסר החד משמעי: לאהל’ה שלנו, בעזרת השם, תצעד על זוג רגליים שלמות!
“כשבוע וחצי לאחר התאונה פקד את ביתנו נציג הביטוח, מסביר מה עלינו להתקין בבית כדי להכשיר אותו למגורי נכה, מפרט אודות החיוניות בהשגת רשיון נהיגה, התקנת מעלית, מעקים וכו’. הקשבנו עד תום דבריו ושאלנו: ‘הכל טוב ויפה, אבל מה נעשה ברכב ובכל ההתקנות בעוד זמן קצר, כששוב תעמוד לאהל’ה על רגליה הבריאות?’ הפקיד הביט בנו המום. ‘כנראה לא הבנתם עדיין את המצב…’, מלמל”.
בידך אפקיד גופי
בד בבד עם אמונתם ההולכת ומתחשלת של זוג ההורים, הלך מצבה הנראה לעין של לאהל’ה ונעשה נואש. האם המסורה לקחה על כתפיה את עול הטיפול בבתה בשלמות, כולל הרחצה והחבישה היומיות הכרוכות בתפקידן של האחיות, אך המצב נראה היה תקוע.
“יום אחד ניגשתי ללאהל’ה, לוחשת על אוזניה סוד: אמא עוזבת את ארץ ישראל – אך ליומיים! ליומיים בלבד. ביקשתי ממנה שלא תספר על דבר הנסיעה שלי לאיש מצוות המקום, פן בשובי ינעלו את השערים בפני האם ה’מפקירה’… ארזתי מזוודה קטנה וטסתי למסע של תפילה על קברי הצדיקים.
“‘קח את ידי בידך ותוליך אותי, בבקשה ממך ד’…’, התפללתי בחששי מתלאות הנסיעה, ואמנם עברה הדרך באורח חלק להפליא. את פורקן הרגשות העז ביותר חשתי על ציונו של רבי נחמן מברסלב, שם ישבתי ומיררתי בבכי עצום: ‘רק אתה השם יכול להושיע אותה, אנא, בזכות הצדיק…’
“למחרת כבר שבתי לארץ, ממהרת אל מיטתה של לאהל’ה כדי לגלות כי אין איש בכל רחבי המוסד שלא שמע על אודות נסיעתי… הפיזיותרפיסטית הראשית נכנסה ושאלה: ‘נו, איך היה לך בחו”ל?’
“‘לא הייתי בחו”ל, הייתי באומן… נסעתי להתפלל על ביתי’, השבתי. הפיזיותרפיסטית פערה זוג עיניים ואני הסברתי: ‘לנסוע לשווייץ להחליק על השלג לא היה מועיל, אבל להתפלל באומן עוזר גם עוזר!’ אשת הצוות נבוכה, יצאה מן החדר וקראה למחליפה.
“‘אני לא רוצה לעבור עכשיו עוד טיפול כואב, אמא…’, התרפקה עלי לאהל’ה.
“אינני יודעת מאיפה בתוכי נבע המשפט הזה, אבל כך ממש יצא מפי: ‘את לא רוצה להיות פה כשהמטפלת תגיע? אז תקומי!’
“לאהל’ה, שגילה נשק לתשע בתקופה ההיא, ולא משה ממיטתה מיום התאונה אלא בסיועם של שני אנשים שהניפוה בידיהם אל מושב כסא הגלגלים – נתנה את כף ידה בידי, שלשלה אט אט רגל ועוד רגל אל הרצפה ו— נעמדה!!! צעד קדימה ועוד צעד אחד והנה היא כבר בפתחו של חדרה.
“מכל כיוון נשמעו שאגות וצרחות תדהמה, מכל עבר זינקו אחיות המומות ורופאים פעורי פה. שלושה ימים תמימים רעש וגעש כל המוסד, על אודות האם החרדית שנסעה להתפלל, ועל בתה שעם שובה התרוממה והחלה לצעוד. הייתה זו התרגשות עצומה, שאין אפשרות לתאר ולשער במילים, ממש נס תחיית המתים. ‘צריך לארגן קבוצה לנסיעה…’, התבטאו כמה מאנשי הצוות. היה זה קידוש השם גדול.
“לאהל’ה קיבלה הליכון והחלה להתקדם באופן מסחרר ועוצר נשימה. כל שבוע נרשמה התקדמות חדשה: ראשית למדה לצעוד תוך כדי אחיזה, אחר כך להתרומם על קצות עקביה ולבסוף הצליחה אף לטפס במדרגות. בחנוכה נעשה לנו נס פרטי וכסא הגלגלים נלקח. ‘אמא’, אמרה, ‘הרגשתי שאנשים מתפללים עלי…’
“אחד המעמדות המרגשים התרחש כאשר שבו לאהל’ה ואמה אל מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים ‘הדסה’, בו אושפזה לראשונה. הייתה זו שעה של חילופי משמרות: שני צוותות שלמים לצד ראש המחלקה נכחו בעת שפסעה לאהל’ה פנימה על שתי רגליה.
“בבת אחת פסק המקום מהמולתו”, משחזרת חדווה, “אחיות ורופאים נבהלו אל הפתח, משפשפים עיניים בתימהון ושואלים, נסערים: ‘מה זה? זה לא יכול להיות! את רוצה לומר לנו שזו הילדה ששכבה כאן אצלנו במצב כל כך נורא?! הילדה שלא ניתן לה כל סיכוי ללכת?’ עיניו של מנהל המחלקה שסובב בזמנו את אצבעו על הרקה – דמעו. הוא הביט בה כאילו צנחה מהירח והיה נרגש ביותר. מטופלים רבים עוברים תחת ידי הצוות במחלקה לא קלה זו, אבל סיפורה של לאהל’ה הקטנה נחקק בלב כולם”.
לשפוך את המרק על אמא
“חשוב לי להוסיף מתוך נסיוני האישי”, מוסיפה חדווה אייזן, “שההיצמדות למחשבה החיובית גם בשעות הקשות ביותר איננה סימן ל’הדחקה’ – בה הואשמנו אנו על ידי מיטב אנשי המקצוע בזמנו. כאשר מתרחש מקרה קשה ליהודי, אין זאת עילה להישבר או לגיטימציה להתפרק. כשיש אמונה ניתנים משמים הכוחות להתגבר על הכול. לי היה ברור, שלדיכאון ולמרירות לא תהיה כניסה ל’סרט’ של חיי. מי שמשוכנע שמקומם של הרגשות האלו חייב להישמר, עלול, אכן, למצוא עצמו מתקשה להיפטר מהם…
“זכורני ביקור אחד של הפסיכולוגית, שהגיעה והתישבה לצדנו שעה שהאכלתי את לאהל’ה ארוחת צהריים, והחלה מדובבת אותה בשאלות שונות ומשונות: ‘האם לדעתך מרגישה אמא כעס או גועל למראן של רגלייך? האם עולה בך לפעמים חשק לפזר את שקדי המרק לכל עבר או אולי לשפוך את תוכן קערית המרק על אמא?’
“לאהל’ה פנתה אלי ושאלה בהשתוממות: ‘מאמע, פארוואס פרעגט זי אזעלכע פאטאמטע שאלות?’ (אמא, למה היא שואלת אותי כאלה שאלות טפשיות?) כאן, כמובן, לא יכולתי להתאפק אף אני והבהרתי: ‘אם לאהל’ה רוצה להעיף ולפזר – בבקשה. היא זו שתצטרך לאסוף ולנקות הכול…’
“לעולם גם לא אשכח את אותה רופאה שהתעקשה לטעון כי לאהל’ה שרויה ב’פוסט-טראומה’ בשל אימת התאונה. ‘גם אם הדבר אינו ניכר כעת, הוא עתיד לפרוץ בעוד כשלושה חודשים..’, אמרה.
“‘אם ניתן ללאהל’ה הניסיון הזה מן השמים, גם את הכלים והכוחות להתמודדות זכרו לשלוח עמו’, השבתי. אף לאחר שיחה ממושכת לא פסקה הד”ר מלדבוק בעמדתה: ‘אנחנו מזהים שאתם שרויים בהדחקה’.
“בשלב זה כבר ממש תסס דמי: ‘כבוד הד”ר’, עניתי בטון המכבד ביותר, הייתה זו אישה שאני רוחשת לה חיבה אמיתית עד עצם היום הזה. ‘אנחנו לא אנשים מפגרים חלילה. ראינו מראות שאפשר אכן להשתגע מהם – את גופה של בתנו שפוך! אבל בחרנו להתמקד במה שאפשר לעשות ולהועיל, ואנו צועדים קדימה. זו איננה הדחקה כי אם בחירה בשכל הישר. לאהל’ה היא ילדה חזקה ואיננה זקוקה לטיפול מגורמים חיצוניים. אם אווכח בבעיה המרמזת על ‘פוסט טראומה’ אני מבטיחה להיות מציאותית ולגשת מיד לבקש סיוע’.
‘הממ…’, הפטירה הרופאה, ‘באמת גישה בריאה…’
“כך, לצד ההסתייגויות, השתדלנו תמיד לכבד את מקומו של כל איש מקצוע, נזהרים שלא להכניס אף אחד מהם חלילה ל’פוסט טראומה’…”
סוף דבר הקול נשמע
היום גילה של לאהל’ה מתקרב ל-12. היא צועדת לבית הספר, קופצת בחבל ומתפקדת ממש ככל ילדה בת גילה. “הודו להשם כי טוב… אין מילים לתאר את התודה שלנו לה’ יתברך על הישועה העצומה”, אומרת חדווה אייזן.
קרוב לארבע שנות התמודדות עברו על משפחת אייזן מאז יום התאונה, כוללות בתוכן ניתוחים רבים שעברה לאהל’ה בארץ ו-7 טיסות נוספות לארצות הברית. כחצי מיליון דולר נדרשו למימון הטיפולים, ועדיין היד נטויה לאסוף את הכספים החסרים להשלמת השיקום המלא.
“בשביל ה’ יתברך – להשיג שקל אחד ומיליון דולר זה אותו הדבר…”, לואט קולה של חדווה בביטחון יצוק. “אחד הילדים המודאגים שאל אותי יום אחד בכאב, האם אני מאמינה שייפער חור בתקרה דרכו ייפול הכסף. ‘חלילה!’ עניתי לו, ‘לא חבל על התקרה? השם יכול להביא את הישועה מהדלת הראשית, ועוד עם צרור של פרחים…’ ובאמת, כך פעמים רבות היה…
“דוגמה לאחת הפעמים הללו: לאחר תקופה בת שנה וחצי בה נעשו מאמצי-על להשיג את הסכום העצום שנדרש לאחד הניתוחים – הבנו, שוב, כי כעת עלינו להרפות, ו’לתת’ לקב”ה לפעול. האמנו שה’ יתברך לא ישאיר אותנו מגששים בין קירות סגורים ועוד יפציע בעבורנו אור גדול.
“ואכן, יום בהיר אחד, בשיחה עם אחד העסקנים בחו”ל קיבלנו את הידיעה המפתיעה, כי הרופא שייחלנו כי יבצע את הניתוח העתיק את מגוריו באופן פתאומי מן העיר סינסנטי שבארצות הברית, לאזור מנהטן, ומבית חולים פרטי עבר לעבוד בבית חולים ממשלתי. המשמעות: צניחת עלותו של ניתוח זה לחצי מכפי שוויו!
“בעת המפגש עם הרופא הנודע בקליניקה החדשה, לא התאפקתי ושאלתי אותו על אודות המעבר. ‘לקיתי באסטמה ונאלצתי לעבור לגור סמוך לאוויר הים הקריר…’ כך מכה הקב”ה רופא גוי בחולי בשביל להציל ילדה יהודייה.
“פעם אחרת נודע סיפור הנס שנעשה לנו לאוזני רופא בכיר מאוד, שטיפל בבתנו בראשית הדרך. הוא פנה אלינו, נרגש, והצהיר מיוזמתו כי ברצונו לנתח אותה חינם אין כסף: ‘לאהל’ה היא הפציינטית האישית שלי!’ הניתוח הזה, אגב, הצליח מעל ומעבר. ברוך הוא וברוך שמו.
“למעשה, כל אחת מן הנסיעות הרבות לצרכי הטיפולים היוותה סיפור פלאי שכותרתו: גדולת השם וניסיו. הקב”ה דאג ועדיין דואג לנו שחלילה לא נשתעמם…”, אומרת חדווה בבדיחותא.
האמנתי כי אדבר
כיום, בהמלצת רבי חיים קנייבסקי שליט”א, סובבת הגב’ אייזן ברחבי הארץ ומוסרת הרצאות. היא משתפת את מאזינותיה בסיפורה המרגש, מציגה את תערוכת הצילומים הייחודית, ובד בבד אף עמלה על הוצאה לאור של ספר אודות אמונה, תפילה והתמודדות נכונה בחיים. בזמנה הפנוי הנוסף היא מלווה נשים הזקוקות לתמיכה רגשית, תוך שאיפה לחזק ברכיים כושלות.
“את הניסיון הזה לא בחרנו, אך למידותיו נבחרנו”. מסכמת חדווה. “במבט לאחור, לא הייתי מוותרת על האוצרות שאספנו במסענו, שלא היה – ועדיין איננו – קל, אך בהחלט שווה.
“אחד האוצרות היקרים ביותר הוא הפנמת הידיעה כי ההתמודדות הנכונה בעולם הזה עם כל חולי שהוא, היא דרך אמונה ודרך תפילה. אלו דרכים המוכיחות שוב ושוב את עצמן, מעניקות את התמיכה האמיתית והשלמה ומזינות את הנשמה”, מוסיפה הגב’ אייזן ושולחת מסר מחזק, הן לבריאים והן לחולים:
“התפילה היא אחד הכלים המופלאים ביותר להצלחת ההישרדות בחיים, היא כוח עצום שבוקע רקיעים ומשבר את הטבע, וודאי שכוחה רב בהחשת כל רפואה שהיא. עניות, חולי, חוסר נחת מן הילדים: הכול נשלח אלינו כדי שנרים עיניים לה’ ונתחיל לחדש את הקשר באמצעות הדיבור עמו.
“אם הולכים עם בורא עולם, ומספרים לו על כל התלבטות: ‘ריבונו של עולם, רופא פלוני אומר א’, רופא אלמוני אומר ב’, הלב שלי בכלל אומר ג’…מה לעשות?’ לא יורד קלף מגולגל מן השמים, אך סימכו על הקב”ה שכשם שהוביל אותנו, כך יוביל אף אתכם אל התשובה”.
