בהגיע תור הישיבות, לחץ כבד הופעל על ההורים. איזו ישיבה לא תרצה להתפאר ב’יניק וחכים’ אשר כזה?! אחרי ברורים אינטנסיביים, נרשם אפרים וכמובן גם התקבל בזרועות פתוחות, לאחת הישיבות הטובות ביותר”.
הסיפור יכול היה להיות מתוק, אבל כשהרב אריה מונק, מנכ”ל עמותת ‘בית חם’ מספר אותו, מתגנב מין חשש ללב שההמשך אינו כה מרנין…
עלה ורד
“הבעיות החלו לצוץ בתחילת חודש חשוון” ממשיך הרב מונק. “פתאום ההורים החלו לשים לב שעיניו של הבחורצ’יק הנפלא שלהם מרבות למצמץ. טיק נוסף שהצטרף לרשימת התיקים הבהיר להם ללא ספק כי מקורו של המצמוץ אינו בבעיית עיניים פשוטה. חודשיים אחר כך, אפרים לא הצליח להירדם בלילות והימים היו נראים בהתאם…
ההורים היו שבורים ומודאגים. איך יתכן שהבן המוצלח והכישרוני שלהם הגיע למצב כזה? מדוע דווקא הבן, שהם תלו בו כל כך הרבה תקוות, נופל מאגרא רמה לבירא עמיקתא? ה’אל הנער הזה התפללתי’? זעק האב בלי קול.
בשלב זה, הם פנו למשגיח. בלית ברירה, הגיעו אפילו עד לראש הישיבה. לאנשי הצוות לא היה הרבה מה להוסיף מעבר למה שראו עיניהם עצמם. ‘כנראה המעבר קשה לו’ כך ניסה המשגיח לתרץ ‘תבינו, פתאום עליו להתמודד עם גדולים וחלקם אף טובים ממנו’. עם הזמן זה יעבור! הם נתלו בתקווה.
אבל זה לא עבר. להיפך, המצב המשיך להידרדר וכעבור תקופה לא ארוכה, אפרים הבן היקיר, לא הסכים אפילו לא לצאת מהבית, לא לישיבה ולא לשום מקום אחר! הפעם אחזה בהורים חרדה ממשית. דמעות נשפכו אל תוך ספר התהילים שיחזור הבן להיות כבתחילה. הם ניסו גם פתרונות קסם כמו אברך שהגיע הביתה ללמד עמו ובשלב מסוים, גם הגיעו אלינו” הרב מונק עוצר לרגע. הצער עוד ניבט מעיניו והוא מפטיר: “הם הגיעו קצת מאוחר. בשלב זה, הנער הצעיר היה נתון בחרדות קשות. לא היה מנוס מטיפול תרופתי בשילוב טיפול פסיכולוגי לא קצר שהעלו אותו בסופו של דבר על דרך המלך”.
בדרך העולה
“אלול – ים של ילדות תעזובנה את הגן המגונן ותצעדנה בשנה הבאה עלינו לטובה, שנת תשע”ח, כשילקוט חדש מתנדנד על הגב, לכתה א’, נערות רציניות שזה עתה סיימו כתה ח’, תכתפנה את התיק ותתקדמנה לעבר בניין הסמינר הענק, נערי בר מצווה רבים יעשו את דרכם לישיבה קטנה ואחרים יחליפו אותה לטובת ישיבה גדולה. האם עלינו עצמנו להיכנס לחרדה מכל שינוי מסגרת אצל ילד? מה הנכם ממליצים לעשות כדי למנוע סיפור כזה?”
“כולנו ברוך השם שמחים כשילדנו גדל ועובר שלב, אבל כדי שהשמחה תהיה מושלמת ולאורך זמן יש להפנים שכל מעבר – הוא לא משהו מובן מאליו ולעשות עוד משהו מלבד להקיש על לחצן ה’שלח'” טוען הרב מונק בלהט.
“כיצד משנים מסגרת לילדה קטנה? איך מעבירים ילד, שהיה מלך העולם או לפחות חש כך, מן ה’חדר’ אל הישיבה וכן הלאה? לכל השאלות הללו יש תשובה, אך לפני כן נקדים ונאמר, שאצל רוב רובם של התלמידים/ות הכניסה למסגרת חדשה אינה טראומתית כל כך. על פי רוב הילד מסתדר ובוודאי שאין צורך להיכנס לחרדה, אבל בהחלט יש מה לעשות כדי שכל ילד יחווה את המעבר בקלות יחסית ובלי משקעים.
הפתרון: הכנה לקראת המעבר.
דווקא בגלל המעלות
על כל אלו, המתעדים לעבור שינויים, לקבל הדרכה נכונה ונבונה. גם ילד מוצלח כמו אפרים, שדרכו הייתה תמיד סלולה ואולי דווקא ילד כזה שהתרגל רק להצלחות ולמישור, יש להדריך לקראת שינוי המסלול.
צריך להבין, נער מגיע לישיבה. פתאום הוא צריך לכבוש לעצמו מעמד מחדש ולבנות הכול מתחילה, פתאום עליו להתרגל לסדרי יום ארוכים הרבה יותר, פתאום יש טובים ממנו והוא לא הכי מבריק, וכל ההתחלות- קשות, כל התחלה דורשת ממנו כוחות נפש ומשאבים. כשאנחנו מכינים את הבחור בן הארבע עשרה שלנו, הוא יודע מה הולך לקרות ויהיה הרבה יותר רגוע.
כשאני מדבר על הכנה, אני מתכוון לפן הלימודי – פתאום הוא צריך להכין דף גמרא לבד והוא לא יודע, וגם לחברתי – החברותא לא מתאימה, הראש שלו תפוס במה החברים חושבים כשאני.. ומה הם חושבים כש…
דבר אחד צריך שיהיה ברור: כדי לקצור – יש לזרוע! אין ‘שגר ושלח’!” חוזר וקובע הרב מונק אפילו בלי למצמץ.
“מסתבר שהחלק של התאמת מקום לימודים – הוא החלק הקל ביותר. ההורים והמלמדים מכירים בדרך כלל את כוחותיו של הילד ואת דרישות הישיבה ומנסים להתאים עבורו את המקום המוצלח ביותר. חבל שדווקא החלק הדורש התייחסות – ההכנה הרגשית, הוא לצערנו החלק המוזנח.
במאמר מוסגר”, לא מתאפק הרב מונק מלהוסיף: “כואב הלב כשאב מכניס את בנו לישיבה ברמה גבוהה הרבה יותר משלו משיקולים זרים של: שם, מעמד וכדומה. לצערי, לא בודדים ההורים ששמים את הכבוד והמעמד שלהם לפני היקר להם ביותר – הילד. הם עצמם גורמים לו להיכנס ללחצים מיותרים ולפתח חרדות ואפילו כפייתיות. וגם אם הילד לא מגיע עד שם, אלא רק רוכש לעצמו את השלב המקדים שהוא: חוסר הערכה עצמית וחוסר ביטחון הרי העוול זועק עד לשמים! לעולם תהיה ראש לשועלים ולא זנב לאריות” הוא ממליץ.
“האם, לפי דעתך, אכן לא קיימת הכנה בשלבי המעבר השונים?”
“לצערי, אין כמעט הדרכות בנושא של מוכנות בשלבים מתקדמים ואני מדבר על הכנה לסמינר, לישיבה קטנה, לישיבה גדולה או לכל שינוי אחר בחיים. כן, גם נישואים הם בכלל ומעבר על אף שבמקרה האחרון, אדם מגיע עם מטען גדול יותר של כוחות נפש, אבל גם כאן אנו עדים לדאבון לב לשברים”.
מעלים כללים
“‘ככל שתשקיע יותר מאמץ במילוי משימה – כך תוכל להריע חזק יותר כדי לבשר על סיומה’ קובע פתגם עממי. מה עושים אם לא עשינו את ההכנה הנדרשת או שעשינו אבל לילד שלנו סובל מחרדות? איך מתמודדים עם הנושא?“
“בנושא זה הייתי רוצה להעביר להורים כמה כללים של ‘עשה’ ו’לא תעשה’.
- יש לתת לילד לגיטימציה להיות חרד.
את הילד ממלאים תחושות קשות של: 1 זה קורה רק לי 2. זה לא יעבור. ההרגעה צריכה להתייחס לשני הדברים הללו. על ההורה לשדר לילד במילים וגם בלעדיהם: אתה חרד – וזה בסדר, זה טבעי ונורמלי. אינך מוזר ולא שונה מאחרים. גם הם חרדים וכמו שעליך לא רואים שום דבר – גם על יענקי ושלוימי וחיים מאיר ודוד לא רואים, ובעזרת השם – זה כן יעבור! שדר כזה יפחית בעזרת השם את החרדה.
בעניין זה, מעניין לציין כי דווקא אצל הורים שלא עשו עסק, פאניקה ודרמה גדולה מגילויי החרדה של ילדם, הילדים נרגעו הרבה יותר מהר. כשהילד רואה הורים רגועים שיודעים מה עומד בפניהם הוא נרגע אוטומטית, אבל אם מתלחשים מאחורי הגב שלו, מרימים טלפונים ונועצים בו מבטים דאגנים – גם החרדה שלו גוברת, ‘משהו לא בסדר איתי!’ הוא נלחץ.
- בשום אופן וצורה אל תגיד לו: ‘עזוב אותך! זה שום דבר! אל תהיה תינוק ואל תעשה עסק משטויות!’. להיפך, עליך לתת לו את האפשרות לדבר. הענק לבחורצ’יק שלך או לנערה בצעדי הסמינר הראשונים שעתיים במשך שני ערבים בכל שבוע כדי לשמוע אותם.
וכאן אני מנצל את ההזדמנות לומר משהו מאד חשוב!” משתהה הרב מונק ומגביר את הסקרנות, לפחות אצלנו. “אנשים מאד עסוקים כדאי שישמרו להם שני ערבים בשבוע בהם הם מקשיבים לילד שלהם. אם מדובר בנער צעיר הפוסע את פסיעותיו הראשונות בעולם הישיבות, המתן שהוא ישוב הביתה. בין השעות 9:30 ועד 11:00 השתדל להקשיב לו ולקלוט מה עבר עליו היום ואיך הוא חש.
זהו. אמרתי את זה!” מחיך הרב מונק ומוסיף “עכשיו אתה יכול לעמוד ולתאר את סדר יומך העמוס, אתה יכול להצטדק ולומר שאין לך פשוט זמן ומאיפה תמצא ארבע שעות שבועיות עבור הבחורצ’יק? אתה באמת עסוק ולכלכל משפחה אינו דבר של מה בכך. אכן, אתה תהיה צודק, אבל אם אין לך ארבע שעות שבועיות עכשיו, ואתה לא תשמע ולא תדע מה קורה איתו – כעבור זמן, ארבע שעות לא יספיקו כדי להתגבר על הקשיים שהוא יסחוב איתו…
- פירוק.
יש לפרק יחד עם הילד את החששות שלו ולעבד אותם. יחד עם הילד יש לענות על השאלה: מימה אתה פוחד?
החלק הזה לא תמיד קל. במיוחד אצל ילד שמעולם לא חווה חולשה. עד כה הוא קצר רק הצלחות, ואיך יהיה בכוחו להודות שפתאום משהו חורק?! אבל בעדינות ובלי לחץ מגיעים לתוצאות טובות, בעזרת השם.
“‘אם אתה עושה את מה שנכון, ולא רק את מה שנח, יהיה לך תמיד נוח’ מבטיח לנו הפתגם, אבל לא מסביר בדיוק, איך עושים את זה, איך באמת?”
“אם אחד ההורים חווה תקופה כזו באיזה שהוא שלב בחיים: עבודה חדשה, כולל שונה וכדומה, הטוב ביותר יהיה אם הוא ישקף לילד את החוויה שלו. ‘גם אני עברתי משהו כזה. זה נורמאלי וטבעי, אבל בא נצמצם את הנקודה לדבר ממנו אתה פוחד’.
למבוגרים וגם לילדים יש נטייה להשחיר תמונה שלימה. כשלא טוב לילד שלי מבחינה לימודית, הוא נזכר שגם עם החברותא לא טוב לו והוא גם לא מצליח לסכם את השיעורים והחברים לא מבינים אותו או שהוא לא מבין אותם ועוד. אחרי שהילד יודע שהוא לא פוחד מהחברותא ומהסיכומים אלא רק מ’סדר עיון’ בו קשה לו קצת, אחרי שהפחד הופך למוגדר – גם הבור לא נראה אפל כל כך, ובהחלט אפשר להיחלץ ממנו”.
מעלים חרס
“ואם כל זה אינו עוזר? אם הילד עדיין מסרב להגיע לישיבה? מה עושים במקרה בו הבת חוזרת יום-יום מהסמינר עם דמעות בעיניים?”
“כשהורה רואה שכל מה שהוא מנסה לעשות – אינו מסייע והחרדה לופתת את ילדו, הוא חייב לשתף את הצוות במוסד הלימודי. השיתוף צריך שיעשה בדיסקרטיות ובלי שהילד ידע. אחרת הוא יחוש: ‘אילו בושות! החולשה שלי מתגלית גם לצוות הישיבה!!!’
אישי חינוך טובים ידעו בדרך כלל להרגיע, אבל כשכל אלו קצרה ידם מלהושיע, צריך לעיתים איש מקצוע מדופלם שמבין את נפש האדם בצורה טובה.
כשאני מדבר על איש מקצוע, אין כוונתי לפסיכיאטר. זו אינה מחלה. זו הפרעת חרדה, וברוך השם, יש פסיכולוגים ואנשי מקצוע טובים שבכוחם לעזור. רק אל תשכח!” ידו של הרב מתנופפת באוויר. “לומר ‘זה יעבור לבד’ – טעות. לומר: ‘אין לך כלום!’- שוב טעות!”
.jpg)
“מה עושים כשנער לא משתף את הוריו בקשייו?”
“בארצות הברית, בימים של קרה, משאירים את הברז מטפטף על מנת שהמים בצינור לא יקפאו. בכל מקום וזמן, יש לשמור על צינור פתוח וערוץ דיבור עם הילדים שלנו. אם לא היה לך עד היום קשר עם הבן שלך, אל תצפה שהוא יפרוק בפניך את הקשיים איתם הוא מתמודד! כשהורה אינו מתרגל לדבר עם הילד שלו מעבר לטכני, כשהוא אינו משוחח אתו על רגשותיו, הוא לא יזכה לשיתוף פעולה כאשר הוא בבעיה.
קשר צריך להתחיל בגיל צעיר, כשהילד עדיין טבעי ולא חושש לשתף. אם בגיל שבע ועשר, לא היה לאב פנאי לשמוע את ‘בלבולי המח’ של הזאטוט שלו – הילד לא יגש אליו בגיל ארבע עשרה. השנים לימדו אותו שלאבא/אמא אין זמן, וזה כה חבל!”.
“האם לבית חם יש תשובה לנושאים הללו?”
“ראשית, בית חם פועל הרבה בנושא של מניעה על ידי שיחות ומסרים שאנו מעבירים לצוותי הוראה. בשיחות אלו, אנו מבדילים בין הילד הנורמטיבי לעומת הילד המתקשה, שמטבע הדברים, חשוף יותר לחרדות.
שנית, ב”בית חם” יש עובדים סוציאליים ומטפלים שמעניקים עזרה או עצה איך לרומם נער/ה.
חשוב לזכור, כי לא מדובר על מחלה, אלא על התגברות של הפרעת חרדה. בדיוק לכן חשוב להורה לבן מתמודד להרים טלפון, לחייג 9518 * ולהעזר. לא אחת, אחר שיחה טלפונית אחת בלבד – יוצאים מהמיצר.
אל חשש! אנא, אל תשכחו, זו אינה שפעת, זה לא עובר לבד ועזרה מקצועית צריך שתהיה בזמן, אז מדוע לטאטא תחת לשטיח? הרי תמיד קיים סיכון שהערמות שדחפתם תחתיו יגרמו לו להתרומם ובלי ששמתם לב – אין כל אפשרות להסתיר יותר”.
איך תנהל שיחה עם הילד שלך?
- זכור, זו שיחה ולא חקירה/ חפירה!
- אנא, בלי האשמות!
- אל תצפה שהילד יזום שיחה! עליך מוטלת אחריות זו.
- לרוב, אל תזמו שיחה שבה שני ההורים יחד מול הילד. זה מאיים עליו.
- אל תפגע אם הילד בחר לשתף דווקא את ההורה השני! כבד את רצונו!
- אל תשכח לפזר מילים טובות!
- התפלל לסיעתא דשמייא לפני, במהלך וגם אחרי השיחה.
בית חם מעלה כתה
לאור ההתרחבות והגידול בפעילותה של עמותת “בית חם”, זכה בוסתן והרב אריה מונק הי”ו, המנכ”ל העושה ימים כלילות למען המטופלים, המשמש גם חבר במנהלת הרפורמה לבריאות הנפש של משרד הבריאות, מגולל בפנינו מדוע בחר להעלות את העמותה אל מודעות הציבור ואיך עלתה ופרחה היא מעבר לכל התחזיות וזכתה להעלות אלפי איש אל דרך המלך.
“‘החצר האחורית של ארץ ישראל’ כך נחשבה בריאות הנפש משך שנים רבות מאד. אנשים תפסו את הלוקים בבריאות נפשם כ’משוגעים של העיירה’, אנשים לא נחמדים ואפילו מסוכנים. אני באופן אישי, הייתי סבור שסטיגמה זו נובעת בעיקר מבורות ומחששות של ‘מה יגידו’ בעיקר כמובן בתקופת שידוכים, ואז הגעתי לנהל את “בית חם”, שאבי שליט”א זכה להקים.
באותה תקופה עמדתי נדהם. פעם ראשונה נתקלתי באחת התופעות היותר מעניינות. לא הצלחתי להבין, מדוע אנשים מגיעים למצבים חמורים ורק אז הם פונים לטיפול? למה הם מגיעים רק כשהמצב מאד מדורדר? מדוע אין הם פונים לטיפול/שיקום כשהבעיה בראשיתה והמצב הרבה יותר קל? ובכלל, מדוע הם מעדיפים לטפל אצל מטפלים פרטיים מחוץ למחננו, שאף גובים מהם בדרך כלל הון תועפות?”
“מהו באמת הסוד העומד מאחורי הסוד?”
“נתנו לי להבין, שבריאות הנפש היא נושא מאד סטיגמטי וחל איסור חמור לדבר עליו. ואני רוצה לומר, למרות שגדלתי בצבור החרדי, אני מכיר אותו ואף אינני תמים, עדיין לא הצלחתי להבין את הלוגיקה שמאחורי הדברים.
הרי כולם יודעים שלמשפחתx יש ילד בשם y.
יום אחד קרה מה שקרה והוא נעלם.
אם הוא נעלם, אז עדיין ממשיכים לדבר עליו ולחפש אותו. אם כן, מה מרוויחים מלהחביא אותו???
מהמקום הזה, לקחתי על עצמי משימה: אני חייב להגדיר מחדש את נושא בריאות הנפש! חייב שכל אדם, שמתעורר אצלו צורך לטפל בקרוב משפחה, ירגיש שזו אינה בושה לטפל – זו בושה שלא לטפל! אמנם הסטיגמה חזקה, הבושה היא גדולה, ואני מבין אותה, אבל האכזריות גדולה יותר, כי לא יתכן לסלק אדם סובל אל מחוץ למחנה, רק כי אנחנו מתביישים בו! איך אפשר לומר לאדם: תמות מהמחלה שלך או תמשיך לסבול, סוג של מוות נפשי, העיקר שאנחנו לא נתבייש בך!?
הנושא הזה לא נתן לי מנוח וביקשתי להעלות אותו למודעות הצבור ולשתף את העיתונות. היה לי ברור, שאני חייב ‘להרוג’ את הסטיגמה, אך לצערי, העיתונות לא הייתה איתי. אף עיתון לא הסכים לפרסם בין דפיו מאמרים בנושאים נפיצים כאלו. בלית ברירה החלטתי לשנס מותניים ולהוציא עיתון בעצמי. ‘אני אוציא את בעיות הנפש אל העיתונות ובואו נראה אם הציבור לא יקרא!’ אמרתי לעצמי.
הוצאנו למעלה ממיליון עותקים וחצי בחמש מהדורות שתיארו מחלות נפש, טיפול והפי-הנד או לחלופין איך המשפחה או החולה חזרו למצב שפוי יותר. רק בתקופה מאוחרת יותר, העיתונות זיהתה את ההתעניינות או את הצורך והצטרפה לעשייה”.
“מה רציתם בעצם ‘למכור’ לציבור?”
“הסתייגתי מהכינוי ‘משוגעים של העיירה’ לא הסכמתי שימשיכו להחביא אנשים ושלא יפחדו מהם. לא הסכמתי שבמרפאות שלי יחביאו אנשים ולא שחדרי ההמתנה יהיו חדר בתוך חדר.
כן, כמו שיש מרפאה לסוכרת, ליתר לחץ דם, לב וכדומה, כאן יש מרפאה לטיפולים נפשיים, זה הכול! האמנתי שברגע שאנחנו לא מנציחים את הסטיגמה ויחד עם זה יוצרים פתרונות כדי לתת לאנשים טיפול משמעותי – הסטיגמה תעלם מעצמה.
הצלחנו!
פתאום אנשים פנו אלינו ואמרו, אתם מדברים כל כך הרבה על מחלות נפש – בואו תנו לנו מרפאות! הקמנו את המרפאה הראשונה שלנו באלעד. אחר כך בבני ברק, במודיעין עילית ובזיכרון יעקב עד שהפכנו לרשת הגדולה ביותר והמקצועית ביותר בתחום בריאות הנפש”.
האם תוכל לספר על רגעים קשים?
זה לא היה קל, אפילו שכעת, כעבור חמש עשרה שנה, אני מספר הכול באבחת קולמוס. “בית חם” לקח ציבור חושש, סטיגמטי ועשה בו מהפך בתחום הכי קשה שיש – בריאות הנפש. בנושא החרדי, כל הקרדיט מגיע ל”בית חם” על הדרך ועל התוצאה שברוך השם, אנו רואים מול עיננו. 200 רופאים מקצועיים עומדים היום לשרות המטופלים, מטפלים, יועצים, עשרות מליונים של השקעה ועוד היד נטויה. לאחרונה פתחנו כמה סניפים נוספים. בימים אלו, מתחילה לפעול מערכת שיקום לאוכלסייה הרב נכותית, ולא רק נכות בבריאות הנפש. יש לנו את קו היעוץ הגדול בארץ. אלפי שיחות יעוץ נרשמות בכל חודש. אנחנו עוסקים גם בטיפול בילדים נפגעי חרדה, תקיפה או התעללות גופנית. כל השירותים ניתנים חינם והם במימון המדינה. מכאן אני שולח שבחים לרפורמה בבריאות הנפש, ששר הבריאות הרב ליצמן, חתום עליה. הוא אחד האנשים שמוכן לעשות גם דברים לא פופולריים, כי הוא מאמין בלעשות טוב”.
“איך באמת יצרתם את המהפכה בדעת קהל?”
על מנת להנגיש לצבור את הנושא, מסרנו מאות הרצאות לרבנים ולצוותי הוראה. פעלנו בכל דרך כדי שמובילי דעת הקהל בצבור שלנו, הרבנים ומורי ההוראה, יכירו יותר וירתעו פחות.
ואכן, כשהם פתאום שמעו, שהפרעת חרדה, חרדה חברתית או חרדת מבחנים הן לא מחלות, אלא הפרעות שאפשר לטפל בהם ואין בהם כל תורשה, אגב, כמו במרבית מחלות הנפש – הם הבינו שדיכאון לאחר לידה לא צריך להסתיר, ועדיף לטפל ולסיים מאשר למשוך עד שידרדר לדיכאון פסיכוטי וכולי”.
“במה אתם שונים מאחרים בתחום? מה אומרת העובדה ש”בית חם” הוא מקום חרדי?”
“נלחמנו ואנו עדיין נלחמים נגד טיפולים בידי אנשים לא מוסמכים שכמעט תמיד עושים נזק יותר מאשר תועלת. אם כל המקצועיות, איננו מוותרים על כך שכל המטפלים שלנו יהיו דתיים/חרדים. זה אינו דבר של מה בכך, כי הציבור החרדי אינו צבור שמתמקצע ברובו. מלבד זאת, כל הטיפולים הניתנים ב”בית חם” הם מאה אחוז לפי כל גדרי ההלכה. גברים מטפלים בגברים, נשים בנשים וכן הן מטפלות בילדים עד גיל 9 כהוראת הרבנים”.
“מה יש לכם לומר לסיום?”
“אנחנו מאמינים שחייבים לעשות הכול כדי שהציבור ידע שיש מרפא לכל בעיה. כיום, אין עיתון שמכבד את עצמו, כולל הבימה המרכזית בבוסתן, שאינו מבקש לכתוב כתבות בנושא של חרדות ושאר פגעי נפש. במילים אחרות, פתאום כל התחום החסוי – הגיע לקדמת הבמה.
אמנם אינני מסתיר, כי היו חולקים בעבר וגם כיום יש חולקים. אני רוצה לומר, כל אלו שחשבו וחושבים שיש להחביא את הנושא של בריאות הנפש – טועים ובגדול, כי אם יש משהו שהביא 22.000 איש לטיפול במרפאות שלנו, למעלה מ1,200 איש מכל רחבי הארץ לשיקום תעשייתי, עשרות אלפי מטופלים לעלות כתה ולהגיע אל המנוחה והנחלה – זו החשיפה”.
