ככל שנקטין את הלחץ נגדיל את השפעתנו, ואת השפע שביכולתנו ליצור.
ריבוי לחצים ודאגות מביא את האדם גם לידי שחיקה, שעלולה להוביל לנזקים בריאותיים כמו: עייפות כרונית, חולשה כללית, כאבי ראש, נדודי שינה ונטייה כללית למחלות שונות. לדוגמה, סוכרת אצל בעלי נטייה אליה.
הגמרא (סנהדרין דף ק) אומרת שדאגה הרגה אנשים גיבורים, ובמסכת חגיגה (דף ג) מובא שדאגה מביאה מחלות. גם רבינו יונה בפירושו לפרקי אבות אומר, שדאגת הנכסים מקצרת חייו של האדם.
וכך הסביר ‘רבינו בחיי’ את הפסוק בספר משלי: “יראת ה’ תוסיף ימים ושנות רשעים תקצורנה” – הרשעים שאינם מאמינים בה’ – דאגותיהם הרבות מביאות באופן טבעי למחלות, והן אלו שמקצרות את ימיהם.
במימד הנפשי, אדם שסובל מלחץ פוגע שוב ושוב ברמת המוטיבציה שלו, במצב הרוח, ובמצטבר – גם בביטחון העצמי. הוא מתפקד פחות טוב, מתקשה בקבלת החלטות, יכולת הריכוז שלו פחות יעילה, וכך יורדים עוד יותר הספקיו ותפוקתו, מה שמעלה עוד את הלחץ.
דאגות המחר
“אופטימי רואה בכל בעיה הזדמנות, פסימי רואה בכל הזדמנות בעיה” – מאמר הפתגם. מוח האדם יכול להפוך לאויבו הגדול ביותר, כאשר הוא מציף אותו במחשבות דאגה אודות העתיד, ונעזר לשם כך גם בכוח הדמיון… העובדה היא, ששבעים אחוזים מן הדאגות אינן מתממשות, הווה אומר: הדאגה רובה במוח, ולא במציאות.
העצה החשובה ביותר ליציאה ממעגל הדאגות היא, לחיות את החיים יום אחרי יום. פתגם עממי אומר: “אל תאמר לקב”ה כמה הבעיות שלך גדולות – אמור לבעיות שלך כמה הקב”ה גדול!”… לגבי העתיד – מי שייתן חיים ייתן גם את כל הדרוש להם, ובינתיים ניקח אחריות רק על מה שבידינו. היום אנחנו יכולים להתמודד? אז בואו נתמודד עם הקושי של היום!
לחיות את חיינו ביחידות נפרדות של כל יום ביומו, להפסיק להתחרט על העבר, ולהפסיק לחשוב מה יהיה בעתיד. לשאול את עצמנו רק: מה היום אני יכול לעשות בשביל לעבור את היום הזה בצורה הטובה ביותר? הדרך היעילה להכשיר את עצמנו לקראת יום המחר היא להתרכז במילוי מטלות היום… ועצם העשייה היא התרופה הטובה ביותר לדאגה, כי כשעסוקים – אין זמן לדאגות.
בוחרים להרגיש טוב
הפסיכואנליזה מלמדת, שאדם דואג הוא בדרך־כלל אדם שלא חווה די רגשות חיוביים בחייו, ובהתאם להווה – הוא מצייר את העתיד. לכן חשוב, במידת האפשר, שהאדם יארגן לעצמו מערכת חיים שהוא מרגיש בה טוב, שיוסיף לחייו מקורות של הנאה ושמחה שיחזקו את נפשו בהווה, מה שיעזור לו לצבוע בצבעים ורודים יותר גם את עתידו.
וגם להיפך, כמו שאדם שרגיש למחלות צריך לשמור על עצמו יותר, כך אדם שרגיש לדאגות וללחץ לא יכול להרשות לעצמו להיחשף לתכנים שמדאיגים אותו. העיתונות מלאה בתכנים כאלה, המדיה האלקטרונית עוד יותר, והם חומסים את שלוות הנפש של האדם.
ועצה לבני משפחתו וחבריו של הדאגן הלחוץ: הרבו להפתיע אותו! הפתעות חיוביות מחזקות את האדם. אדם ששבוי בדפוס חשיבה שלילי ודאגה תמידית מפני עתיד מאיים, יפנים באמצעותן כי הלא נודע יכול להיות דווקא חיובי!
בוחרים לחשוב טוב
בעל ה’אורחות צדיקים’ (שער הדאגה) אומר: “שאיני מוצא כלל באנשי הנפשות העליונות (כלומר אנשים שנמצאים במעלה רוחנית גבוהה) סימן דאגה”.
וכבר אמר הסבא מקלם (מובא בספר ‘חכמה ומוסר’, ו’אור יחזקאל’), שאין בין צדיק לרשע אלא כוח הציור.
אם היינו שואלים אנשים: מה ההבדל בין צדיק לרשע? הם היו מן הסתם מציינים הבדלים באמונה, בקיום מצוות, וכדומה. מחדש הסבא מקלם, ששורש הוא בכוח הציור של כל אחד מהם. הצדיק יודע להמחיש לעצמו את היופי והאושר שבחיי תורה ומצוות ולכן הוא צדיק, ואילו הרשע נותן לכוח הציור שבו להמחיש לו את הקושי שבהם.
לכוח הציור משמעות רבה בהתמודדות עם עומסי החיים, בבחירה האם להגדיל את הקושי, להוציא כל בעיה מעבר לכל פרופורציה ולהתפלש בדאגות אודותיה, או להיפך, להגדיל את הטוב.
בוחרים להתמקד בטוב
החיים מלאים בעומסים ודאגות. זהו נתון שלא ניתן לשנותו, אבל הוא לא בהכרח מייצר סטרס. הסטרס הוא תוצר של תחושת אובדן השליטה, התחושה שאני לא אצליח להתמודד עם זה…
לכן, סוד ההתמודדות הוא ההתמקדות בחוזקות שלנו, לזהות את תכונות האופי והכישורים החזקים שלנו, לשים עליהם את הדגש ולנצלם.
כדאי לשים לב גם לשפה שבה אנחנו משתמשים. ביטויים כמו: “זה איום ונורא”, “אני שונא את זה”, “אני משתגע”, “אני מתמוטטת” – הם קודם־כל לא נכונים. ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו שאנשים הצליחו לשרוד כמעט כל מצב נפשי, קשה ככל שיהיה. ומלבד זאת, הם גם משפיעים עלינו. למילים בהן אנו בוחרים יש השפעה על תת המודע שלנו, וממילא, על מחשבותינו ותפקודנו.
אנשים מדווחים על הקלה רבה בתחושת הסטרס החונקת, לאחר שהפסיקו להשתמש במילים קיצוניות, והחלו לבחור במילים יותר ניטרליות, כמו: “זה קשה אבל אפשרי”, “זה לא נעים אבל זה נסבל”. חשוב שברגעי שגרה נשים לב לסגנון הדיבור שלנו עם הזולת וגם עם עצמנו.
כוח היחד
מחקרים מראים שאנשים שנמצאים במערכת משפחתית טובה סובלים פחות מדאגות ולחצים, ולכן מומלץ גם מבחינה נפשית וגם מבחינה רפואית להשקיע במשפחה, שזה אומר: זמן איכות, פעילויות משותפות, משמעות משותפת.
גם השתייכות לקהילה משפיעה על איכות החיים של האדם. כדאי למצוא יותר הזדמנויות להשתייך לקהילה ולחברה – ללכת לאירועים, להרצאות, ללימודים. להיות חלק.
מחקר שנערך בארץ על אנשים מאושרים העלה ממצאים מפתיעים. דווקא בני ברק, אחת הערים העניות בארץ, היא העיר שבה מדווחים התושבים על רמת האושר הגבוהה ביותר, והסיבה המרכזית שהם נותנים לאושרם היא חיי הקהילה המספקים שלהם.
נתינה אף היא מקור לא אכזב לשמחה. מחקרים מראים שאנשים שמשקיעים בשביל אחרים הם אנשים שפחות דואגים, הם פחות חושבים על עצמם, הם יותר חושבים על אחרים, הם יותר עסוקים בנתינה, ותחושת הכוח שבעקבותיה מעלה את הביטחון העצמי, וגם קשרי החברה והקהילה מיטיבים איתם.
שיפור התקשורת
מחקרים מראים שכשאנו מפעילים את שרירי הפנים בחיוך, אנחנו מפעילים אזורים במוח שמשחררים נוירו־כימיקלים המעניקים תחושת ביטחון ושלווה. כדאי מאוד להשתמש בזה מידי פעם…
במובן העמוק יותר, חשוב לשפר מיומנויות תקשורת ובכך להפחית את רמות הסטרס והכעס בחיים.
אנשים, בני זוג לדוגמה, שנתקלים שוב ושוב במצבי אי־הבנה: אמרתי משהו אחד, והשני הבין הפוך – מוטב כי ישקיעו בלימוד מיומנויות תקשורת, משיסבלו שוב ושוב מחוסר הבנה בעקבות תקשורת לקויה, שעשויה להיות מקור לחלק גדול מהסטרס בחיים. העובדה שכל העובדים וכל החברים כולם מבינים אותך – אינה אומרת שאין לך בעיית תקשורת. לא כל מי שמצליח בתקשורת בחברה – יצליח גם במשפחה. מדובר בסגנון תקשורת אחר. וכדאי לדעת, שבעזרת לימוד ניתן לשפר בקלות את המצב.
האמת שמתחת לסטרס
רוב הדברים שלגביהם אנחנו מודאגים הם באמת מוצדקים, סביר לדאוג לגבי הכסף, סביר לדאוג לגבי הבריאות, סביר לדאוג לגבי הילדים, סביר לדאוג לגבי הקהילה, זה נראה לנו אפילו מוסרי. אבל מדובר במנגנון הרס עצמי, שלעיתים, מקורו העמוק הינו הדחקה של רגשות אחרים:
כעס – ילדות קשה, חוסר באהבה ובתמיכה או תחושת נטישה, עשויות להותיר צלקת בדמות תחושת כעס על העולם. כך גם קשיים בהווה. אלא שהיות שתחושת כעס כזאת אינה הגיונית, או אינה מוסרית, האדם נוטה להדחיקה. אבל אנרגיות הכעס קיימות, והן מופנות כלפי פנים, כמנגנון של הרס עצמי. אחת הדרכים של אדם לפגוע בעצמו היא על־ידי דאגות והקצנה של רגשות שליליים. את הכעס שלו על העולם הוא מרגיש שאסור לבטא, לעומת זאת, את הדאגה שבמחשבה הוא מרגיש שאסור לעצור…
חרדת נטישה – שמקורה בחוויות נטישה בעבר, יוצרת דאגות. אדם חושש לאבד את העבודה, את החברה, את המשפחה, וחרדות אלה הן מקור לדאגה תמידית.
בריחה מדאגה כבדה לדאגה קלה ושולית – אנשים שחווים בעיות אמיתיות בחייהם, נתפסים לעיתים להיבטים חסרי משמעות, כמו: מה יגידו ואיך זה ייתפס בחברה – לא משום שזו דאגתם האמיתית, אלא כבריחה מהבעיה האמיתית, שהם חשים שאין להם כלים להתמודד איתה. אנשים כאלה ייצרו כל העת דאגה וסטרס, ויתלוננו עליהם, בשעה שהבעיה האמיתית אינה מטופלת כלל.
פחד מהצלחה – היתפסות לדאגנות ולחץ נובעת לעיתים מפחד תת־מודעי מפני ההצלחה ומה שהיא מחייבת, שמביא את האדם, באופן לא מודע, לחבל בהצלחתו, באמצעות ייצור דאגות.
אני ממליץ לאנשים שיש להם דאגות שוב ושוב – להחליט על יום שלם בשבוע שבו לא שומעים חדשות, יום שלם שבו לא מתייחסים לנושאים עצובים, יום שלם שלא מדברים בו על קשיים ועל כל דבר שיכול לעורר דאגות.
כי לדאוג זה נכון, בתנאי שהאדם לא משועבד לדאגות, לדאוג מידי פעם זה חובה, כי רמה מסוימת של פחד חיונית לקיומנו, ורמה כלשהי של לחץ מביאה לעשייה מבורכת. זאת כל עוד הם אינם פוגעים בשגרת החיים ואינם מחבלים בבריאות הגוף והנפש.
