בשנות ה־30 של המאה ה־20 פעל בקנדה הרופא והחוקר הנס סליה, שתרם תרומה מכרעת להתפתחות ההבנה שלנו בנושא הסטרס. הנס סליה נולד בקומרנו שבסלובקיה ב־1907 למשפחה של רופאים. כבר בגיל 17 התחיל ללמוד בביה”ס לרפואה בפראג ואחר־כך המשיך ללימודי דוקטורט בכימיה אורגנית. בשנות ה־30 הוא היגר מאירופה לקנדה, ושם באוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול ביצע מחקר פורץ דרך.
הוא רצה לגלות מה עושה הורמון מסוים ולצורך כך הזריק אותו לחולדות באופן יומיומי. החולדות פיתחו שורה של סימפטומים כולל: כיבי קיבה, הגדלה של בלוטת יותרת הכליה, ירידה בגודל הטימוס, הטחול, ובלוטות הלימפה. למרבה ההפתעה, גם החולדות בקבוצת הביקורת להן ניתנה זריקה שאינה מכילה את ההורמון, פיתחו את אותם סימפטומים. בהמשך נמצא שהסימפטומים האלה מתפתחים בתגובה ל’הצקה’ (במקרה הזה זריקה פעם ביום), וניתן לגרום להתפתחותם בדרכים רבות.
הנס סליה מצא שאם הגירוי נמשך מתפתחים סימפטומים חמורים יותר, כולל: לחץ דם גבוה, טרשת עורקים, דלקות פרקים, מחלות כליה, שבץ, תגובות אלרגיות. אם הגירוי נמשך עוד, החולדות מתחילות למות משלל מחלות.
בשנת 1936 פרסם הנס סליה את ממצאיו בעתון המדעי החשובNature . במאמר זה השתמש סליה לראשונה במילה stress שלא היתה חלק מהשפה האנגלית עד אז והגדיר את משמעותה: “התגובה הלא ספציפית של הגוף לכל דרישה או שינוי”.
ברוב השפות אימצו את המילה “סטרס”, אבל האקדמיה העברית החליטה להמציא מילה עברית, אפילו שתיים. המילים “דחק” ו“עקה” הן התרגום העברי התקני ל“סטרס” אלא שהן לא נקלטו בשפה המדוברת. בשפה המדוברת בדרך־כלל אומרים “לחץ” או “מתח”, מילים שהן לא תרגום מדויק, ולכן החלטנו להשתמש בכל זאת במילה “סטרס”.
את מה שכינה סליה “תגובת סטרס”, הכתיר עוד לפניו הפיזיולוג הנודע וולטר קאנון כבר ב־1914, בשם: “תגובת הלחם או ברח” (Flight or Fight response).
ברגע שאנחנו תופסים גורם כלשהו כאיום או סכנה, מופעל אזור במוחנו שנקרא “היפוטלמוס”. ההיפוטלמוס מייצר הורמון שנקרא CRH אשר מפעיל את בלוטת יותרת המוח הסמוכה. בתגובה מפרישה בלוטת יותרת המוח הורמון שנקרא ACTH אשר עובר בזרם הדם, ומגיע לבלוטת יותרת הכליה שבתורה מפרישה את ההורמון קורטיזול. במקביל ה־CRH מפעיל גם את מערכת העצבים האוטונומית הסימפתטית ששולחת סיגנלים חשמליים מתא עצב אחד לשני, שגורמים להפרשת אדרנלין מחלק אחר של בלוטת יותרת הכליה.
כתוצאה מתהליכים מורכבים אלה, ברגע שאנחנו תופסים גורם כלשהו כאיום או סכנה, מוצף גופנו בשני הורמוני הסטרס: אדרנלין וקורטיזול. הם אלה שגורמים ללב ולשרירים לעבוד טוב יותר בשעת סכנה אמתית, ולגייס את מלוא כוחות הגוף והנפש על־מנת להינצל, אולם בפועל, רוב הסיטואציות שאנחנו תופסים כאיום או סכנה אינן באמת מצריכות תגובה פיזית מהירה לצורך הינצלות. למרות זאת, המוח והגוף ממשיכים להגיב באותה תגובה ומציפים את גופנו באדרנלין וקורטיזול בכל פעם שאנחנו חווים דאגות, עומס בעבודה, תסכול בפקקים, עימותים במערכות יחסים, קשיים כלכליים, או פחד מכישלון במשימות שעומדות לפנינו. כל אלה ועוד מפעילים את תגובת הסטרס שלנו שוב ושוב ושוב – לא אחת לתקופה, אלא כמה פעמים ביום!
כתוצאה מזה אנחנו מסתובבים עם ‘פיזיולוגיה של סטרס כרוני‘ שכוללת בין השאר רמות גבוהות מדי של אדרנלין וקורטיזול, לחץ דם וקצב לב גבוהים מדי ומתח שרירים גבוה מדי. מה שעשה הסטרס הכרוני לחולדות של הנס סיליה, הוא עושה, להבדיל, גם לנו.
ב־40 השנים האחרונות התפתח תחום מחקר חדש שנקרא פסיכו־נאורו־אנדו־אימונולוגיה (psychoneuroendoimmunology) ובראשי תיבות .PNEI החוקרים בתחום זה חוקרים את הקשר בין הגוף לנפש בכלים מדעיים מערביים. הם לומדים את הקשר בין המחשבות והרגשות שלנו, לתהליכים ניתנים למדידה במוח – ואת האופן בו אלה מפעילים את המערכת ההורמונלית והחיסונית שלנו. מחקרים אלה מראים שסטרס כרוני פוגע ביעילות המערכת החיסונית ובתהליך הריפוי הטבעי של הרקמות שלנו (הידוע בשם wound heling ). הם גם מראים שסטרס כרוני גורם להאצה של תהליך ההזדקנות. מחקרים אפידמיולוגיים, קליניים וביוכימיים מהשנים האחרונות מראים שסטרס תורם למגוון סימפטומים ומצבי מחלה כולל לחץ דם גבוה, בעיות שינה, כאבי ראש, דלקות פרקים, מגוון מצבי מחלה במערכת העיכול, סוכרת, מחלות אוטואימוניות, מחלות לב, סרטן, שבץ ודיכאון.
כך כותב פרופ’ רונלד גלזר, מנהל המכון לחקר רפואה התנהגותית באוניברסיטת אוהיו: “מתח פסיכולוגי כרוני יכול למנוע מפצעים להתאחות, לפגום ביעילות חיסונים ולהחליש את מערכת החיסון. אמנם קשה למדוד במעבדה אושר וגישה חיובית, אך אפשר בנקל למדוד מצוקה, חרדה ודיכאון”.
מה המסקנה של כל זה? – שהאדם נברא כדי להיות מאמין. לכן ניתן לו גוף ששורד שינויי מזג אוויר, מאמץ פיזי קיצוני, ואפילו מתמודד בהצלחה עם תקופות רעב ומחסור, אבל פשוט אינו עמיד בפני לחץ ומתח. הסטרס, שמשגשג על מצע שאינו מכיל של חוסר באמונה, בביטחון ובתפילה – לא רק שהוא מחבל בנפשו של האדם, אלא הורס את גופו, והופך את קיומו לבלתי אפשרי.
רק עוד כמה מילים:
חיי האמונה שאנו זוכים לחיות, ברוך ה’, הם חיים של תכלית, של תוכן ושל טעם, וממש לכן, הם גדושים בעשייה. העשייה הזאת, הופכת לפעמים למרוץ שוצף ומסחרר, ומאבדת כל קשר עם המקור…
הכאב, התסכול, הקושי והחרדה שאנו חווים אז, מוליכים אותנו למסלול של בירור וחיפוש, שבמהלכו הופכת האמונה מדרך חיים ליסוד העמוק ביותר שלהם. אבל בדרך לשם, ניתן בהחלט להיעזר בכל אותן שיטות שגילה הבורא לברואיו, חלקן בדרך של “חוכמה בגויים”. דווקא כאשר הסטרס משתחרר ברמה החיצונית שלו, הוא מאפשר לנו להתחבר למקום הפנימי בתוכנו, משכנן של האמונה והתפילה, ולזכות לחוש את “מנוחת נפש הבוטח” (כלשונו של בעל ה”חובות הלבבות”).
