מדוע אנחנו משמינים?- אלרגיות למזון

מחלת ההשמנה

כל מחלה מלווה בסימפטומים אופייניים, שלפיהם מזהים את הגורם לה ומטפלים בהתאם. הסימפטום של מחלת ההשמנה הוא התקפי הרעב, המאופיינים בצורך כפייתי לאכילה. ואולם, בעוד שבכל מחלה אחרת ממשיכים לחקור ולחפש את הגורמים למחלה עד שמוצאים ומחפשים לה תרופה, המחלה היחידה שאינה מקבלת התייחסות כזו היא מחלת ההשמנה! 

כולם הרי יודעים ממה משמינים – מקלוריות… ועם ידיעה ברורה כזאת, כיצד ניתן לראות את הדברים אחרת?

כולנו מכירים את תחושת הרעב. הרעב הנורמלי הוא רעב שאפשר לסבול, שניתן להתגבר עליו ללא קושי רב, רעב שנרגע אחרי שאוכלים כמות סבירה ומרגישים שובע.

התקפי הרעב הגורמים להשמנה אינם דומים לרעב הנורמלי. מי שאינו יודע זאת אינו מבין את הצורך הכפייתי לאכילה. האשמת השמנים בכוח רצון לקוי הגורם לאכילת יתר, דומה להאשמת חולה הסובל מחום גבוה – בעצלנות המונעת ממנו לקום ולצאת לעבודה… 

יש יסוד להשוואה בין שני המקרים. חום עולה כתוצאה ממתקפה של גורמי מחלה על איברים מסוימים בגוף, והתקפי הרעב המשמינים מופיעים כאשר נכנס למערכת העיכול מזון לא מתאים: או מזון החסר במרכיבים בסיסיים, או ליקוי באנזימים המפרקים את המזון, המונע מהמזון לגרום לשובע המצופה ממנו… 

תהליך זה עומד מאחורי תופעת האלרגיה למזון, שתוסבר במאמר זה. לא כל אלרגיה מביאה להשמנה. ישנן תופעות אלרגניות רבות: דלקות שונות, פריחות על העור, כאבי פרקים, ועוד. אך כל השמנה עם תיאבון מוגבר היא תוצאה של אלרגיה למזון, עם או בלי תופעות נוספות.

אלרגיה

מקורה של האלרגיה הוא במערכת החיסונית – המנגנון המגן על הגוף מפני חדירה של חומרים מזיקים, ומסלק ממנו את החומרים הזרים שכבר חדרו לתוכו. 

מנגנון החיסון עובד בשני מסלולים מקבילים, מעין שתי מערכות חיסוניות:

1. המערכת המגנה על הגוף מפני חיידקים ומיקרו־אורגניזמים חיים אחרים (כמו וירוסים). 

מערכת זו ידועה ומוכרת. זו המערכת המעלה את החום ומפתחת נוגדנים המחסנים מפני החיידקים ודומיהם.

ב. המערכת המטפלת בכל החומרים הזרים, שאינם חיים, החודרים לגוף. 

זוהי מערכת מולדת. התינוק נולד עם מגוון של מולקולות דמויות חלבון, אמינו־גלובולינים (Ig), שתפקידן לצוד כל יסוד או חומר זר שחודר לגוף, להחדירו למסלולי ההפרשה של הגוף ולהרחיקו החוצה. מגוון החלבונים של ה־Ig מיועד להעניק מענה לכל המבנים של החומרים השונים שקיימים על פני כדור הארץ ובאים במגע עם הגוף. כשמערכת הניקוי הזו תקינה, וכך הדבר אצל רוב בני־האדם, היא פועלת במסתרים מבלי שאנחנו מודעים לפעילותה: אנחנו נושמים, בולעים או מחדירים דרך העור חומרים זרים בלי הרף, וכלל איננו חשים כיצד הם מוּצָאים מגופנו, בלי לגרום כל נזק. 

לעתים אחד מהחלבונים המיוחדים הללו – מה־Ig – חסר או  פגום. (זה יכול להיות פגם מלידה, פגם תורשתי, וגם חוסר התאמה בין כמותו של מזון מסוים לבין כמות ה־ Ig הנמצא בדם). במקרה כזה, כל החומרים בעלי המבנה התואם את ה־  Igהפגום, יהוו סכנה לגוף כי לא יהיה גורם שיזהה אותם ויסלקם מן הגוף החוצה.

על המערכת יהיה אפוא למצוא חומרים חליפיים לסילוק חומר זר החודר לגוף, כי בלעדיהם האדם נמצא בסכנה מתמדת. ואומנם קיימים חומרים כאלה במערכת ההפרשה הפנימית, חומרים שפעילותם מוכרת לכל הסובלים מאלרגיות למיניהן: 

1.ההיסטמין, המגיב לחומרים כימיים ולמצב של פציעה בסימני האלרגיה המוכרים. 

2. הקורטיזון – הורמון המיוצר בקרום בלוטות יותרת הכליה (האדרנלים), הבלוטות המשפיעות על האיזון בגוף באמצעות חילוף החומרים, בלחץ הדם, ובעיקר ביכולת להתמודד עם מצבי לחץ. לקורטיזון יש מספר תפקידים חשובים באיזון וויסות של חומרים בדם, ביניהם איזון משק הסוכר. הקורטיזון מעלה את רמת הסוכר בדם, ומצד שני מוריד את עודפי הסוכר ברקמות על־ידי סיוע בהפיכתם לשומן. זוהי נקודה שחשוב לזכור אותה.

הקורטיזון הוא, אם כן, הורמון המקושר לרקמת השומן. הוא עוזר לסלק את כל סימני האלרגיה הבלתי נראים, אך עושה זאת באמצעות פעולה אחת נראית: הפיכת עודפי הסוכר שהוא עצמו העלה את רמתו, לתאי שומן. כך גורם הקורטיזון לעלייה במשקל.

אלרגיית מזון

אלרגיית מזון היא תהליך שונה מאלרגיה, אך דומה לו במובנים מסוימים. שתי התופעות הן תוצאה של פגם או חסר בשליחי המערכת בה הם מתרחשים. פגם בשליחיה של מערכת החיסון, ב־Ig, גורם לאלרגיה, ופגם בשליחיה של מערכת העיכול, באנזימים, גורם לאלרגיית מזון. 

כשם שיש נוגדן כנגד כל פולש זר (חיידקים או וירוסים), וIg- כנגד כל חומר זר שחדר לגוף, ונוכחותם המלאה מטפלת בכל הדרוש מבלי שנוטרד כלל – כך יש אנזים לכל סוג של מזון, ולכל שלב של פעילות בפירוק המזון. כאשר הבלוטות המייצרות את האנזימים נמצאות במיטבן, והאנזימים עצמם שלמים ונוכחים ב’תקן מלא’, כל תהליך העיכול נמצא מחוץ למודעותנו, עד אשר תוצאותיו של התהליך, הפסולת שלו, מתדפקת בקו הסיום של הגוף ומבקשת להשתחרר.

לא כן כאשר יש פגם באנזים אחד או יותר, או אם קצב הייצור שלו פגום, או במידה לא מספקת. במקרה כזה יכולה להופיע אלרגיית מזון. 

ההבדל הגדול בין שתי האלרגיות הוא, שהמזון – בניגוד לחומרים האלרגניים השונים – איננו חומר זר לגוף! להיפך, הגוף מכיר היטב את מזונו המותאם לו. לכן אינו מזדעק להתפטר ממזון שלא פורק כראוי. זו גם הסיבה שכה קשה לזהות אלרגיות אלה.

החסר

האנזימים הם סכיני החיתוך של רכיבי המזון המתפרקים בקיבה. הקיבה בנויה משרירים גמישים, המסוגלים להתמתח ולהתכווץ, כמערבל עדין שבתוכו מתערבב המזון עם מיצי הקיבה. מיצי הקיבה מכילים מולקולות חלבון מיוחדות, אנזימים, שתפקידם לפרק את המזון עד ליסודותיו הקטנים ביותר. 

כאמור, לכל סוג של מזון אנזימים מיוחדים המיועדים לטפל רק בו. יש אנזימים לחלבונים, לשומנים, לפחמימות, לתאית, וכן הלאה. יש אנזימים נוספים המתאימים לכל אחד משלבי הפירוק. למשל: תפוח־אדמה הוא עמילן מורכב, לכן יש אנזימים המפרקים את השרשראות הארוכות של מולקולות העמילן, עד למולקולות קטנות של סוכר המורכב משישה פחמנים. אנזימים נוספים המפרקים ‘שישיה’ ל’שלישיות’, ל’זוגות’, ואנזים נוסף שיפרק את הזוגות למולקולות בודדות. והמולקולות הבודדות הללו של הסוכר, עוברות עוד תהליך שנקרא “גליקוליזה” שפירושו הפיכת הסוכר לאנרגיה זמינה לשימוש, ובתהליך הזה עצמו משתתפים עוד 13 אנזימים… 

הנה כי כן, עבודת מאות האנזימים מורכבת ביותר ודורשת דיוק מירבי.

קורה שאחד האנזימים, מהאחרונים בשרשרת, פגום או חסר; העמילן התפרק בכל שלביו, עד לשלב של זוגות הפחמנים; אך לבסוף חסר האנזים שתפקידו להפוך את זוגות הפחמנים למולקולות בודדות. כך נשארות בתוך המערכת הפנימית זוגות של מולקולות שלא יכולות למלא את תפקידן ולספק אנרגיה, וגם לא להתפרק ולפנות את המקום לחומרים דרושים אחרים. הן הפכו להיות חומר מיותר שצריך להסתלק – אך מערכת החיסון אדישה כלפיהן, הן לא חומר זר, הן מזון. אין Ig המותאם לסלק אותן, ואין בגוף סוג של מנגנון אזעקה, שיזהה את שאריות המזון האלה כחומר זר וימהר לפנותן.

כאן נכנסת רקמת השומן עם תפקיד שאין ערוך לחשיבותו: היא סופגת את מולקולות הסוכר שלא התפרקו, והופכת אותן לשומן המאוכסן בתאי השומן…

התופעות

חלק גדול מהמחלות הנפוצות, ראשיתן בטיפול בלתי מושלם במזון, שלא עוכל בשלמות בגלל חוסר אנזים מתאים. שאריות מזון אלו מצטברות כפסולת במקומות שונים בגוף, ומשמשות מוקד להתפתחות של דלקות.

לכל סוג של פסולת יש בגוף כתובת המותאמת לו במיוחד: יש חומרים המצטברים בבלוטות מערכת הנשימה (פסולת של מוצרי חלב או חיטה), יש בבלוטות מערכת האף־אוזן־וגרון (במיוחד פסולת של מוצרי חלב), יש המצטברים בעור וגורמים לאקזמות או מחלות עור (בעיקר חומרים כימיים כמו ריסוסים ודשנים למיניהם, חומרי שימור ועוד) – זוהי דרכו של הגוף לסלק מתוך הדם את השאריות שנוצרו בגלל חסרונם של האנזימים.

הבנה זו, שופכת אור גם על פעילותם ותפקידם של החיידקים בגוף, כפועלי הניקיון של הרקמות מהפסולת המצטברת בתוכן. כל רקמה מאכלסת סוג מיוחד של חיידקים, הניזונים מן הפסולת המסוימת האופיינית לרקמה זו. חיידקים אלה, על־אף שחלקם שותפים בתהליכים דלקתיים, הינם תושבי קבע בגוף. הוא אינו מייצר נוגדנים נגדם, כי הם שותפים פעילים בניקוי הרקמה בתוכה הם יושבים.

אנשים הנוטים לחלות לעיתים קרובות באותה מחלה, יוכלו למנוע אותה בעזרת ידע זה. לדוגמה: אם ידוע לנו, למשל, שפסולת עודפת של מוצרי חלב מתיישבת בגרון, בבלוטות הלימפה (השקדים) השומרות את פתח הגרון, הרי שאנגינה חוזרת ונשנית היא תוצאה של ריבוי פסולת זו. הסטרפטוקוקים, החיידקים המתחזקים בקביעות את ניקיון השקדים, מתרבים עקב הצורך לסלק את הפסולת, ואם נימנע ממוצרי חלב, גדולים הסיכויים שהדלקות לא תחזורנה… הנסיון מוכיח שאמנם כך הדבר.

התהליך

מתוך נסיון חוזר ונשנה, לומד הגוף לזהות את המזון המהווה קושי לעיכול, מזון שהאנזימים לפירוקו פגומים או חסרים, והוא מנסה למהר ולסלקו מבעוד מועד, כדי למנוע את הנזק שמזון כזה יכול לגרום. הגוף נעזר ומשתמש בכלים הנמצאים ברשות מערכת החיסון, המערכת המומחית בסילוק חומרים זרים. אך מכיוון שמדובר בחומרים שהגוף מכיר, בחומרי מזון, לא תהיה אזעקה והתפרצות של אלרגיה – כפי שהיינו מצפים ממערכת החיסון – אלא רק קבלת תרומה קטנה מכל אחד מהחומרים המטפלים בחומר זר, על־מנת לעזור למערכת העיכול להתפטר מהמולקולות המיותרות, או לשמרן במקומות האחסון באופן כמעט בלתי מורגש:

מערכת החיסון משחררת מעט היסטמין, לא דרוש הרבה, רק מעט כדי לשטוף ולהעביר את מולקולות המזון הקטנטנות, הבלתי מתפרקות, דרך קרומי צינורות הדם והלימפה. משם תוכלנה להגיע למקום האחסון המתאים (למשל לרקמת השומן…), או לצאת החוצה דרך הפתחים השונים של הגוף. 

אחרי שההיסטמין עשה את שלו והחומר סולק, בלוטות האדרנל תורמות תרומה קטנה של קורטיזון על־מנת לייבש את עודף הנוזלים ולסלק את מעט ההיסטמין המיותר. אולי יהיה צורך גם במעט אדרנלין, כדי להמריץ מעט את כל הפעולות הללו. והכל בשקט, בפנים, בלי שאנחנו מודעים לנעשה בתוך גופנו… וכך נפתרה הבעיה, עד הפעם הבאה.

לפעמים, חשים בקצת צרבת ממזון מסוים – ההיסטמין הגביר מעט את חומצות הקיבה – מה לעשות?…

לפעמים מואץ מעט הדופק, לזמן קצר, מופיע קוצר נשימה לכמה דקות, או קצת זיעה וחולשה – זה האדרנלין שגרם למעט תופעות לוואי בדרך לשליחות המצווה שלו, אבל, ברוך ה’, זה עובר מהר…

לפעמים יש סחרחורת ומעט יובש בפה – אולי קצת אי סדר במשק הסוכר, הרי רמת הסוכר עלתה בגלל ההורמונים שמעלים את רמת הסוכר (האדרנלין, והקורטיזון – שאכן משמין…), ואולי יש צורך להוריד אותה עם מעט אינסולין…

ויש עוד סימנים קלים: התעטשות או גירוי לשיעול, כאב קל בבטן שחולף מיד, גזים, נדודי שינה… ו…השמנה בלתי מובנת! אך מי שם לב?…

עם הזמן, כאשר התופעות חוזרות ונשנות – ואיך לא? הרי ממשיכים לאכול בבלי דעת את מה שהגוף אינו יכול לפרק כראוי… – מתרגלת מערכת החיסון לראות באותו מזון ‘אלרגן קטן’, והסימנים הקלים שתיארתי הולכים ומחריפים, כדרכה של אלרגיה שעם הזמן הרגישות אליה עולה. הסחרחורת הופכת למיגרנה, הדופק אינו סדיר לעיתים קרובות, וכן הלאה. 

עכשיו כבר ניגשים לרופא ומתחילים לחפש את הסיבות:

יש צרבת? כאבים בקיבה? מחפשים אולקוס – ואין.

מחפשים בעיות ברמת הסוכר בגלל היובש והחולשה – אין. הבדיקות, ברוך ה’, בסדר…

עורכים בדיקת G.K.E, בגלל הדופק המהיר והלב כנראה בריא לגמרי, ברוך ה’!

כל־כך ברור מדוע הכל נראה תקין: לאחר ששטפנו כתם עקשן בשפע מים, והכתם נעלם – מי יוכל למצוא את הסיבה לרטיבות?… 

ההשמנה

כיצד קשור תהליך זה למחלת ההשמנה?

אדם מכניס מזון לפיו, מזון שאמור לספק את צרכיו התזונתיים, אבל המזון אינו עושה זאת. בגלל החוסר באנזימים המתאימים המזון סוטה מדרכו, מצטבר כפסולת במקומות מסוימים, או מופרש החוצה דרך מערכות ההפרשה, או שהקורטיזון, שהפרשתו מוגזמת, משקיע את הסוכר שבמזון ברקמת השומן – כך או כך האספקה שהמזון היה צריך לספק חסרה.

תחושת השובע שאמורה להתקבל ממזון שעבר את מסלול הפירוק והבנייה בצורה נאותה – אינה מתקבלת. המערכת לא קיבלה את התזונה הדרושה לה, ומנגנון הרעב והשובע מוזעק שוב, ויוצר התקף רעב.

כשאדם רעב ומכניס לפיו מזון שעובר את כל מסלול הפירוק והבניה בצורה נאותה, הוא מרגיש שובע.

אך כשהמהלך הזה מופרע ואינו מתנהל כדרוש, כאשר בגלל חוסר באנזים הדרוש לעיכולו סוטה המזון מדרכו, כך שבסוף התהליך המערכת אינה מקבלת את התזונה הדרושה לה, מוזעק שוב מנגנון הרעב, ויוצר התקף רעב.

התקף רעב זה שונה באופיו מרעב רגיל, כמו שהתקף של חום גבוה שונה מחום הגוף הרגיל… זהו סימן למחלה במנגנון הרעב והשובע – התקף רעב היסטרי, האופייני לגוף שאינו מקבל את צרכיו התזונתיים עקב הפרעה סמויה בתהליך העיכול.

התרגלנו לתפיסה לפיה השמנה היא תופעה פסיכולוגית, הקשורה בהכרח לאכילת יתר. תפיסה זו מרחיקה מתודעתנו את השלב הנוסף והחשוב, הקיים בין האכילה ובין השקילה… והוא שהופך את המזון למשמין בלי קשר לכמות הקלוריות שבו, אותה הפרעה במסלול ספיגת המזון שגורמת האלרגיה למזון. 

כך למשל, יש אנשים שאלרגיים לתפוחי עץ. מי יאמין לאדם שמן שיספר שכמה ‘ימי פירות’, בהם ניזון בעיקר מתפוחי עץ, הביאו אותו לעליה במשקל?… אבל זוהי מציאות מוכחת!

הריפוי

עיקרו של תהליך הריפוי הוא הזיהוי. כיצד נזהה את המזון המעולל לנו את כל אלה?

ניתן לאתר את המזון האלרגני שלנו, אך הדבר ידרוש תהליך מעקב בו נלמד את גופנו. קודם־כל, כפי שנרמז במאמר הקודם, החשוד העיקרי הוא מזון שקשה מאוד לוותר עליו. לא פלא. רמת הסוכר העולה בעקבות הפרשת הקורטיזון מביאה לתחושות נעימות שגורמות לנו להתמכר למזון אלרגני.

התקפי הרעב עומדים להיות דבר שנברך את בואו, כי הם יהיו שטח הניסוי והלמידה שלנו. כל התקף משמש כאיתות, שבדיקתו היסודית תקרב אותנו אל הגילוי.

לאחר כל התקף רעב, במקום ליפול לבור של הלקאה עצמית שגורמת לחפש שוב את האלרגן, על־מנת להיטיב את התחושה… – הבה נכנס למסלול של מחקר: נרשום כל מה שאכלנו בשעות האחרונות, בלי לדלג על שום פרט. 

לאחר שבוע בו ננהל רישומים כאלה, ננתח ונשווה, יהיה בידינו קצה החוט. זה יכול להיות צפוי מאוד, כמו שזה יכול להיות מפתיע. ברגע שמצאנו את הפושע – פשוט נרחיק אותו. לאחר מספר ימים קשים מעט של גמילה, נופתע לגלות את עצמנו מחדש, עם צרכי אכילה כה בריאים וצנועים… 

התהליך עלול לעיתים לארוך מעט יותר זמן, ואולי לא נגלה מיד את כל המזונות המזיקים לנו, אך אל נא נתייאש. כל התקף רעב מקרב אותנו, בסיעתא דשמיא, אל הפתרון האמיתי והשלם.

בפרק הבא נתייחס לגורמים נוספים, ידועים פחות, הגורמים לרעב ולהשמנה, ובסופו נציע מבנה בסיסי של תפריט יומי, המאפשר לבנות תפריט המכסה את כל צרכי התזונה של הגוף והנפש כאחד.