מישהו אמר לי פעם שאין לעשות סימנים, וייתכן שעדיף בכלל לא לשטוף כלים, כדי לא להגיע לידי ניסיון. מאותה סיבה מומלץ להימנע משינה, שהרי החלומות שהם מהרהורי ליבי, מביאים לי הרבה סימנים, וכשאני עסוקה בפענוח שלהם, אני מפסידה סימנים שמסמנים לי בהקיץ, כמו למשל קול בכי של תינוק, צלצול בדלת, ריח של אש ושעון שלא בושש.
את ההמלצות לקחתי די ברצינות, ומאז אני משתמשת רק בכלים חד־פעמיים ומסתובבת כסהרורית בשל חוסר שינה. כשאני סוף סוף נכנעת לעייפות אני ישנה שינה נטולת חלומות, ואני והסימנים חיים בשלום, אם כי לא בשלווה, כי כל אחד אוהב שיש לו סימן שהוא עושה דברים טובים.
אבל ברגע ששושי הגיעה לכיתה אלף, הבנתי שמותר וראוי לעשות סימן. סימה, הבת שלי שלומדת בכיתה א’, סיפרה על שושי שבאה יחד עם המורה לכיתה. מיד הבנתי שזאת אותה שושי שהגיעה גם לבית הספר שלי, כשהייתי ילדה. שושי אינה גדלה לעולם, היא שואלת תמיד את אותן שאלות ומקבלת קבוע את אותן תשובות.
שושי מתעוררת בבוקר מבוהלת מקול מוזר שהיא שומעת. “אמא, מה זה הקול הזה?”
“זה השופר”, אומרת לה אמא שלה, “השופר של אלול”.
וכל הסיפור הזה הוא סימן מן השמים שחודש אלול הגיע. גם השופר עצמו הוא סימן, הוא אומר: שפרו מעשיכם. בראש השנה עושים סימנים, ואוכלים רימון ודבש ותפוח, בבית כנסת מסמנים את מקומות הישיבה, ובמחזור מניחים סימנייה. ברוך בואכם סימנים נחמדים, אולי תביאו לי סימן מהשמים מה לקבל על עצמי? תבינו, יש לי כל כך הרבה מה לתקן, שלא שייך לקבל על עצמי קבלות בכל התחומים.
אני מחליטה לתת את הכבוד לשופר. הוא זה שהתחיל בסדרת הסימנים, ולכן הוא זה שיורה לי את הדרך. הסימן הראשון שלו אינו מאחר לבוא. ביום חמישי, בזמן של הקנייה הגדולה לכבוד שבת וימים טובים, הילדים מבקשים שאקנה להם שופרות. קונוסים שלא תוקעים בהם, אלא הם נתקעים בתוך הפעקאלע ומשם הם עושים את דרכם היישר לגופם של ילדיי הצדיקים, אשר לא טעמו טעם חטא, אבל טעם ‘שופרות’ טעמו ועוד איך. אני תוהה איזה סימן זה, ומחליטה שלאור אווירת השיפור, עלי לשפר את הפעקאלע של ילדי. “תשמעו”, אני אומרת להם, “אי אפשר שהפעקאלע ימשיך להיות כמו שהיה”.
“בטח שלא”, מסכים שמחה’לה, “הוא צריך להיות הרבה יותר שמן”.
הוא מתכוון לממתקים עתירי כימיקלים, אבל אני משמינה לו את הפעקאלע באגוזים שמכילים שומן טוב, מצ’פרת עם חמוציות ותמרים, והוא מודיע שהוא לא מוכן. גם אני לא מוכנה, וזה בגלל שיפור נוסף שהתגלה לי ממש כמסר ישיר משמים.
אם אני כבר במכולת, אני מחליטה לשפר עוד כמה דברים. המשפר אפייה מזכיר לי לשפר את ענייני האפייה בבית, ולהפסיק לקנות רוגאלאך במאפייה. כל מה שקראתי אי פעם בנושא צץ לי, ואני עורכת רשימה למופת לקניית מוצרים.
“ילדים”, אני אומרת לשמחה’לה ולדיצה, “הפעקאלע השמן שלנו הוא הכנה נפלאה לראש השנה! בעזרת ה’, כאשר נלך לשמוע תקיעת שופר, אתם תבואו עם הפעקאלע ולא תפריעו לאמא!”
“אנחנו כן נפריע”, הודיעה דיצה. אם נראה לכם שזהו משפט חוצפני, אז תדעו שלא. עליכם להתבונן איך היא אומרת את המשפט הזה, בקול נמוך, מתנצל כזה. היא פשוט מעמידה אותי על האמת ומתרצת: “כי תרצי שנאכל את הפעקאלע, ואז נצטרך להביא לך את התמר שתבדקי אותו, אם אין בו תולעים”.
הו, זה מכשול רציני! לא פחות רציני מהמצווה של השופר. “נראה מה לעשות”, אני עונה לה, ויחד עם זה מבקשת מהקטנים שיעזרו לי במבצע החדש שקיבלתי על עצמי. “לכבוד ראש השנה אנחנו משפרים את המעשים, נכון?” אוי, אני נשמעת כמו גננת במקרה הטוב, כמו מורה במקרה הפחות טוב, וכמו מפקחת במקרה הרע, וכל זה – במכולת!
אני מתבוננת סביבי. מי יודע מי מכל הסובבות כאן הן תלמידות פוטנציאליות. משהו ענק מנתר לי בפנים. פרפר גדול ממדים, מעופף ומדומיין. תשמעו, עכשיו אני ממש מרגישה מה הולך להיות המקצוע שלי בשנה הבאה. אילו סימנים שולחים לי משמים! ברור כשמש וכירח, ועם המון המון כוכבים מנצנצים, שבשנה הבאה אני הולכת להיות מורה לתזונה משופרת! אין ספק בכך!
הנה, עובדה, יש כאן בת של השכנים שהגיעה לקנות חבילה של תססנים, והיא ממשמשת ובודקת. מה היא בודקת שם? את הרכיבים? את השמות הנוראים של צבעי המאכל?
“חמודה!” אני אומרת לה בקול חמוד, “רוצה עזרה?”
“אני מסתכלת כמה יש כאן”, עונה החמודה, “יש לי יום הולדת!”
יום הולדת! איזה יופי. איזה מזל יש לה, לילדונת הזאת, שבדיוק ביום הולדתה, יום הראוי לשפע ברכה ובריאות, היא פוגשת אותי. “אגיד לך מה יש כאן”, אני נוטלת את שרביט ההוראה, מכה על קודקודה של בת השש ומאלפת אותה בינה, “תראי, בתססנים האלו יש שישה סוגים של צבעי מאכל, המון המון סוכר, ואפס ויטמינים. את רוצה לתת לחברות שלך אפס?”
“לא”, בת השש מזיזה את קודקודה ומנערת ממנו את כל המילים שהמטרתי על ראשה, “אני מחפשת את המספר של הכמות. כמה תססנים יש כאן”.
“אפס”, אמרתי לה, “זה כאילו את נותנת אפס דברים טובים. תבחרי משהו יותר טוב”.
“אבל הוא צריך להיות טעים”.
“הוא יהיה טעים”, אני מבטיחה לה, ונותנת לה יד. החמודה משתפת איתי פעולה, אולי כי אני באמת מוכשרת להוראה, ואולי כי היא רואה בי מפקחת. איך שלא יהיה, היא הולכת אחרי למדפים הקצת יותר טבעיים, ואני מצביעה לה על ממתקי שומשום וחמניות. מציעה לה חלווה ומצליחה אפילו לשכנע! כל הכבוד ליצרנים. הם מארגנים את החלווה בתוך שקיות צבעוניות ונוצצות, מכניסים אותן לתוך קופסה מלבנית יוקרתית, והחמודה בת השש מסכימה איתי לגמרי.
אני הולכת איתה לקופה, מעודדת אותה על בחירתה, בטוחה שההורים של חברותיה של החמודה יודו לי בפה מלא חלווה ויברכו אותי שאזכה לעלות מעלה מעלה במעלות ההוראה.
אלא שאז אני פוגשת את שמחה’לה ואת דיצה עומדים ליד קופסאות פלסטיק שקופות, אלה שעמוסות בכימיקילים נוראים נוטפי צבע וסוכר מהסוג הכי גרוע, ובידיהם כמה טופים וסוכריות ג’לי מומסות. “אמא, תקני לנו!”
ואני, כל כישורי ההוראה שלי נעלמים, ומכל הסימנים נשאר רק סימן כתום זורח על הלחי. סימן שהילדים שלי אכלו סוכריות ג’לי.
ממתקים – זאת לא בדיחה
ודאי שזו לא בדיחה. בהזדמנויות כמו ראש השנה ויום כיפור – זו ממש התזונה של הילדים שלנו למשך כל היום או לחלקו. בגופם של ילדים יש כל יום גדילה, פעילות, התפתחות, תאים חדשים שנבנים, כך שחומרי הבנייה שאנחנו מספקים להם – ואפילו ליום אחד – הם ממש לא בדיחה או עניין לפטור אותו במשיכת כתף אדישה.
הבעיה היא, שבכל הזדמנות שבה מחלקים לילדים ממתקים, הם צריכים להיות באמת ממתקים על־מנת להשיג את מטרתם.
אז אפשר לדבר כאן על ממתקים בריאים שחובצים ואופים וקורצים ומכינים בבית, וכשיש אפשרות לא קשה להשיג מתכונים לכל הדברים היפים הללו. אבל כשאין אפשרות, בין אם זה מסיבות שקשורות לטעמם של האוכלים או לאפשרויותיהם של המכינים, אז צריך להכיר את הנושא ולדעת להתנווט בין מדפי הסופר לכיוון של הרע במיעוטו.
בואו נדבר מה אנחנו לא רוצים למצוא בתוויות הרכיבים, ומה חשוב לנו כן למצוא שם, בפרט כשמדובר במה שאמור להזין את הילדים למשך כמה שעות.
אז ההנחה הבסיסית היא שנרצה למצוא שם כמה שיותר חלבונים ופחמימות בעלות ערך (ויטמינים, מינרלים…) וכמה שפחות סוכרים ופחמימות ריקות. הדרך לבחון את זה היא באמצעות בדיקת היחס בין הקלוריות לערכים התזונתיים (חלבונים, למשל). ככל שהפער קטן יותר – הממתק מזין יותר. לא תמיד המידע הנ”ל מופיע על האריזה, אבל ברור שעדיף ממתק שעשוי שומשום, גם אם הוא עתיר סוכר, על פני ופלה, למשל, ואם נדבר על שוקולדים – נעדיף את זה שיש בו אחוז גבוה של מוצקי קקאו, כי אז הוא מכיל, לצד שפע הסוכרים והשומנים – גם את האנטיאוקסידנטים של פולי הקקאו. באופן כללי, ככל שמאכל הוא יותר קרוב לטבע ופחות מעובד (כלומר, אין לו תווית בכלל), יש לו יותר סיכוי להציג תוצאה חיובית במבחן הזה.
נשתדל גם להימנע מרכיבים שליליים, וכאן, לצד הסוכר שאתם בטח מכירים ויודעים לזהות, גם אם די קשה להימנע ממנו (למען הסר ספק ותקן טעות: חטיפים מלוחים הם לאו דווקא מכילים פחות סוכר, ובטח שלא פחות פחמימות, ומצד שני – הם גם עשירים בנתרן מזיק. תבדקו בתוויות ותראו…), אנחנו מדברים על שלושה רכיבים בעייתיים נוספים:
צבעי מאכל – חלק קטן מצבעי המאכל אכן שייך בעצמו למזון, כמו למשל התבלין כורכום שאינו מזיק בכמויות סבירות ומקנה למזון צבע כתום; אבקת סלק שנותנת צבע ארגמן; תמציות קליפות ענבים אשר נותנות את הצבע הסגול למיני מזונות מוגדרים כמו נקניקים, למשל. אולם עם זאת, חשוב לדעת שהשימוש בצבעים שמקורם במזון מועט מאוד בדרך־כלל, מכיוון שהם בעלי ריח או טעם לוואי חזקים, או שאינם יציבים דיים כדי למלא את תפקידם.
החלק הארי של צבעי המאכל מזיק גם מזיק. רוב בני האדם יסבלו מתופעות ‘שוליות’ כמו אלרגיות, נזלת, כאבי ראש, כאבי בטן, בעיות עיכול או קשיי נשימה.
כך שכל רכיב שמתחיל באות אנגלית – הוא חשוד, ולמעשה, כל מה שצבוע באדום בוהק, צהוב זורח ו/או כחול עמוק ושמימי – הוא חשוד. כי הרי ממתי יש לאוכל, באופן טבעי, צבעים כאלה?
מונוסודיום גלוטומט – הוא תבלין. בסך הכל תבלין, לא טבעי כמובן, שמדגיש עבורכם את התיבול של הביסלי, למשל. מה שפחות ידוע הוא, שיש לו השפעה ממכרת, וכך האריזה הראשונה מביאה אחריה את הבאות. זו אולי הסיבה לכך שמחקר גדול בסין גילה כי מונוסודיום גלוטומט גורם לעלייה במשקל. הבעיה העיקרית שלו, במיוחד בכל הנוגע לילדים, נעוצה בהשפעתו על המוח. מונוסודיום הוא חומר שמצליח לחדור את המנגנון המונע מחומרים להיכנס למוחנו, ויש לו השפעות נוירולוגיות רבות. הוא מחמיר תופעות של הפרעות קשב (לתשומת לב האימהות המתכננות להושיב את הילדים בבית הכנסת למשך שעת תפילה שקטה של אימם באמצעות שקית של חטיפים), הוא ידוע כגורם לכאבי ראש, לתחושת לחץ, להבהובים בראייה, לבעיות תחושה – עקצוצים או צריבה, וכן לפעימות לב מהירות. כמובן, כמו כל דבר, גם השפעתו ניכרת רק על חלק מהילדים, או אצל האחרים רק בצריכה מרובה.
גורם הסיכון השלישי הוא שומן הטרנס המצוי בוופלים, בחטיפים מטוגנים ואפילו בחטיפי אנרגיה ‘בריאים’. אין צורך להציג את שומן הטרנס ואת נזקיו ללב, לעורקים ועוד. רק תזכרו, ששומן טרנס אינו עוזב את הגוף לעולם, מה שאומר שהטרנסטון הקטן של הפעקאלע של ראש השנה תשע”ט ישב על העורקים, מתחת לכל השכבות, עז זקנה ושיבה. ממש בחינת ‘גם כי יזקין לא יסור ממנה’.
אז בואו נתייחס בכובד ראש לרכישת הממתקים, ושתהיה לכולנו שנה מתוקה.
