כשמזכירה הגב’ מלכה לביא את צירוף המילים “גבינת שמנת”, היא מתכוונת לתערובת של אגוזי מקדמיה הטחונים במי מלפפון חמוץ שנקטף מן הגינה הפרטית.
כשבדעתה לחדש את מלאי החמאה הביתית, היא בודקת שיש במזווה מספיק צנוברים לעיסה. ואם בכל זאת מכה בה חשק לנשנוש, היא תזדרז להנביט את הכוסמת האורגנית כחומר הגלם להכנת הקרקרים הטבעוניים, או שמקסימום תיגש אל גלידת הפרווה העשויה על בסיס אגוזי הקשיו במיץ הפומלות.
תהיו מוכרחים להפעיל לא מעט דמיון כדי לנחש ממה מורכב ההמבורגר שלה!…
מלי לביא מושיבה אותי על כיסא מחוטב גב שהפליג ארצה מפולין הרחוקה.
מעלי, אהיל מנורה עשוי ‘קרושה’: חוטי אקרילן סרוגים מעשה ידיה. ממולי באלכסון חונה הפסנתר, עטוי אריג להגנה מן האבק ועטור שלל פרחי בד התחובים בצנצנת. מצדדי אצטבאות עמוסות ספרי קודש ותצלומי אדמו”רים מצהיבי פנים לצד יצירות אמנות מורכבות מצדפים, קני סוף בחיתוכים סימטריים, גם דיוקן של רות המואבייה עשוי… קליפות ביצים מודבקות!
צמד שעוני אורלוגין, מתוך ארבעה המשובצים סביב, שופכים אל חלל החדר מדי שעה עגולה ניגון ענוג ורך ומוסיפים בכך לתחושת הגלישה במנהרת הזמן.
כמעט ורק מתקן המקפצה העגול המונח בשולי הסלון משיב אותי אל העידן הנוכחי, כשמלי ממהרת להסביר כי הנ”ל משמש אותה למטרת המרצת הדם ברגליה, אותן היא מניחה על גבי הטרמפולינה שעה שמישהו אחר קופץ עליה.
גב’ לביא עצמה יושבת מולי על כיסא הגלגלים, לבושה בחלוק שתפרה בעצמה וענודה בעגילים שיצרה, ניחשתם נכון – במו ידיה, ופותחת לפניי ולפניכם צוהר לעולמה הייחודי: ראיון מלווה מלכה.
עבר טבול בדם
נולדתי בכפר סבא לזוג הורים ניצולי שואה יוצאי גליציה שבפולין. מצד אילן היוחסין שלי אני צאצאית לדוד המלך, דור חמישי לאדמו”ר הראשון של חסידות ראדומסק: רבי שלמה הכהן רבינוביץ’ בעל ה’תפארת שלמה’, וכן מיוחסת לבעל ה’נודע ביהודה’, רבי יחזקאל לאנדא זצוק”ל.
אחיו של סבי, ר’ יצחק לנדאו, היה בעלה של הרבנית שרה שנירר ע”ה, ואמי נשלחה ללמוד בבית הספר אשר בניהולו של דודתה: הוא ‘בית יעקב’ הראשון שנוסד בעיר קראקא.
פגישת השידוך של אבי ואמי נערכה על… אדמת אושוויץ. אל מחנה ארור זה הובלה אמי מרת מרים רייזל ז”ל בגיל תשע־עשרה, ושם הועסקה בהרכבת חלקי מטוסים, לאחר שנרצחו אחיה ואימהּ הי”ד.
אבי, מר מיכאל אטינגר ז”ל, אותו אילצו הנאצים ימ”ש לחזות במו עיניו במעמד תלייתם למוות של שני הוריו, התייסר באגף הגברים של מחנה ארור זה, ובנסיבות האימים, זכה להציל ממוות נערה בלתי מוכרת, הלוא היא אמי. לאחר המלחמה, מתוך הכרת טובה עמוקה על הצלת חייה, נישאה לו אמי, אף שלצערנו לא התאים למורשת היהודית־חסידית שספגה בבית הוריה.
לאחר תום המלחמה שבה אימא אל סביבת מגוריה ושם, ע”פ סימנים שמסרה לה סבתי טרם נרצחה, שלפה את אוצרות המשפחה שנקברו על־ידה באדמה: כלי כסף רבים בעלי שווי רב, שבחללים הריקים שבתוכם נדחסו חבילות מגולגלות של דולרים.
גוי מקומי שנתקל בה יצא לקראתה במקל וצווח: “איך יכול להיות שהנאצים לא הצליחו להרוג את כולכם?!”.
אבא ואימא הקימו בפולין של אחרי המלחמה חנות של פוטו, “צלמנייה” בלשון של פעם. העסק הצליח מאוד והם הצליחו לגרוף לכיסם הון אגדי. לאחר תקופה ניסו להבריח את הגבול כדי לעלות ארצה אך נתפסו והובלו לבית הסוהר הפולני, כאשר כמעט את כל כספם נאלצו לשלם כשוחד לצורך שחרורם.
כך עלו לארץ כשהונם הרב נחלת העבר… שבועיים לאחר בואם נולדתי אני.
המשך ספוג דמעות
כילדה נמשכתי תמיד למוזיקה. למדתי לנגן על אורגן, פסנתר, חלילית וגיטרה, כשחיבתי נתונה עד היום במיוחד לאקורדיון.
על־אף אורח חייהם החילוני של הוריי נשלחתי ללמוד בתיכון הדתי של תנועת המזרחי, שם התוודעתי לראשונה למצוות ושם גיליתי את אהבתי לתפילת ההלל ולפרקי השירה שבתפילה. אמנם, בכל חזרה לבית ההורים חשתי פיצול הולך וגובר: בביה”ס אני משננת הלכות שבת, אך בבית – מחללת אותה…
כאישה בוגרת, מצאתי עצמי פונה לאוניברסיטה העברית בירושלים ללימודי תואר במתמטיקה ובפיזיקה, ללימודי סטטיסטיקה ושפות ולאחר מכן להכשרה להוראת נגינה באקדמיה למוסיקה. כמו כן, הוכשרתי להוראת התעמלות ע”י מכון וינגייט.
תוך כדי הלימודים נישאתי בנישואי הראשונים, עברתי לגור בהרצליה ושם גם נולד בני היחיד, הראל.
עתיד רווי תקווה
לאחר שהחבילה התפרקה, ומתוך רצון לזכות לעצמאות כלכלית, החלטתי לגשת ללימודי ראיית חשבון. התחלתי לעבוד במקצוע ובגיל שלושים פלוס הצלחתי ברוך ה’ לרכוש דירה משלי בעיר נתניה, לשם עברתי עם בני שהיה עדיין ילד קטן.
חברה טובה הצליחה אז לשכנע אותי להצטרף אליה למלון ‘גלי צאנז’ הסמוך, לבלות ארבעה ימי נופש ביוזמת ארגון ‘ערכים’. מכיוון שנמסר לי כי חלק מן ההרצאות יעסקו בחינוך, ומשום שתמיד שאפתי להיות אימא טובה יותר, הסכמתי ובאתי בלוויית בני.
למראה הצוות, ניגשתי מיד אל המארגנת ומחיתי באוזניה: “בשביל מה הבאת את כל השחורים האלה?! חבל שלא התייעצת איתי קודם, הייתי משיגה לך מרצים הרבה יותר מוצלחים מן האוניברסיטה!”.
עד אז הסתכמו הידיעות שלי אודות הציבור החרדי בכך שלילדים שלהם משתלשלים חוטי מקרמה לבנים מן הבגדים, וכי הם, כך ידעתי בוודאות, מוזנחים מאוד.
תוך כדי ההאזנה להרצאות מפי רבנים בעלי תארים אקדמאיים, כגון הרב דר’ צבי ענבל הפיסיקאי ודר’ שלום סרברניק, גברה הערכתי לתוכן הדברים. אמנם, עדיין לא הרגשתי צורך אישי בשינוי ממשי.
לאחת השבתות הבאות הוזמנתי ע”י רבנית חשובה מצוות ‘ערכים’, אל ביתה הבני־ברקי, שם הדלקתי את נרות השבת בהדרכתה וכן הצטרפתי לסעודה. משהחלו בני המשפחה לשורר את זמירות השבת פתחתי אף אני בשירה רמה, כחובבת מוסיקה, כזכור. הרב שליט”א ובניו עמו, קמו ועזבו את השולחן בחטף, מותירים את מנותיהם עזובות. לשאלתי להיכן נעלמו, השיבה הרבנית בנחת: “הם הלכו ללמוד… אל תפריעי לעצמך לשיר…”.
כעבור פחות משנה כבר חיינו חיי תורה מלאים ועקרנו בעצמנו לבני ברק, על־אף אותן חברות שהואילו לדאוג לי: “רק תיזהרי שלא תיפלי לשחורים!”.
“כן…” עניתי בחיוך, “אני חושבת שדווקא כן נפלתי אליהם!”.
מתקשה להתניע
משהיה בני לנער בר־מצווה נישאתי בנישואים שניים לבעלי, משה לביא. משה הינו יליד טרנסילבניה, כימאי בהכשרתו ובעל־תשובה הנמנה על הזרם הליטאי.
הכל היה יפה וטוב, דומה היה כי הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה… אך לפתע, זמן לא ארוך אחר נישואי, התחלתי להרגיש כאבים ברגליים וקשיי תנועה, כשבכל פעם נאלצתי כמו ‘להתניע’ את עצמי מחדש כדי להמשיך ולצעוד. משום־מה טרם הדליקה התופעה אצלי את הנורות האדומות.
אותה תקופה, בערך בגיל 42, בעקבות שיעול בלתי פוסק אותרו בריאותיי גושים לא ממאירים. תרופת הקורטיזון בה טופלתי גרמה לי לעלייה דרסטית במשקלי: 5 ק”ג שנוספו מדי חודש, עד שהגעתי למשקל של 137 ק”ג. בתקופה זו החילותי לסבול מבקע טבורי, אך הרופא סירב לנתח אותי עד לאחר שאצליח לרזות.
אז הגעתי אל קורס הדיאטה הייחודי של הד”ר יעקב איידלין.
קיצור קיבה במוח
“אני עושה לכם ניתוח קיצור קיבה במוח!” היה אחד המשפטים החביבים על הדר’, ששימש בעברו כפסיכולוג ומנהל בי”ח פסיכיאטרי ברוסיה, ועם ראשית עלייתו ארצה נאלץ למצוא פרנסתו כ…מנקה חדרי מדרגות.
שלושה ערוצי דיאטה הוצעו בסדנה בת ששת השבועות, ובעלי ואני בחרנו לקחת על עצמנו את המחמיר שבהם.
באופן כללי יצא הדר’ כנגד בישול המזון, המקלקל לשיטתו את רוב המינרלים והוויטמינים, נגד מוצרי החלב שהוא ראה כמסרטנים וכמחוללי ליחות, ונגד מוצרי בשר ועוף מעובדים, בשל ריבוי ההורמונים והשומן אשר הם מכילים.
בשעה 7:00 בבוקר נתבקשנו לשתות שתי כוסות מים קרים לעידוד חילוף החומרים, ולאחריהן להכין משקה שדר’ איידלין נהג לכנותו בשם “סנו טורבו־אינסטלטור”… הכוונה למשקה מנקה מעיים. ה’טורבו אינסטלטור’ מכיל כף אחת של דייסיבית או של פסיליום עתירי סיבים תזונתיים, כף אחת של שמן זית ומיץ תפוזים בכמות הדרושה להשלים לכדי כוס. כיום אני מוסיפה למשקה זה גם מיצוי של עשב חיטה, אף שלא הופיע במקור.
בשעה 10:00 נתבקשנו ליטול תפוח עץ חתוך ל־64 חתיכות, וללעוס כל פלח עד שמקבל בפה מרקם של מים, מה שאורך כשעתיים – תוך כדי ניהול סדר היום הרגיל. כך למדנו ‘לאכול’ מים, להרבות בלעיסות עד שהאוכל ‘נלגם’.
כמו כן, הוסברה לנו חשיבות השמירה על הפרדה בין אכילת פחמימות לחלבונים, הצורכים אנזימים שונים לצורך פירוקם בקיבה. כשתהליך עיכול המזון מופרע, נוצרת בקיבה תסיסה מזיקה. דר’ איידלין נהג לקרוא למאכלים שנתקעים כך בשם “חתולים מתים”…
ארוחת הצהריים נאכלת ב־14:00, ומכילה צלחת גדולה ובה הר ענקי של סלט בצירוף כל הירקות האפשריים: כל מה שעולה על הדעת ונאכל חי בתוספת כף של שמן זית, חצי אבוקדו וכף טחינה. את יתרת הסלט יש לאכול בשעה 18:00 כארוחת ערב. משך כל היום יש להרבות בשתייה. כך אכלתי משך שבוע שלם. בשבוע השני, התבקשתי להימנע מכל צריכת מזון, אך לא משתיית מים- משך יום שלם.
“טלו תפוח יפה בכיס הבגד” – כך הורה המרצה, “והעבירו אותו מפעם לפעם בין עיניכם לפני שתשיבו אותו אל הכיס. אִמרו לעצמכם: אני מתאפק רק 5 דקות. מקץ זמן זה ראו להתמלא שמחה על יכולת האיפוק והקציבו לעצמכם עוד 5 דקות נוספות, וכן הלאה…”. כך, בתחושה של ‘פת בסלו’, פוחתת לדבריו תחושת הרעב. עצה נוספת שנתן הדר’ הייתה, כי בכל עת בה עולה בנו חשק עז לנגיסה בבורקס למשל, שהוגדר אצלו כמאכל בהמות – יש לרוץ אל הראי ולבדוק היכן בדיוק מצוי מקום פנוי לבורקס זה…
בשבוע השלישי לדיאטה התבקשנו להימנע ממזון למשך יומיים רצופים, בשבוע הבא שלושה ימי צום וכן הלאה, עד אשר מניתי שנים־עשר ימי צום רצופים(!)
משך הדיאטה הרגשתי הייתה נפלאה, תחושת גוף קלילה ביותר.
יש לציין, כי בערוצי הדיאטה הפחות מחמירים התאפשרה אכילת עוף, דג וביצה, וכן פחמימות אחת לשבוע או יותר. גם במסגרת מסלול הדיאטה שלי נהגתי בכל זאת לאכול לחמניות מקמח מלא בשיעור המינימאלי של 37 גרם לכבוד שבת. בשבוע הראשון ירדתי כ־3.5 ק”ג, בשבוע השני כ־5 ק”ג, ולאחר מס’ שבועות הורה המשקל על 20 ק”ג מהם נפרדתי.
כך אירע גם לרוב משתתפי הסדנא, שהלכו וכחשו. ד”ר איידלין נהג לכנות את בעלי ואותי בשבח: “קולגות סופר מצטיינים”. כעבור חמישה חודשים הצלחתי לאבד 53 ק”ג ממשקלי, ואכן עברתי ב”ה את הניתוח.
כיום, כסובלת מסוכרת, אלרגיה לתפוחי אדמה, חצילים וסויה, ובנוסף גם מרגישות גבוהה לגלוטן ולמוצרי חלב, נותר תפריטי בבסיסו על טהרת המזון הנא, כלומר כמעט ללא בישול.
עניין סגולי
מלכה לביא אוהבת את הצבע הסגול. כך גם נמסר לנו בתחקיר המקדים, אבל איך אומרים: המציאות עולה על כל גוון…
כשאך מתחילה השיחה ‘להתחמם’ ולגעת בנושאים התזונתיים, אני מעזה לבקש מן הגב’ לביא שתואיל לאפשר לי הצצה קלה לאזור המטבח, אני כמעט משוכנעת שהבהב משם לכיווני משהו מן הצבע המובטח…
ובכן, המטבח של משפחת לביא אינו טיפ־טיפונת סגלגל…כל־כולו סגול עד מאוד.
הנגר, שביקש שתחתום לו בכתב על בקשתה להזמין עבור הארונות את הגוון הנ”ל שמא תתחרט, כבר הספיק בעצמו להסתגל… גם הקערה שעל השיש סגולה, גם מנורת השולחן, אפילו כנפי המאוורר!
“אני והסגול מיודדים עוד מילדות!” מעידה מלי על עצמה בעליזות ומתגלגלת במיומנות אל החדר הסמוך בו ממוקם המטבח הנוסף המוקדש לימות הפסח. מיותר לציין את גונו. אמנם, מה שמעניין אותנו כעת הוא בעיקר הסגולות הבריאותיות המאפיינות את המטבח.
שתהיי לי בריאה
סליחה מלכה, אני שואלת למשמע העקרונות המחמירים, מה בעצם נשאר לכם לאכול?
מן החנויות אנו באמת רוכשים כמעט אך ורק פירות וירקות. בשנים שקדמו לשנת השמיטה הנוכחית נהנינו מצריכה של ירקות בעלי ערך תזונתי מיוחד, מתוצרת הגינה האורגנית שלנו בה גידלנו פלפלים, מלפפונים, כרוב, עגבניות רגילות וגם צ’רי, בצל ירוק, נענע, כוסברה, שמיר, חסה ערבית, משי ומסולסלת בשני צבעים, אלוורה, מנגולד, גזר, צנוניות, אפונה, וכן עץ המניב אבוקדו.
כשהאדמה, הקומפוסט והזרעים הינם אורגניים וההשקיה מרובה, אין חשש לחרקים. כמובן שלא מתבטל החיוב לבדוק, אך תמיד נעים לגלות שוב ושוב כיצד הכל נקי. כאשר נקצצים הירקות בתוך מחצית השעה מרגע קטיפתם, מתמלא הבית שלנו בריח אקזוטי, טרי ונפלא.
שיטת ה’רו פוד’ – כלומר המזון הנא, מעודדת צריכה של שפע נבטים, ירקות, מעט פירות, וכן אגוזים ושקדים. בנוסף לסלט הגדול של ארוחת הצהריים אנו צורכים פעמיים בשבוע ביצים, פעם בשבוע סרדינים וכן אחת לשבוע אורז מלא, כוסמת, עדשים, קינואה או אמרנט מונבטים. לאחרונה התוודענו לאפשרות לצרוך אגוזי קוקוס שלמים המיובאים היישר מתאילנד.
ומה קורה לתכולת הצלחת שלכם בשבת?
בליל שבת לאחר הקידוש בעלי בוצע על פת שאינה מכילה גלוטן אך ברכתה “המוציא” מכיוון שעשויה קמח שיבולת שועל מיוחד ללא גלוטן, או מקמח טפיוקה, שהיא קטנית המיובאת מן המזרח. לצד הפת סלט ירקות ענק, חומוס ושעועית מונבטים ומבושלים – ניסינו לאוכלם בלא בישול אך כאבי הבטן הכריעו… טחינה משומשום מונבט, ונבטים.
בשבת בבוקר התפריט זהה, אך נוסף לו איזשהו פינוק: חמאה או גבינה צהובה קשה מצנוברים, גבינה צהובה מותכת מקשיו, גבינה לבנה מקשיו/שקדים/מקדמיה, גבינה קשה כמו גבינת טוב טעם משקדים או געפילטע פיש מגרעיני חמניות, או המבורגר/נקניקיות מאגוזים, סלק וגם אבוקדו או ריבה תוצרת בית.
לכבוד חג השבועות הכנתי עוגת גבינה פרווה מוצלחת ביותר. הבסיס שלה עשוי היה ביסקוויטים ללא גלוטן, עליהם מוס מאגוזי מקדמיה עם קקאו, ומעל שכבת הביסקוויטים הנוספת שכבת מוס לבן בעיטור חצאי דובדבנים.
המזון שאנו צורכים מופק רובו ככולו בבית: חרדל, קטשופ, מיונז ללא ביצים על בסיס קשיו, רסק עגבניות, אבקת מרק, שבבי בצל מיובשים, שקדים מיובשים, עגבניות מיובשות, צ’יפס מתפוחי עץ, מאגסים, מסלק, ריבות ביתיות, לדר, ממרחים פיקנטיים, פטה טונה, יוגורט, עוגות וגלידות, תמציות טעם ביתיות ועוד.
ארבעה מי יודע
ארבעה מכשירי עזר משמעותיים עומדים לצדי במטבח, ובכדי להפעילם אני נזקקת לסיועו של בעלי, שרוב העשייה במטבח לא תיתכן בלעדיו.
הראשון הוא מכשיר ה’ויטמיקס’ שהינו בלנדר בעל עוצמת מנוע אדירה ובעל מדחס מיוחד המשמש גם לטחינה צפופה של שומשום, פשתן, צנוברים וכו’. בעזרתו אנו מכינים את ה’גבינות’ המגוונות על בסיס השקדים, הצנוברים והאגוזים בתיבול המשתנה, את ממרח הטחינה מגרגירי השומשום המושרים, ואת הקמחים האורגניים המופקים מגרגירי השיפון או הכוסמת הנטחנים לאחר הנבטתם וייבושם.
המכשיר הנוסף הינו מסחטת המיצים של חברת ‘יורום’. ייחודיותו היא בפעולתו העדינה. הוא פועל על עיקרון הצנטריפוגה ובכך מאפשר הפקת מיצים הומוגניים, ללא משקע. באמצעות מסחטה זו אנו מכינים רסק עגבניות ביתי, קטשופ ללא כל מרכיב מלאכותי, וכמובן מיצי בריאות. את מיץ הרימון, אגב, יכול המכשיר להפיק בהפרדה מלאה של המיץ מן הציפה הלבנה ומן הגרעין.
המכשיר השלישי והמשמעותי לאוכלי המזון הנא הינו מייבש המזון (באנגלית:”DEHYDRATOR”). ‘תנור’ זה אינו מחמם את המזון ליותר מ־48 מעלות, אינו הורס את האנזימים וכך משמר את ערכיו התזונתיים של המזון. אני מכינה בעזרתו את חומרי הגלם לאבקת המרק הביתית כאשר אני מכניסה אליו סלק, קולרבי, בצל, עגבניות וכו’ עד לייבושם ולאחר מכן טוחנת. בעזרתו מופקים גם תבלינים ביתיים נפלאים ללא כל תוספת או חומר משמר: פפריקה מתוקה למשל, המופקת מגמבה, ופפריקה חריפה מפלפל חריף.
באמצעותו ניתן להכין קציצות שונות על בסיס גרעיני חמנייה או פיסטוקים, בתוספת פשתן להדבקת העיסה ועוד. גם גבינה צהובה אפשרית, בהתכת צנוברים שנטחנו היטב, וכן פלאפל העשוי מגרגירי חומוס מונבטים ומיובשים.
המכשיר הרביעי והמוכר יותר הינו המג’ימיקס- מעבד המזון.
ככלל במטבח, כשרוצים להכין מאכל דמוי בשר מומלץ להשתמש באגוזי מלך ולתבל במרווה הנותנת טעם בשר, וכדי לחקות את המרקם והטעם החלבי מומלצים השקדים.
השמנים המצויים אצלי במטבח הינם שמן זית, שמן חמניות ושמן קוקוס. המלח שאנו רוכשים אף הוא ללא כל התערבות כימית וכמובן שהשימוש בו מדוד, ותחליפי הסוכר שאינם כוללים דבש, הינם האגבה העשוי ממיצוי שרף של עץ, האגר-אגר (ג’לטין) והזיליטול/קסיליטול המופק מעץ בשם בירץ’.
זכור לי מקרה משעשע בו סעדו אורחים על שולחננו, ולמענם סידרתי על כל צלחת עלה נאה של חסה ומעליו קציצת המבורגר לצד פרוסת גבינה צהובה כשסביבם עיטורי נבטים. משהצגתי לפניהם לתומי את המאכלים על שמותיהם, הביטו עלי האורחים בזעזוע מוחלט: עד לאותו הרגע הם היו בטוחים כי הגיעו לבית המקפיד על כשרות…מובן שמיד הרגעתי אותם וגיליתי את אוזנם כי כל מרכיבי המזון הינם בהגדרת פרווה.
ישנם אנשים שמכירים את דרך החיים שלנו ועדיין לא התייאשו מלשאול: “נו, אז מתי כבר תחזרו לאכול נורמלי?…”
“מתי תתחילו אתם לאכול נורמלי?” – הינו המענה הקבוע שלנו.
תהום הסינדרום
עם השנים חזר המשקל ועלה. ניסיתי שיטות תזונה נוספות, וכן התנסיתי שוב בצומות ממושכים כשאת חלקם סיימתי בשכיבה במיטה בלא יכולת תפקוד.
לא ירדתי אף לא גרם אחד, ומאידך כאבי הרגליים הלכו והתחזקו. יום אחד התגלגל לידי ספר ושמו: “סינדרום הדלקת” ועם קריאתו הבנתי כי התסמינים מהם אני סובלת מתאימים להגדרה של דלקת פרקים. בהיותי בת 58 ואחוזת כאבים בלתי נסבלים, ניגשתי אל בית החולים.
ייסורי הנסיעה היו כה קשים עד כי כשחלפנו על פני בית קברות גנחתי לעומת בעלי: “אולי כבר תשאיר אותי פה ודי…”.
הראומטולוג, רופא הפרקים, לא הבין איפה הייתי עד היום. “המצב ממש גרוע” אמר, וגילה את אוזניי כי אני אכן חולה בדלקת פרקים שיגרונית – מחלה כרונית שטרם נמצא לה מרפא ברפואה המודרנית. הרופא המליץ בין השאר על מתן כימותרפיה, והורה לי להיכנס מיידית לכיסא גלגלים על־מנת למנוע החמרה.
כך גיליתי שהפרקים בגדו בי. אותה תקופה נאלץ בעלי לגרור אותי ממקום למקום כמו בובת סמרטוטים. מזה כשמונה שנים אני אכן נעזרת בכיסא הגלגלים, וכיום נפוחות ברכיי פי 4 מגודלן המקורי וגם פרקי האצבעות המודלקות אינן מאפשרות תנועה חופשית מלאה.
הבנו שאי אפשר במחי־יד להשליך לפח את כל הישגי הרפואה הקונבנציונאלית, ולאחר ניסיונות טבעיים רבים הגעתי עד לתרופה הנוכחית אותה אני נוטלת: תרופה ביולוגית חדשה ושמה “אקטמרה”, שב”ה מפחיתה מן הכאבים אך מביאה לנשירת השיער.
ממצב של התעוררות בשל כאבים עזים אחת לחצי שעה בלילה, היום כחלוף 41 עירויים, אחד בכל חודש, אני מצליחה לישון כשעה וחצי עד שעתיים ברצף.
גשם, לחות באוויר וחום הם ה’אויבים’ הכי גדולים שלי, הגוררים בעקבותיהם התקפי כאב ממושכים. בחנויות הטבע ישנו מוצר יקר להחריד הסופח אליו את הרעלים במקומות המודלקים: אלו מדבקות־תחבושת העשויות קליפות של עץ בשילוב תערובות של צמחים הגדלים ביפן. אני מניחה אותן על שורש כף היד ועל הברכיים וחשה הטבה משמעותית.
כדי לנקות את מערכת הנשימה אני ישנה בלילה עם שתי קופסאות של בצל קצוץ משני צידי הראש, ובבית אינני מחזיקה כל משכך כאבים קונבנציונאלי. כך אני משתדלת ככל האפשר להמשיך ולהסתייע בפתרונות הטבעיים.
“אף אחד אינו משער כמה סבל חווה רעייתי מלי, כאשר כאבי הפרקים שלה מלווים אותה כל הזמן, נון־סטופ ללא הפוגה” משתף משה לביא, בעלה המסור.
“למרות זאת, היא לא חוסכת מעצמה מאמץ בשביל לשמח בני אדם, להופיע לשמחות במאור פנים וכו’. האנשים חשים את אהבתה אליהם ונמשכים אל קרבתה בהתאם”.
אופטימית־ריסטית
אם נדמה היה לכם כי בשלב זה נשלפו כל השפנים מן הכובע, טעה טעיתם.
דמותה של מלי רב־גונית והיא אינה מפסיקה להפתיע, להתחדש ולהוכיח שמוגבלויותיו הפיזיות של אדם מצויות בעיקר… בראשו.
“לפני כתשע שנים סיימנו בעלי ואני את לימודי האופטיקה המשותפים, וכיום כאופטומטריסטים מורשים אנחנו מנהלים מתוך ביתנו חנות אופטיקה”.
גם בתחום הזה הגישה היא אלטרנטיבית?
האמת היא, שמשך תקופה התאמנו בתרגילי הראייה האמורים לחסוך את הצורך בהרכבת משקפיים, אך ככלות התרגול שב המספר די מהר לערכו הראשון.
בכלל, בעלי שם לב שעל גב כריכת הספר המלמד את עיקרי שיטת תרגילי העיניים מופיעה תמונת המחבר עצמו כשעל אפו מורכב זוג משקפיים…
נשמח לדעת, מהיכן כוחות הנפש ומאגרי השמחה שלך, מלי? איך את מצליחה למרות הקשיים שלא ליפול לרחמים עצמיים?
אני חושבת שאנשים חשים את עצמם מסכנים ועצובים בעיקר משום שהם משווים עצמם ללא הרף לזולת.
כשאני רואה לדוגמה מישהו רוקד מולי, אני נהנית להתבונן. בדיוק כשם שלא אחוש קנאה כלפי ציפור המסוגלת לעוף בשמים כך לא כלפי אף אדם אחר. אני זאת אני, ואני משתדלת להרגיש שמחה בתוך מה שיש לי.
אמנם בעבר הייתי אדם ספורטיבי, ובמסגרת מקצועי כמורה להתעמלות תמיד אהבתי להתעמל, לרוץ ולקפוץ, אך כיום אני מאושרת במה שאני כן, ולא במה שאי אפשר: כשמתכון שהמצאתי מצליח במטבח, כשהאנשים סביבי מעניקים לי את אהבתם, כשיש מי שמוציא אותי קצת מהבית ומחזיר – זה כיף שמצליח לשמח אותי כל פעם מחדש.
ישנם יתרונות שרק מי שמרותק לכיסא גלגלים זוכה להם, למשל כשאני מכוונת את הכיסא שלי לדרגת מהירות מס’ 5: שום אדם, אף אם ירוץ בכל כוחו לא יצליח להשיג אותי…
אני מדברת ישירות עם הקב”ה, ולפני שאני עורכת בדיקת ראייה למשל, אני אומרת: “ריבונו של עולם, אתה יודע שאינני יודעת לעשות כלום בכוחות עצמי. תעשה אתה את הבדיקה במקומי…”, וכשמשבחים אותי שהבדיקות שלי מעולות אני יודעת בתוכי שזו לא חכמה, הרי כל ההצלחה היא של הקב”ה!
יש לי גם הכרת הטוב רבה לאמי ז”ל, שעל־אף שהייתה כאמור ‘בוגרת’ אושוויץ, גידלה אותי מתוך עליזות ורוח טובה, ותוך הענקת כמויות אדירות של תשומת לב ואהבה.
מה המסר שלך לבעלי המוגבלויות למיניהן?
“בשום פנים ואופן לא להתייאש. להביט כל הזמן רק על הטוב: יש כל־כך הרבה יש! התעוררתי בבוקר? יש, לא עלינו, אנשים, ואפילו תינוקות, שאינם זוכים לזה!
חשוב מאוד לחזק בתוכנו את התחושה שאיננו מיותרים, לא להישבר מן המצבים בהם נופלים כעול על כתפי הזולת.
