ארצנו הקטנה נחשבת לחצי מדברית, והסיכון למחסור במים מרחף תדיר באווירה. מקורות המים השימושיים כיום הינם הכינרת, המספקת כשלושים אחוזים מצריכת המים בישראל, והאקוויפרים – מי התהום, המספקים את רוב הכמות הנותרת. אקוות ההר ואקוות החוף מספקות כמחצית ממקורות המים המתוקים הזמינים בישראל. אקוות עיקריות נוספות הינן אקוות הגליל המערבי, אקוויפר ירקון־תנינים ואקוות החרמון. לפי השמות ניתן לזהות שטחים נרחבים מאדמות ארצנו, שתחתיהם מסתתרות האקוות. מי האקוויפר מחלחלים אל האדמה ממי גשמים ושלגים, ועימם מתקבצים חומרים המצויים על־גבי הקרקע ובשכבות העליונות שלה. מי התהום מחלחלים עוד ועוד, עד עצירתם מעל שכבת קרקע קשיחה המכונה אקוויקלוד. בשונה ממה שמצטייר אולי בדמיוננו, מי התהום אינם נאגרים בתוך בריכות פנימיות גדולות, אלא מצויים במרווחים קטנים וצפופים בתוך האדמה, שהיא כמו ספוג מלא במים. המים נשאבים באמצעות קידוחים אנכיים המוחדרים מבעד לשכבות האדמה. בדרך־כלל עשויות האקוות להצטבר בעומקים שונים. באזורים מדבריים כמו אצלנו, האקוות נוטות להצטבר סמוך לפני הקרקע, מה שהופך אותן לקלות יותר לשאיבה ולשימוש מחד, ולפגיעות לזיהומים מאידך.
ככלל, המחסור במים גורם לירידה באיכות המים. ישנו חשש מתמיד כי שאיבת יתר של הכינרת תגרום להמלחתה, ובאותה מידה חוששים מחוסר איזון בגבול שבין האקוויפר שמתחת לפני הקרקע לאקוויפר המלוח שתחת הים. המחסור במים מוביל גם למציאת פתרונות שונים שאינם בהכרח בריאים לציבור, כמו התפלת מי ים מלוחים, כפי שיוסבר בהמשך.
מסלול רב סיכונים
העיסוק באיכות המים מתמקד לרוב באיכות מקורות השאיבה שלהם. למעשה, מים עלולים להזדהם בכל שלב בדרך הארוכה שהם עושים, מהמעיין או מהים – ועד לפיית הברז בביתנו, ועבור גופנו – מקור הזיהום לא ממש משנה.
בשלב הראשון, עלולים להזדהם מקורות המים. מי התהום נמצאים מתחתנו ממש, והם עלולים להזדהם מכל פסולת שבני האדם מייצרים באזורי מגוריהם, בקרקעותיהם החקלאיות או באזורי התעשייה שלהם. הם מזדהמים מפסולת חקלאית – כמויות מוגזמות של דשן כימי וחומרי הדברה רעילים, המחלחלים אל השכבות הפנימיות של האדמה, והחומרים המסוכנים שבהם נמסים במגע עם המים המצויים בשכבות הפנימיות של הקרקע. המים מזדהמים גם מפסולת תעשייתית שמפעלים מחדירים לאדמה, פסולת שכוללת חומרים כימיים מסוכנים, ואף חומרים קרציגנים – ממאירים רח”ל, המופרשים בעיקר ממפעלי התעשייה הצבאית.
בשנת 2001 דורגה ישראל במקום הראשון בזיהום אורגני שמקורו בשפכי תעשייה, מבין 68 מדינות, חלקן מדינות נחשלות. בישראל היו 27 טונות של זיהום בקילומטר מעוקב של מים, בהשוואה ל-11 טונות שהיו במדינה השנייה בדירוג… מאז נעשו בישראל מאמצים רבים לטיהור שפכים אורגניים ואחרים, אבל זיהום קרקע, שמקורו לפעמים בפעילות תעשייתית שהתרחשה לפני מספר עשורים, ממשיך לזהם אזורים נרחבים גם היום, ובעיקר: עדיין ישנם נתונים על זיהום מצד מפעלי תעשייה, אזורי חקלאות ותחנות דלק בכל אזורי הארץ. ויש גם שכנים: זיהום אקוויפר ההר נגרם במידה רבה עקב ביוב לא מטוהר ופעילות תעשייתית ברשות הפלסטינית. עוד סוג של טרור סמוי…
הכינרת, הממוקמת באזור חקלאי ומתועש, ניזוקה אף היא מחלחול של חומרים מן האדמה שסביבה, וכמאגר מים פתוח היא גם מזדהמת מכל פסולת שמושלכת או מוזרמת לתוכה, למשל, מי שופכין מהאזור המוזרמים אליה – באופן בלתי חוקי, כמובן. התפתחות של אצות במי הכינרת גורמת אף היא לזיהום. רק לאחרונה נתגלה בתוכה סוג חדש של אצה המפרישה חומר רעיל ומסוכן.
אבל גם אם המים שנשאבו נבדקו והיו צלולים וזכים, עדיין נכונה להם דרך ארוכה ורבת סכנות עד לכוסותינו, ואלפי מטרים של צנרת, המסכנים את ניקיונם. ישנם צינורות מים שאינם מופרדים באופן מלא מצנרת הביוב – מה שאומר שמי ביוב עמוסי חיידקים ושיירי חומרים כימיים מסוכנים מתערבים במי השתייה. גם סמיכות הצנרת למפעלי תעשייה ואזורי גידול חקלאיים עלולה לסכן את המים באותן סכנות שארבו להם בהיותם בעמקי האדמה: שיירי דשן, חומרי הדברה ופסולת תעשייה, שעלולים למצוא דרכם לתוכם. ישנם מתקני מים שאינם מתוחזקים כיאות, ואפילו הצנרת עצמה עלולה להזיק. צנרת ציבורית ישנה ומתפוררת עלולה לפתח קורוזיה ולהפריש חומרים רעילים אל המים הזורמים בתוכה.
עברו המים את כל המשוכות ובאו ונכנסו תחת מרצפות ביתנו בואכה הצנרת הביתית, ועדיין לא הסתיים התהליך בשלום. צנרת ביתית ישנה עלולה לשחרר חומרים רעילים אל המים, כמו גם צנרת ביתית חדשה עד חמש שנים, או צנרת המכילה חלקי חילוף שאינם עומדים בתקן ומכילים עופרת.
מחקר מעניין שבוצע עבור הכנסת בשנת 2011, בדק את נושא הימצאותן של מתכות במי השתייה. רוב המתכות, כך לפי הממצאים שהוצגו, אינן מפריעות לבריאות השותה, ובעייתן העיקרית היא השפעה על צבע המים ועל טעמם. עופרת, לעומת זאת, נחשבת למתכת מסוכנת ביותר אשר עלולה לגרום לאיחור התפתחותי ואף ללקויות למידה ולפיגור, כמו גם לבעיות בריאותיות נוספות.
עורכי הסקר טענו, כי על־פי ממצאים רפואיים לא ניתן להגדיר ערך מינימום של עופרת שיוגדר כלא מזיק, ועל כן נקבע כערך מינימום ערך שמציאותי לעמוד בו. יש לציין, כי ערך המינימום בישראל הוא מחמיר יחסית וקטן מערכי המינימום המוגדרים בארצות הברית ובאירופה.
במהלך הסקר נלקחו דגימות רבות של מים, הן מהצנרת הציבורית והן מברזים בבתים פרטיים. מסקנות הסקר היו מדהימות. התברר כי כמות גדולה של עופרת חודרת אל המים דווקא במהלך זרימתם בצנרת הביתית, ויותר מכך, אחוז גבוה של עופרת מצטבר במים דווקא בשהייתם בברזים, שלעתים בוחרים בקפידה את עיצובם, אך שמים פחות דגש על תקינות החומרים שמהם הם עשויים. שימוש במי ברז חמים מזרז יותר את המסת המתכות אל המים, ועל כן אין להשתמש במי ברז חמים להכנת מזון ולשתייה.
הסקר ממליץ אפוא לבדוק את תקינות הצנרת הביתית, להימנע מחלקי חילוף מעופרת או מחלקי חילוף בלתי מאושרים, וכצעד שגרתי להתרגל להזרים מים במשך מספר שניות לאחר שהייה ממושכת שלהם בברז, לדוגמה אחרי לילה, ולחכות למים הנקיים מזיהומים וממתכות, לפני שממלאים בהם את כוס השתייה. טוב, אצלנו ואצלכם פשוט ממלאים במים הראשונים הללו את הנטלה לנטילת ידיים של שחרית… בנוסף, מומלץ להימנע משימוש במי ברז חמים, ולהימנע משתייה או מבישול מים מברזי גינה ומברזים שלא היו בשימוש זמן רב.
מחקר מעניין נוסף שנעשה בשנים האחרונות בדק את זיהום פיית ברז המים בבתים פרטיים ובמוסדות. התברר כי במקרים רבים הייתה פיית הברז מזוהמת בחיידקים ובבקטריות, דבר שאפשר למנוע בקלות על ידי חיטוי קבוע של פיות הברזים.
מים בהכשר משרד הבריאות
משרד הבריאות הוא הגוף האחראי על הבטחת איכות מי השתייה של ‘מקורות’, כלומר, המים שבברז שלנו, והתקנות בתחום מחמירות ביותר. במסמך “תקנות בריאות העם”, מופיעות הוראות מפורטות על הבדיקות אותן נדרש לעבור כל מקור מים או מאגר מי שתייה, על אופיין ועל תדירותן. זאת לצד פירוט מלא של חיידקים, חומרים כימיים, חומרים רדיואקטיביים ועוד, והכמות המקסימלית המותרת נקובה לצידם. ברגע שבדיקה מאתרת כמות גדולה מדי של חומר מזהם, נפסל מקור המים מלספק מים, עד שיבוצע טיפול יסודי במים והבדיקה החוזרת תראה על ערכים תקינים.
בארצנו המיובשת לא מוותרים על אף מקור מים. ואם הזדהם? מטהרים. יש שיטות שונות לעשות זאת. את מי הכינרת נגועי האצות, למשל, אוספים בבריכות טיפול מיוחדות שבהן מצויים דגים הניזונים מהאצות ומחסלים אותן. יש כימיקלים מיוחדים שאותם מוסיפים למים, והם סופחים אליהם מזהמים ויוצרים חלקיקים כבדים השוקעים מטה, ומותירים את המים נקיים. למרבית המים מוסיפים גם כלור, להשמדת כל חיידק סורר שהצליח להסתנן אליהם איכשהו. כמובן, גם כמויות הכלור דורשות ניטור, ויש אומרים, ומגבים דבריהם גם במחקרים, כי הכלור עצמו מהווה סכנה בריאותית לא פחותה מן המזיקים שאותם הוא בא לסלק.
וכל אלה אינם נוגעים עדיין בסוגיה העיקרית, שיוצרת זה כמה שנים ‘סערה בכוס מים’ – סוגיית ההתפלה. כדי להתגבר על מצוקת המחסור התמידי במים בישראל, נוצרה ההמצאה הישראלית – מתקן ההתפלה, ההופך מים מליחים, כמו מי ים או מי תהום שהמליחו, למים מתוקים. בשלב הראשון שימשו מים אלה לחקלאות בלבד, אך החל משנת תש”ע החלה חברת ‘מקורות’ לערב במי השתייה מי ים מותפלים, ואחוז גדל והולך של המים המוזרמים למשקי הבית הוא מים כאלה.
מדובר במים מליחים העוברים תהליכי זיקוק במגוון שיטות כמו אידוי או אוסמוזה הפוכה, ובכך מוכשרים להיות ראויים לשתייה. הניקוי הוא יסודי כל כך, עד שלעתים המים המותפלים נקיים יותר ממי הכנרת והאקוויפר. אך, איך אומרות הסבתות? ‘יותר מדי טוב גם הוא לא טוב’… המותפלים מנוטרלים מכול וכול, גם ממינרלים חיוניים כמו מגנזיום ויוד. היות שהמים אמורים לספק לגוף עשרים אחוזים מכמות המגנזיום הנדרשת, הרי ששתיית מים מותפלים עלולה לגרום לחסר במינרל חשוב זה. לאחרונה התפרסמו מחקרים לפיהם אחוז המוות כתוצאה ממחלות לב עלה באזורים שבהם משתמשים במים מותפלים. נטען כי היעדר המגנזיום עלול להביא למחלות לב, וכן לתסמינים רפואיים נוספים כמו חולשה, ירידה במצב הרוח והתכווצות שרירים. בעקבות הטענות הללו הוחלט מטעם משרד הבריאות להשיב למים המותפלים את המגנזיום האבוד, אך גם ליוזמה זו קמו מתנגדים, שטיעונם העיקרי הוא השיקול הכלכלי. באשר ליוד, התעורר לאחרונה חשד רציני המקשר בין רמות גבוהות של תחלואת בלוטת התריס באוכלוסייה, לבין השימוש במים מותפלים החסרים יוד.
באופן כללי, המידע הקיים בעולם אודות הבעיות הבריאותיות של מים מותפלים הוא ראשוני וחסר, ולפיכך עדיין לא גובשו תקנים בינלאומיים בנושא הוספת מגנזיום למים המותפלים. אך מה לעשות שבמדינת ישראל התפלת המים כבר מיושמת, והרחבתה צוברת תאוצה גדולה בשנים האחרונות?
מסננים את המידע
ומי שלא סומך על התקנים, או על כך שהמים שבברז שלו אכן עמדו בהם? – עבורו נועדו מערכות הסינון והטיהור. למי שחשוף לפרסום הרב והמגוון בנושא, נראה שקיימים אינספור סוגים של מטהרי מים. אבל אם ניכנס קצת לעובי המסנן, נגלה שיש לא יותר מכמה תהליכים שהמים שלנו עשויים לעבור, וכל מה שנותר הוא לבדוק לאיזה סוג שייך מטהר המים המוצע, כאשר רוב מטהרי מים מבצעים יותר מתהליך אחד.
סינון מכני – מה שיש במסנן מכני זה פשוט מסננת צפופה, או סדרת מסננות, המונעת מעבר של חלקיקים מרחפים במים: חול, חלודה וסוגי לכלוך נוספים, שאף אחד אינו אוהב למצוא בכוס שלו, גם אם הם בגודל פצפון, ועברו את המסננות של ‘מקורות’. המסנן יחסום חלקיקים הגדולים מצפיפות חורי המעבר שבו, כמובן, והיות שהמסננים מגיעים בצפיפות של מ-20 מיקרון ועד כ-50 מיקרון, הרי שהם יחסמו חלקיקים שקוטרם גדול ממידות אלה, שהם, למעשה, רוב הלכלוכים שעלולים להימצא במים שלנו. מה הם לא יחסמו? כל מה שהפך כבר להיות חלק מן המים: מתכות כבדות, רעלים שונים, תרכובות אורגניות,אבנית וחיידקים כמובן. מסנני מים מכניים הם הזולים ביותר, ומורכבים לרוב מיד לאחר שעון המים, על הצינור הראשי של הדירה. הם צוברים לכלוך ועשויים להוות בית גידול לחיידקים אם לא מקפידים להחליף את החלקים במועד (לרוב כל שישה חודשים), מה שאומר: עלות נוספת כלשהי, ובעיקר: טרחה.
סינון באמצעות פחם – פחם הוא החומר הצפוף ביותר בטבע, ועל כן הוא נרתם לטיהור המים, בשל יכולתו לחסום גם חלקיקי מתכות, כלור, אבנית ותרכובות אורגניות, ובעצם: הכול מלבד חיידקים, שגודלם מאפשר להם לעבור גם דרכו. בכך משפר הפחם את טעמם ואת ריחם של המים העוברים דרכו, והוא חלק ממרבית מערכות טיהור המים המוצעות לצרכן כיום: במערכות מיני בר, במערכות סינון המותקנות מתחת לכיור, וכן בכדי טיהור ניידים. את פילטר הפחם חשוב להחליף מידי תקופה, אחרת הוא הופך להיות רווי בחומרים שספח, ואינו יעיל עוד.
אוסמוזה הפוכה – בשיטת טיהור מים זו מוזרמים המים בלחץ דרך ממברנה מלאכותית, המחקה את מה שעושה הממברנה הטבעית בתא. לשיטה זו יעילות הרמטית בסילוק כל מה שנמצא במים שלכם מלבד מים: מתכות, כימיקלים, אבנית, תרכובות אורגניות, חיידקים – וגם מינרלים טובים. יש שמוסיפים מינרליזטור המחדש את תכולת המינרלים. אוסמוזה הפוכה היא בעצם השיטה שבה מתבצעת ההתפלה, והיא נהנית מיתרונותיה וגם סובלת מחסרונותיה. היא אכן השיטה הכי סטרילית, אבל רגע, אל תרוצו להזמין… מלבד בעיית המינרלים האבודים, זה יעלה לכם ביוקר – פעמיים. גם בהתקנה היקרה, ובהמשך – במים הרבים שילכו לאיבוד כחלק מן התהליך. תהיו חייבים גם להתקין קודם מסנן פחם פעיל, שאותו צריך הרי להחליף, ובעצם, מה רציתם להרוויח? את השמדת החיידקים? אז יש גם אופציה נוספת:
טיהור בקטריאלי – קיימות מספר שיטות לטיהור מים שכזה, והן מוצעות בדרך־כלל כשלב נוסף בתהליך הטיהור של היקרים יותר מבין מטהרי המים המתבססים על סינון פחם. שיטה אחת היא מנורת אולטרה סגול ((UV הממיתה חיידקים, והשנייה – מסנן מים מכני צפוף ביותר, למשל סנן קרמי שצפיפותו 0.2 מיקרון, כאשר גודלם של מרבית החיידקים בטבע עומד על 0.5 מיקרון. כמובן, סנן כזה חייב להכיל אמצעי לעיקור מתמיד, אחרת הוא הופך להיות בית גידול מסוכן של חיידקים. דוגמה לסנן כזה הוא הסנן המשלב בתוכו ועל דופנותיו פרודות כסף, המונעות התרבות של חיידקים, בקטריות ווירוסים, ומבצעות חיטוי מתמיד של גוף הסנן.
תהליך שונה לגמרי ומעניין הוא תהליך החייאת המים. אודותיו תקרא בכתבה הבאה, בעזרת ה’.
נו, אז איך מסננים את המידע? ההחלטה על רכישת מסנן מים צריכה להכיל כבר בשלבי הבראשית של היווצרותה את ההגדרה של היעדים לסינון. איך נדע מה אנחנו רוצים לסנן מתוך המים שלנו? – על־ידי שנברר מהן הבעיות האופייניות למי הברז באזורנו.
ניתן לקבל נתונים לגבי תוצאות בדיקות איכות המבוצעות באופן תדיר על־ידי הרשויות המקומיות, לרוב באגף התברואה. אך לא תמיד ניתן להסתמך על נתונים אלה בעיניים עצומות, וכדאי גם להיוועץ במומחה למים. אספו מספר חוות דעת מנציגים של חברות שונות על־מנת לקבל תמונה מציאותית הנקייה משיקולים מכירתיים, אך היזהרו מבדיקות איכות מים ביתיות המוצעות לכם, שלעתים הן סתם מצג שווא, ולעתים אחרות הן רק מוגבלות בנתונים שהן מסוגלות לספק. חיידקים, למשל, אי אפשר לגלות בשום דרך אחרת מלבד בבדיקת מעבדה.
בנוסף, חשוב שתשקלו היבטים שונים של עלות מול תועלת, כגון עלות תחזוקה, המושפעת ממחירם של מסנני מים ורכיבים אחרים הכלולים בה, ותדירות החלפתם.האם הפסקת מים תפגע ביעילות המערכת כאשר תתחדש הזרימה. מהו מחיר ההתקנה, והאם ניתן לתחזק באופן עצמאי או רק בעזרת טכנאי.
רתוח – בטוח?
חדשים לבקרים מתפרסמת אזהרת משרד הבריאות על הצורך בהרתחת מי שתיה ובישול באזורים מסויימים. מה אומרת האזהרה? שזיהום חיידקי חדר למי השתיה, וטרם הודבר. ההרתחה משמידה את היצורים המיקרוסקופיים הללו. מתי הרתחה אינה מספיקה? – במקרה שבו חדרו כימיקלים או מתכות ברמה מסוכנת. אלה נשארים במים גם לאחר רתיחתם.
מסיבה זו המלצת משרד הבריאות היא להרתיח כל מים הניתנים לתינוקות מתחת לגיל שנה, גם מים מינרליים. זאת כדי לקדם פני סכנה של חדירת זיהום חיידקי שטרם אותר.
האם לאנשים מבוגרים מומלץ לשתות תמיד מים רתוחים? – לא. קודם כל, הם לא טעימים. רבים מתקשים לשתות מים רתוחים, גם כשהם קרים. בנוסף, וזה העיקר: חלק גדול מבעיות הזיהום הם אינם פותרים, ומאידך הם מעוררים בעיות חדשות, בנוטלם מן המים את איכותם הבריאותית, בדמות המינרלים, השוקעים יחד עם האבנית על גוף החימום.
מינרלי – לא רע לי
מים מינרליים הם מים הנשאבים ישירות ממעיינות מים חיים, הרחק מאזורי יישוב ותעשייה. כמובן, ככל שהמים נשאבים באזור בראשיתי יותר, כמו מי האלפים, למשל, כך הם משובחים, טהורים ועשירים יותר. מי המעיינות זוכים לניטור קבוע המבטיח את איכותם, שכן כאמור, גם מי תהום עלולים להזדהם, אך אינם עוברים כל תהליך נוסף, פרט לסינון מינימלי מגרגרי חול. מים מינרליים מכילים חומרים רבים ומיטיבים, והם בעלי סגולות רפואיות רבות. יש הטוענים כי ספיגת הסידן ממים מינרליים אינה פחותה מספיגת הסידן מחלב! מים מינרליים נקיים ובטוחים לשימוש, וכמעט ואין בהם חסרונות פרט למחירם היקר, והטרחה בהבאתם הביתה.
אך גם פה אי אפשר בלי צד שני. גם חברת ‘מקורות’ שואבת, הרי, מאותם מקורות. ‘נביעות’, למשל, שואבת את מימיה מתוך אקוויפר ההר אשר בגליל. אקוויפר ההר, לכל אורכו, הוא המקור למרבית המים בארץ (אלה שאינם מותפלים), והוא רחוק, כאמור, מלהיות חף מזיהומים. תושבי עין גדי, או שכניו של מעיין סלוקיה שברמת הגולן, ממנו מופקים ‘מי עדן’, זוכים לשתות בדיוק את אותם מים שאנחנו שותים מתוך הבקבוקים, אבל דרך הצנרת הביתית ובאדיבות חברת ‘מקורות’. אז האם יש עדיפות למים מינרליים? מסתבר שתלוי היכן אתם מתגוררים…
הסיכון הבריאותי הקיים בכל זאת במים המינרליים, הוא השהייה הממושכת שלהם בבקבוקים או במיכלים מפלסטיק, העלולים לפלוט חומרים רעילים כמו ביספנול A. הסכנה הגדולה ביותר קיימת בבקבוקים שאוחסנו במקומות חמים, ולעתים תחת השמש הקופחת. בנוסף, לאחרונה נטען כי מים מינרליים הנמכרים בתחנות דלק ומאופסנים שם למשך תקופה ניכרת, עלולים לספוח אליהם את אדי הדלק והרעלים שבסביבה.
הפלרה – טוב או רע?
אחת הסוגיות השנויות במחלוקות המסעירות את מערכת הבריאות בשנים האחרונות היא סוגיית הפלרת מי השתייה. הפלרת מי השתייה בארצות הברית, כמו גם בארצנו הקטנה, החלה לפני עשרות שנים, לאחר שהתגלה כי אנשים ששתו מי נהרות עתירי פלואוריד ממקור טבעי, סבלו פחות מעששת. מדינות אירופה ברובן לא אימצו את ההפלרה. ההפלרה הופסקה בשנים האחרונות, בעקבות מחקרים חדשים שנעשו והתנגדויות שעלו בעקבותיהם, ושבה והופעלה על־ידי שר הבריאות במטרה לשפר את בריאות השיניים בקרב ילדים, בעיקר מן השכבות החלשות. נתוני מחקר הראו כי ילדים השותים מים מינרליים, אשר אינם מופלרים, סובלים יותר מעששת.
המתנגדים לפלואוריד מתבססים על הטענה המוסרית לפיה לא ניתן לתת תרופה לציבור ללא הסכמתו, מה גם תרופה שלא ניתן לפקח על מינונה, הגדל עם כמויות השתייה המשתנות מאדם לאדם. צמחים שהושקו במים מופלרים עשויים להכיל גם הם פלואוריד, וכשהם נאכלים על־ידי האדם הם עלולים להגדיל עוד את מינון הפלואוריד שנכנס לגוף האדם.
טענה נוספת ומדאיגה נובעת ממחקרים חדשים שהוכיחו כי הפלואוריד מסוכן לבריאות. לפי ממצאיהם הוא עלול לגרום לשיניים צהובות ומוכתמות, לעצמות עקומות, לתת־פעילות של בלוטת התריס ואפילו לעקרות. המחקרים שהראו את תועלותיה של ההפלרה נערכו לפני שנים רבות, כך טוענים מתנגדיה כיום. הטכנולוגיה שהתפתחה מאז מאפשרת להגיע לממצאים מדויקים יותר. ישנם מתנגדי פלואוריד מרחיקי לכת שטוענים שהפלואוריד כלל אינו מסייע במניעת עששת. יש הטוענים שהיעילות של החומר משפיעה רק על שיני ילדים עד גיל שתים עשרה שנים, ויש הטוענים להיפך, כי הפלואוריד שומר על שיני המבוגרים בלבד, בעוד הוא מזיק לבריאות הילדים הקטנים.
יש לציין, כי הפלואוריד הוא שם כולל לסוגים שונים של תרכובות המכילות פלואור – יסוד טבעי בעל כוח אדיר שבחסדי ה’ אינו מופיע בטבע לבדו. מדובר בחומר בעל עוצמה רבה, בשל כך שהאלקטרונים שסביב גרעין התא שלו מחוברים באופן רופף. בשל תכונה זו נפוץ השימוש בפלואור (לא בפלואוריד!) במתקנים גרעיניים, כחומר רדיואקטיבי. עוצמתו של הפלואור מספקת גם לתרכובות הפלואוריד יכולות מיוחדות, כמו יכולת חיטוי. עובדות אלו מרתיעות את המתנגדים לפלואוריד.
אך כאן נשאלות השאלות: מהם מניעיהם הנסתרים של מתנגדי ההפלרה? מי מזרים את הכספים למאבק, ומהם האינטרסים שלו?
מים רבים – מופלרים או שלא – יזרמו בצינורות ובברזים, עד לבירור האמת.
ד”ר דרור אבישר, מומחה לחקר המים, ראש מעבדה להידרו־כימיה, טוען כי איכות המים בישראל טובה עקב המאמצים הנעשים כדי לשפר את איכות המים. עם זאת, הוא טוען, איכות זו אינה מובטחת במקומות שונים ברחבי הארץ, בעיקר אזורים שבהם קיימת סמיכות בין מפעלי תעשייה וחקלאות לסביבת המגורים של התושבים. הדוגמה הבולטת ביותר לאזור בעייתי היא, לדבריו, האזור המיושן והצפוף של גוש דן. הוא טוען שלא היה טועם ממימי גוש דן בכל מחיר. הצפיפות גורמת לסמיכות גבוהה מדי בין צינורות הביוב, אזורי חקלאות ותעשייה, לצינורות המים ולאקוויפר החוף, שהזדהם. גם הצנרת הישנה מסוכנת ומתפוררת. מתברר שעקב המחסור במים נחסמו פתחי הניקוז הטבעיים של האקוויפר לכיוון הים. מטרת פתחי הניקוז היא לאפשר לאקוויפר להתנקות מעצמו על־ידי ניקוז הפסולת אל הים. אך, כאמור, פתחי הניקוז נחסמו, אקוויפר החוף מזוהם, וקשה מאוד לטפל במי התהום ולהחזירם למצבם הטבעי.
אקוויפר החוף מכיל, בין היתר, פסולת תעשייה צבאית – חומרים קרציגנים העלולים לגרום למחלות ממאירות, וכן קיים בו אחוז גבוה של חנקות – תוצר חמצון של חנקן ואמוניה המופיעים בריכוז גבוה בשפכים ובחומרי דשן. החנקות עלולות לגרום לכחלת בתינוקות – מחלה שבה נוצרת הפרעה בקשירת חמצן בדם, ומתבטאת בהכחלה פתאומית של התינוק. החנקות עלולות גם ליצור גורמים מחוללי גידולים. התקן לחנקות במי השתייה בארה”ב ובאירופה הוא לא יותר מ-45 מג”ל. אך בישראל, מאחר ששישים אחוזים מהמים באקוויפר החוף מכילים יותר מ-45 מג”ל של חנקות, במסגרת השאיפה לקבוע תקנים שניתן לעמוד בהם, נקבע התקן ללא יותר מ-70 מג”ל.
דוגמה נוספת לאזור שבו מי השתייה עלולים להיות מזוהמים היא האזור המתועש של חיפה. במסמך שפרסמה הקואליציה לבריאות הציבור בשנת 2004, מוחה הקואליציה על שפיכה של חומרים כימיים מאתר הפסולת ג’למה. נטען, כי דגימות שנלקחו לצורך בדיקות שנעשו כדי לשלול סכנה לבריאות הציבור, נלקחו על־ידי נוגעים בדבר – בעלי חברת ‘חיפה כימיקלים’. במסמך נכתב עוד, כי באזור ג’למה מצויים כעשרה קידוחי מי שתייה. גם היום, עדיין אין די ניטור של הטיפול בפסולת התעשייתית של מפעלים באזור, וקיימות עדויות על זיהומי כספית וזיהומים נוספים.
בעיה שונה קיימת באזור אילת, שם מספקים מתקני ההתפלה את מלוא צריכת המים של תושבי העיר, מה שאומר שבאזור זה מי הברז הם נטולי מינרלים. ואולם ככל שעובר הזמן, מצטרפים אזורים נוספים בארץ לצרכני המים המותפלים, ולכו תשאלו את המים בברז שלכם מהיכן הם…
