כפתור לכל אוזן (?)

דלקות אוזניים כרוניות

כשמדברים על דלקות אוזניים כרוניות, פותח ד”ר ברמה, יש להבדיל בין שני מצבים:

דלקות אוזניים חוזרות, מלוות בחום ובכאבים – אופייניות בעיקר לתינוקות עד גיל שנה וחצי־שנתיים.

נוזלים כרוניים באוזן, ללא דלקת – מצב שאופייני לגילאים שנתיים עד חמש.

מדוע, בעצם, מרבית הסובלים מדלקות ומנוזלים באוזניים הינם ילדים?

על־מנת להבין זאת, יש להכיר את מבנה האוזן. 

האוזן האנושית בנויה משלשה חלקים: 

האוזן הפנימית – מכילה את מערכת השמע הפנימית (השבלול) ואבר שיווי המשקל (המבוך).

האוזן התיכונה –  המופרדת מהאוזן החיצונית באמצעות עור התוף, ומכילה את שלוש העצמות הקטנות – הפטיש, הסדן והארכובה, המעבירות את הקול אל השבלול.

האוזן החיצונית – תעלת השמע החשופה לפתח האוזן, והמסתיימת בעור התוף.

מקום הצטברות הנוזלים והיווצרות הדלקות הינו באוזן התיכונה. חצוצרת האוזן פתוחה לכיוון מערכת הנשימה – האף והגרון. אצל מבוגרים, כיוונה הוא מאונך, מה ששומר עליה פתוחה בדרך־כלל. אצל ילדים החצוצרה היא בזווית מאוזנת. לכן היא נסתמת בקלות למעבר אוויר בעקבות הצטננות, מעט נזלת, כניסת נוזלי מזון, ו/או האדנואיד – השקד השלישי, המכונה בלשון העם: “פוליפים”, אשר ממוקם בקרבת פתח החצוצרה, בין האף לגרון. כאשר הוא גדל, עקב הצטננויות חוזרות, הוא חוסם את כניסת האוויר אליה.

מבוגרים חשים רק לעתים רחוקות את התחושה הלא נעימה המתלוות לחסימה. זה קורה בהצטננות קשה, או להבדיל, בנסיעה למקום נמוך, לים המלח למשל, כאשר התעלה אינה עומדת באיזון הלחצים המשתנים, בשל כובד האטמוספרה הגדל ככל שמנמיכים.

מה שקורה כאשר החצוצרה אינה פתוחה לכניסת אוויר, דומה למה שקורה כאשר מעלים את בוכנתו של מזרק: נוצר וואקום, שכמו במזרק – גורם לנוזלים להישאב פנימה, והאוזן התיכונה מתמלאת בנוזלים. 

בשנות החיים הראשונות, כאשר המערכת החיסונית עדיין אינה חזקה דיה, הופכים הנוזלים למרבץ של חיידקים ווירוסים, וגורמים לדלקות חוזרות ונשנות, לפעמים ממש כל שבועיים. הדלקות מלוות בחום, לעתים גבוה, ובכאבים, וגורמות סבל רב לילד ולהוריו.

ואז מה, אנטיביוטיקה?

עד גיל חצי שנה, נטפל, אכן, באמצעות אנטיביוטיקה, זאת, משום הסיכון לסיבוכים, כגון דלקת קרום המוח. 

מחצי שנה עד שנתיים – שזהו הגיל האופייני ביותר לדלקות אוזניים חוזרות, לא נמהר להעניק טיפול אנטיביוטי. מחקרים רבים שנערכו הוכיחו, כי לאנטיביוטיקה דרך הפה אין כמעט השפעה על דלקת אוזניים, גם כאשר היא חיידקית. במחקר מעניין שנערך למשל, טופלה קבוצה ילדים שסבלו מדלקת אוזניים באנטיביוטיקה, בעוד קבוצה אחרת, שאף היא הכילה ילדים עם דלקת אוזניים, אינה מקבלת כל טיפול. הסתבר, כי שישה מתוך שבעה ילדים שלא טופלו, הגיבו בדיוק כמו הילדים שטופלו. רק אצל אחד מתוך שבעה ילדים ניכר הבדל בהחלמה עקב אי מתן תרופה אנטיביוטית. משמע: אצל שישה מכל שבעה ילדים הטיפול האנטיביוטי מיותר.

למעשה, מטרת הטיפול האנטיביוטי, אם יינתן, תהיה למנוע סיבוכים אפשריים, ולא לטפל בדלקת עצמה. לפיכך, טיפול כזה יישקל רק במקרים של חום גבוה, שאינו יורד גם אחרי יומיים, וכשהילד צורח מאד או אפאטי. 

מה לגבי טיפות אנטיביוטיות?

הללו אינן יעילות כלל כשמדובר בדלקת האוזן התיכונה, שכן החומר הפעיל אינו עובר את מחסום עור התוף. הן פועלות רק על דלקות בתעלת השמע שבאוזן החיצונה, או במקרים בהם קיים כבר חור בעור התוף. 

כאשר נתקלים בתינוק הסובל מדלקות אוזניים חוזרות ונשנות, ומעבר לסבל הרב הוא גם אינו עולה במשקל ואינו מתפתח כראוי – כאן יהיה מקום לשקול ניתוח להכנסת כפתורים, כבר בגיל צעיר זה.

מה קורה בגילאים מתקדמים, אחרי שהמערכת החיסונית מתחזקת?

אחרי גיל שנתיים מפסיקות, בדרך־כלל, הדלקות החוזרות, אבל אז, לעתים, הופכים הנוזלים עצמם לבעיה, כיון שהם פוגעים בשמיעה.

למעשה, לכל ילד יש לעתים נוזלים באוזניים, בעונות המעבר וכדומה. אבל לאחר מספר שבועות הם מתנקזים. ילד שסובל מנוזלים באוזניו משך יותר ממחצית השנה, ובדיקת שמיעה הראתה על ירידה משמעותית בשמיעה, יהיה מועמד לניתוח כפתורים. זאת, משום שירידה ברמת השמיעה בגיל הילדות משמעה פגיעה בהתפתחות, שנזקה עלול לחרוג בהרבה מחוסר נוחות זמנית.

מהם ‘כפתורים’ אלה?

אם נחזור לדימוי המזרק, הרי שניתן למנוע את הוואקום במזרק ואת שאיבת הנוזלים על־ידו, אם יוצרים חור בדופן המזרק. זה בעצם מה שעושים בניתוח כפתורים. יוצרים חור קטן מכוון בעור התוף, שהוא המפריד בין האוזן התיכונה לאוזן החיצונה, ומכניסים לתוכו מעין כפתור קטן שבמרכזו חור קטנטן, מזערי, אבל מספיק כדי להחדיר אוויר לתעלת האוזן, ולמנוע את הוואקום הבעייתי. התוצאה: אין נוזלים ואין דלקות. ואכן, השיפור בשמיעה לאחר ניתוח הכפתורים הוא מיידי.

לפעמים אנחנו כורתים באותה הזדמנות גם את האדנואיד, שכאמור לעיל, כאשר הוא מוגדל הוא חוסם את כניסת האוויר לצינור.

האם הוצאתו אינה משפיעה על תפקוד המערכת החיסונית, שהוא חלק ממנה?

לא. האדנואיד הינו רק אחת מתוך מאות בלוטות הלימפה שבגוף, כך שבהיעדרו מבוצעת העבודה על־ידי הבלוטות האחרות.

ומה לגבי ניתוח הכפתורים עצמו, האם הוא חף מסיכונים?

ברור שנבצע את הניתוח  רק כאשר הנזק להתפתחות ברור ואין ברירה אחרת, וזאת משתי סיבות:

1. כאשר יש כפתור באוזן מומלץ להשתמש באטמי אוזניים בעת טבילת האוזן במים – בבריכה או באמבטיה (מעט מים במקלחת אינם מחייבים אטם), על־מנת למנוע זיהומים ודלקות. 

יש אמנם סוגי כפתורים ארוכים יותר, שאמורים למנוע כניסת מים. יש גם רופאים הסבורים כי זהירות ממים מיותרת בכלל, שכן החור הוא כה זעיר שנדיר שמים ייכנסו דרכו, וגם אם כן, הכפתור יאפשר ניקוז מיידי של המוגלה ללא כאבים וללא חום. ובכל זאת, מדובר בפתח לזיהום בגוף.

1. בדרך־כלל נזרק הכפתור מהגוף החוצה תוך כשנה. ב־99% מהמקרים החור נסגר מעצמו. באותם מקרים שזה לא קורה, יומלץ לבצע ניתוח לסגירת החור, זאת משום שחור בעור התוף הינו פתח לזיהומים חוזרים שיש בהם אף סיכון לפגיעה בשמיעה.

מוכרים לנו ילדים שנוצר אצלם מעין כפתור טבעי: בכל עת שמתהווה דלקת באוזן מתפוצץ עור התוף, והאוזן מפרישה החוצה את המוגלה. לעתים מדובר בחודשים של הפרשות מהאוזן, בעלות ריח דוחה ביותר. 

זה לא נעים, כמובן, אבל האם יש בכך סיכון המחייב טיפול?

כן, חשוב לבדוק את מצב האוזן, ואם קיים חור שאינו נסגר, יש להימנע מהרטבת האוזן, וכדאי לשקול ניתוח לסגירת החור.

חשוב לדעת, כי דלקות חוזרות עלולות להרחיב את החור, ואף לגרום לפגיעה בעצמות השמיעה הקטנות המצויות בתעלת האוזן.

האם ישנם טיפולים אחרים שהוכיחו את עצמם בייבוש נוזלים ומניעת דלקות אוזניים?

אני יודע שרופאים רושמים תרופות שונות לייבוש הנוזלים, אולם מנסיוני, התוצאה של מתן תרופה פעמיים ביום דומה למדי למה שיקרה אם תתנו לילד גלידה פעמיים ביום… אין לזה השפעה משמעותית. 

לצערי, גם טיפולים שונים כמו הומאופתיה לא הביאו תועלת. במקרים מסוימים, בהם הנוזלים הם תוצאה של אלרגיה, יועיל להימנע מגורם האלרגיה – מוצרי חלב, למשל. היו מקרים – לא רבים – בהם הימנעות ממוצרי חלב ריפאה נוזלים באוזניים.