שאלה:
בשנה זו זוכים אנו לאכול מפירות השביעית המקודשים. אחת ההלכות הנוגעות לשמירת קדושתם של פירות אלה, היא ההלכה שעליהם להיאכל “כדרך אכילתם”, וירק שרגילים לאוכלו מבושל – אין לאוכלו חי.
כחלק מסגנון התזונה הטבעית הנהוג בביתנו, אנו משתדלים להימנע מבישול, ההורס חלק גדול מערכו התזונתי של המאכל, וסוגים רבים של ירקות נאכלים אצלנו ללא בישול (RAWFOOD), למשל: קישואים וסלק חיים בסלט, פרוסות בטטה מיובשות לא מבושלות, ועוד. גם כשנבחר לבשל – נבשל בשיטת ‘בישול נא’, שהיא בישול מינימלי, שאינו הורס את ערכיו התזונתיים של המזון.
האם מותר לנו לאכול כך פירות שביעית?
תשובה:
מקור האיסור לאכול ירק חי שדרכו בבישול
זיכתה לנו התורה את פירות שביעית, אך הגבילה זכות זו, כמבואר במשנה במסכת שביעית: “שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולאכול דבר שדרכו לאכול“. מה פירוש “לאכול דבר שדרכו לאכול“? – שני פירושים מצינו בירושלמי לדברים אלה:
א. שתבשיל מפירות שביעית שהתקלקל אין חיוב לאכלו.
ב. שאם ביקש לאכול תרדין חיין או לכוס (-לכסוס) חיטים חיות – אין שומעין לו.
על־פי דברים אלה של הירושלמי, פסק הרמב”ם:
“ולא ישנה מברייתן. דבר שדרכו ליאכל חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו ליאכל מבושל אין אוכלין אותו חי”. ומדוע? ביארו הראשונים שאיסור זה הוא בכלל דרשת חז”ל על הפסוק “והיתה שבת הארץ לכם לאכלה“ – “לאכלה – ולא להפסד”. ויש שכתבו שהוא משום הדרשה “לכם – כדרך אכילתכם”.
‘דרך אכילה’ – כיצד?
כאן יש לדון: מה קובע להלכה כיצד הדרך לאכלו?
ישנם סוגי מאכלים שדרך אכילתם שווה לכל נפש, כגון אבוקדו, צנון, תפוז – שנאכלים תמיד חי ולא מבושל, וכגון תפוחי אדמה וחבושים – הנאכלים מבושל ולא חי. לעומתם, ישנם מאכלים שדרך אכילתם אינה כה מוחלטת.
השאלה היא, מה לגבי דרך אכילה הנהוגה אצל חלק מבני האדם, האם היא נחשבת כ’דרך’ או לא.
שאלת הגדרה זו הינה שאלה מהותית, הנוגעת גם להלכות ברכות. לעניין ברכות מבואר בספר ‘חיי אדם’ שכדי שייחשב “דרך אכילה” אין צריך שרוב העולם ינהגו לאכול כך, רק שלא יהיו נוהגים כן מיעוט קטן בלבד.
לאור פסקו של ה’חיי אדם’, מובא בספר ‘משפטי ארץ’ בעניין פירות שביעית, שגם צורת אכילה שאינה נהוגה אצל רוב הציבור, אך חלק גדול מן הציבור נוהג לאכול כך לעיתים קרובות, אף היא נקראת “דרך אכילה”. זאת בתנאי, שהם אוכלים כך מתוך הנאה, ולא רק מסיבה בריאותית. [וכלשונם של חכמי הטבע, שיהיו הערב והמועיל מתמזגים יחדיו]. סימוכין לדבר מצינו בתשובת הרדב”ז שכתב, שצורת אכילה מחמת חיזוק הגוף אינה ‘דרך אכילה’.
לכן כתבו הפוסקים, שדרך אכילה הנהוגה רק אצל הטבעונים אינה נחשבת דרך. אמנם, בספר ‘משפטי ארץ’ הסתפק אם העובדה שאנשים כה רבים מקיימים כיום אורח חיים בריא וטבעי אינה הופכת את סגנון אכילתם לתרבות אכילה ולא לדרך רפואה, אף על פי שמטרתם באימוץ תרבות זו היא בריאותית.
מה שנראה בעקבות הדברים אלה, כי צורת אכילה שתתפשט מחוץ לתחום אותם אנשים המגדירים עצמם כטבעונים – תהיה מותרת בשביעית וודאי. ולדוגמה, אכילת סלק חי בסלט הוא דבר מקובל גם אצל אותם שאינם טבעונים. והיות שלדעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל דבר שרגילים לאוכלו חי בתוך סלט מותר לאכלו מחמת זה חי גם בלא סלט, הרי שמותר לאכול סלק חי בכל צורה שהיא.
כיוצא בזה לגבי שאר הדוגמאות שהוזכרו בשאלה. יש לבדוק האם צורות אכילה אלה נפוצות בציבור, ולו גם במסעדות יוקרה או בבתי מלון, שמרבים להתהדר בחידושים קולינריים. אם ירק או פרי זה נאכלים לעיתים ללא בישול, שלא למטרה בריאותית – יהיה מותר לאכלם (גם בקדושת שביעית) ללא בישול, אף מטעמי בריאות בלבד.
לדוגמה, לימון, כתב ה’חזון איש’ שאין דרך בני אדם לאכלו חי אלא רק המיץ הוא העיקר. ולפי זה, אין לאכול לימון חי כמות שהוא. אך בימינו, כאשר נפוץ ההרגל להגיש לימון חי במסעדות ובהגשת גורמה, לכאורה יהיה מותר לאכול לימון של שביעית כשהוא חי.
בישול נא
מהאמור לעיל נגזרת גם ההתייחסות לבישול נא. הדוגלים באכילת מזון לא מבושל, על־מנת לשמר את ערכיו התזונתיים, נוקטים לעיתים בהליך בישול חלקי ומינימלי. המונח ההלכתי לבישול כזה הוא “מאכל בן דרוסאי”.
יש לדון האם באותם מיני פירות וירקות שדרך אכילתם היא בבישול בלבד, ועל כן כשהם קדושים בקדושת שביעית חובה לבשלם – האם חובה לבשלם בישול גמור, או שמא שליש או חצי בישול מספיקים.
צדדי הספק: מה נחשב כ’בישול’? האם מספיק להחשיב ‘בישול’ את מה שנחשב ‘בישול’ לענין שבת, או שלענין ‘דרכו בכך’ צריך בישול גמור שראוי לאכילה לרוב האנשים?
הגר”נ קרליץ כתב, שמאכל בן דרוסאי אין דרך העולם לאכלו אלא רק למי שדוחקת לו השעה, ולכן אין לאכול פירות שביעית כתבשיל שלא נתבשל כל צרכו. אך כאמור, אם דרכם של רבים לאכול כך ומתענגים בכך, נחשבת דרך זו כ’דרך אכילה’. ולהלכה, נראה כמו לעיל, שאם שיטת בישול זו תחרוג מקבוצת אנשים מסוימת ותתפשט לכלל הציבור שייהנו ממנו לפעמים בתורת מאכל, יהיה מותר לבשל כך.
לסיכום:
- פירות שביעית ניתנו לאכילה כדרך שאוכל כל השנים.
- דרך אכילה אינה נקבעת לפי רוב האנשים, אלא צריך שיהיה ציבור גדול שנוהג כך לעיתים קרובות מחמת הנאה.
- צורת אכילה ובישול טבעונית אינה נחשבת ‘דרך’, כיון שהיא מתוחמת לקבוצה מסוימת. יש להסתפק האם מחמת ריבוי הנוהגים כך נחשב לדרך, אך ברור שאם התפשטו נוהגים אלה גם אצל ציבור גדול שלא מגדיר עצמו כטבעוני, הריהם נחשבים כבר ל’דרך אכילה’.
- דבר שרגילים לאכלו חי בצורה מסוימת – לדעת הגרי”ש אלישיב זצ”ל מותר לאכלו חי בכל אופן.
- צריך לבשל את המאכל שיהיה ראוי לאכילה ולא די בהתחלת בישול. מכל מקום אם תתפשט שיטת בישול נא לכלל הציבור היא תיחשב כ’דרך אכילה’, ותהיה מותרת לפירות שביעית.
