תקציר היריעות הקודמות:
מחלת לב שהתגלתה אצל ר’ כתריאל, גרמה להפוך את אורח חייו על פיו, לאחר שהתוודע לחיובו המוחלט של יהודי לשמור על בריאות גופו. בירור סוגיית “שומר פתאים ה'” העלה, שבמקום שקצרה ידו של האדם להישמר במסגרת חיים נורמליים, יכול הוא לנהוג כדרך העולם ולסמוך על הבורא, שומר הפתאים. מכאן נפתח הדיון לגבי הרגלים מזיקים שונים, המסכנים את בריאותו העתידית של האדם, האם הם במסגרת ההיתר של “שומר פתאים ה'”, או שחובה להימנע מהם מצד “ונשמרתם”.
ושוב ר’ כתריאל בבית החולים, במרפאת הלב.
הכל בסדר, תודה ששאלתם. זהו רק מעקב שגרתי.
עודו עקוד למכשיר הא.ק.ג. לבדיקה התקופתית, משתדל ר’ כתריאל שיהיו לו קורות חדר הטיפולים כקירותיו המקודשים של ה’כולל’, והוא משקיע ראשו ורובו בגמרת הכיס הקטנה שבידו.
ובדיוק כשנושאות אותו כנפי רוחו הרחק מן הכאן והעכשיו, נכנס ד”ר כפור החדרה, מעיף מבט בנייר המסתלסל מפתח המכשיר החורקני, ואומר בקולו הסמכותי: “אני רוצה לשלוח אותך, מר קרוין, לערוך כמה בדיקות חשובות”, ולמראה הבהלה שפושטת על פניו של הפציינט הוא מרגיע: “אל דאגה, הכל בסדר. מדובר בסך הכל בבדיקות לאיתור מוקדם של אי־אלו מחלות קשות, שלא הייתי רוצה לפרט את שמותיהן, ושההבדל בין לגלות אותן מוקדם או מאוחר – הוא ההבדל בין ריפוי מוחלט לבין חלילה…”.
“וואס פעלט מיך צורעס?” שואל ר’ כתריאל, ומורת רוחו על חוט המחשבה הפורה שנקטע באיבו, משתרכת כשובל אחרי כל מילה, “החסר מחלות אני? וכי לא די לי במחלת לב זו שאלך לחפש לי מחלות נוספות?”.
“אתה לא צריך לחפש אותן”, משיב ד”ר כפור בציניות קרירה, “מה שאנחנו רוצים לבדוק זה אם הן לא מחפשות אותך”…
“ומי אומר שאני חייב בזה?”.
“אתה חייב? אנחנו חייבים, כלומר, מזכים אותך, אדוני. קופת החולים שלך, המעוניינת כי תהיה בריא וגם תישאר כזה – לא כך היא שרה על עצמה בסלוגן? – מעניקה לך בגילך את מיטב פיתוחי מדע הרפואה בתחום בדיקות המניעה, כפי שהחוק ממליץ… אה… מחייב”.
“לא הבנת אותי נכון, ד”ר כפור. בכל הנושא הרפואי, והאמת היא שכמו בכל נושא אחר בעולם, אני מאמין שאם גזר עלי הבורא חיים, אין הוא זקוק לעזרתי בנושא. הבריאות והחולי מאתו יתברך ובגזירתו. אלא מאי? אני חייב בהשתדלות, אם אתה מבין מה זה” הרופא הנהן. שנים של טיפול בחולים שומרי מצוות לימדו אותו דבר או שניים על שיחם, שיגיהם ומושגיהם של האנשים המיוחדים הללו.
“נדמה לי ששמעתי לא אחת מפציינטים, ואולי גם ממך בעצמך, על איזושהי מצוה דתית שאתם מקיימים כשאתם באים לכאן. ‘שמרתם’ ‘נשמרתם’, משהו כזה”.
“נכון. מצוות ‘ונשמרתם לנפשותיכם’, שמחייבת אותנו לעשות את הפעולות הדרושות לשמירת הגוף ובריאותו, ולהימנע ממה שמסכן אותו בדרך הטבע.
“לכן”, המשיך ר’ כתריאל להסביר את גישתו לנושא, “פחות מעניין אותי מהן המחלות שאתה רוצה לחפש בגופי – ולא למצוא, כמובן – מה התסמינים שלהם, מה האחוזים הסטטיסטיים של קיומן באוכלוסיה, כמה אנשים מן הנבדקים אכן מגלים שהם חולים, והאם הגילוי המוקדם מסייע לריפוי. מה שאני שואל את עצמי הוא: האם מצוות ‘ונשמרתם’ מחייבת אותי לבצע את הבדיקות או לא?”.
“למה לא, בעצם?” רטן ד”ר כפור, “למה שלא תלך ותיבדק? מהי העצלות הזאת שפוקדת את הפציינטים שלי בדיוק כשזה נוגע לסכנת חיים?”.
“אמור נא אתה, דוקטור, מדוע לא. למה לוקח שנים, עשרות ועדות ומאות דיונים, עד שמכניסים בדיקה כזאת לשגרת הטיפול?”.
“אתה רוצה לדעת את האמת? אז אגיד לך. שם המשחק הוא כסף. עליך להבין כי הבדיקות הללו יקרות. הן עולות לקופות החולים מיליונים. לכן, הן תוכנסנה לסל הבריאות רק לאחר שיהיה ברור שהן חוסכות פי כמה מעלותן. כלומר, ההוצאות שתיאלץ הקופה לשלם על ריפוי המחלה תהיינה גבוהות פי כמה וכמה מעלות בדיקת האיתור, גם אם היא מתבצעת לכלל האוכלוסיה. וזה מה שאני מנסה להסביר לך: איך היתה אומרת סבתא שלי?” – נהנה הרופא להפגין את הידע שלו במאמע לשון, “‘אז מגיבטזעך – נעם’, ‘נותנים לך? – קח’… אתה זה שאמור לדרוש את הבדיקות המגיעות לך, לא אני אמור להפציר בך לבצע אותן”…
“עצוב מאוד” התעצב ר’ כתריאל אל ליבו המנוטר, “שהשיקולים העומדים בפני אלה האחראים על בריאות הציבור הם שיקולים כספיים, בשעה שחיי אדם עומדים על המאזניים. אבל בוא נתרגם את הדברים לשפה יהודית יותר: אתה אומר שהבדיקות הללו שאתה מציע לי – שהקופה, או סל הבריאות מציעים לי – הן בדיקות פשוטות לביצוע, בעוד המחלות שהן עשויות לאתר הן מחלות קשות מאוד, וגילוי מוקדם שלהן הוא קריטי לריפויין בדרך הטבע. אבל האם הן נעדרות סיכון לגמרי?”.
“בוא נראה מה יש לנו פה”… הרהר הרופא בקול, “מעבר לבדיקות דם שגרתיות, שגם בהן אבקש שייבדקו ערכים ספציפיים שעלולים לשקף מחלות שונות, אני שולח אותך גם ל־CT של הריאות. זו בדיקה חדשה יחסית כבדיקת שגרה, והביטוח שלך מכסה אותה. היא חשובה במיוחד לנוכח השנים הרבות בהן הוגדרת כמעשן כבד”.
עם הזכרת העישון אזיל סומקא ואתא חיוורא בפניו של ר’ כתריאל, כבעל־תשובה שהזכירו לו עוונות ראשונים. אך הוא התעשת והקשה: “אבלCT היא בדיקה שיש בה קרינה, לא?”.
“באמת…” נשף הרופא בבוז, “מהי סכנת הקרינה שבבדיקה – מול סכנת המחלה שהיא בודקת?”.
“שאלה..” המהם ר’ כתריאל לעצמו, “סיכון קטן וודאי מול ספק סיכון גדול”…
“בכל מקרה”, פסק הרופא בקול חותך, “בוא נתחיל עם הבדיקות שאין בהן קרינה: בדיקות דם, קולונוסקופיה, אולי גם בדיקת לחץ תוך עיני. אתה יודע מה, אם אתה מסתייג מבדיקות, אולי נלך על בדיקת גנים כדי לבדוק אם יש אצלך סיכון מוגבר למחלות ממאירות, וזה יכוון אותנו”…
“אהממ” – שוב עלו המהומים לא ברורים מעם כורסת הא.ק.ג.
“מה הבעיה? תסביר לי. עשית עד כה רושם של אדם כה רציני, אדם שמתייחס לבריאות בכובד הראש המגיע לה. מה ממך יהלוך אם יוציאו מזרועך כמה טיפות דם?!”
“תרשה לי, ד”ר כפור, לספר לך סיפור. יש לך כמה דקות?”
הרופא הנהן, ור’ כתריאל התרווח בכורסתו. דקה של שתיקה בה ארגן את הסיפור במוחו העצימה את הציפייה ואת הרושם, ורק חריקות הא.ק.ג. התעקשו להזכיר למשוחחים כי בקופת חולים הם יושבים.
“שמעת על רבי משה פיינשטיין זצ”ל?”
“אה, זה הרב מאמריקה, נכון?”
“נכון, רבי משה פיינשטיין התגורר בארצות הברית, אך היה מגדולי הפוסקים בעולם כולו. באחת השנים, בעיצומה של דרשת שבת הגדול בבית המדרש שלו, לקה ר’ משה בהפרעה בליבו. הוא החוויר כסיד, אבל המשיך את הדרשה עד תומה. לאחר מעשה, כשביקשו הרופאים לוודא אם היתה זו התקפת לב, לקחו ממנו דם, ופעמיים איבדו את הדם שלקחו, כך שאי אפשר היה לוודא אם אמנם היתה זו התקפת לב”.
“שלומיאליות לא מצויה במוסד רפואי המכבד את עצמו”, ציין הרופא.
“נכון, זוהי באמת תופעה בלתי מצויה. מעניינת יותר היתה מסקנתו של רבי משה זצ”ל ממה שקרה. הוא הסיק מכך שלא היה צריך לבצע את הבדיקה כלל. ומדוע? יש איסור בתורה לחקור אחר העתידות. אולי אתה מכיר את הפסוק הזה – ‘תמים תהיה עם ה’ אלוקיך’. עדיף להאמין בתמימות בבורא העולם, העושה לכל אחד מאתנו את הטוב ביותר עבורו. מי שנוהג כך זוכה להנהגה אלוקית מיוחדת”.
“אבל הבדיקה אינה חושפת את העתיד”, ציין הרופא, “היא נועדה לגלות מציאות קשה שאולי קיימת בהווה”.
“נכון, אבל כך סבר רבי משה. גם מאוחר יותר, כאשר היה בבית החולים, ורופאים בדקו את דמו בדיקה שגרתית לגילוי מחלה ממארת ח”ו, אמר שאם היה יודע את מטרת הבדיקה היה מוחה בידם משום ‘תמים תהיה’.
“רבי משה זצ”ל סבר, שאיסור זה נוגע לא רק לאובות ולידעונים, מגליהן הקדומים של מציאויות נסתרות, אלא גם לאמצעים החדשניים בני דורנו. כל עוד אין ידיעה ספציפית המעוררת חשש ממשי לקיומה של מחלה – אין צורך לבדוק ולחפש את מה שנסתר כרגע מעינינו“.
“אתה מבין?”, ארז ר’ כתריאל את נאומו הקצר, “לפעמים עדיף לא לדעת דברים. אבל אני מסכים איתך שמדובר בעניין רציני ביותר, שאי אפשר להחליט בו על־פי סיפורים. אני מבטיח לך לברר את ההלכה בנושא, וביסודיות”.
“ואשמח אם תעדכן גם אותי במסקנות. כרופא המטפל בשומרי מצוות לא מעטים, אני צריך לדעת דברים כאלה”.
“כרופא, וקודם־כל כיהודי בעצמך”, מלמל ר’ כתריאל לעצמו, ובקול הכריז: “בוודאי, אין ספק. אנחנו נתראה אי”ה בעוד ימים ספורים. ובינתיים”, הוסיף בקריצה שובבנית, “האם תשחרר אותי מן האזיקים המתקדמים הללו, בבית הסוהר המצטיין והמוביל שלכם?…”.
קודם שעזב באנחת רווחה את מתחם בית החולים, נזכר ר’ כתריאל בר’ תנחום, פארו של ה’כולל’ והמבוגר בין חבריו, המאושפז מזה שבועיים בבית החולים, עקב סיבוך מסוים. שיחת בירור קצרה, וכבר המריא ר’ כתריאל עם המעלית אל המחלקה הפנימית.
“מה לידידי בביתי?”, קידם ר’ תנחום בשמחה גלויה את ידידו ורעו. “אח, אם הייתי יודע כי תגיעו גם אל ‘דירת עראי’ זו שלי, הייתי מתכונן לכבודכם בכיבוד ראוי”.
“יהי רצון שתעקרו מדירה זו הרבה טרם תקנו עליה חזקה כלשהי”… איחל ר’ כתריאל בחיוך והוסיף: “אני פה במסגרת השעות הלבביות שלי, בהן עלי לבצע את המעקב השגרתי. מה שלומכם היום, ר’ תנחום, ומה שלומך אתה?”- הפנה התעניינות בניחוח אחווה יהודית גם אל החולה ששכב במיטה הסמוכה.
“ברוך ה’ יום יום”, השיב ר’ תנחום, “ותכירו את השכן המיוחד שלי כאן, שמו יגאל”. לאחר לחיצות ידיים בהדדיים, וברכת החלמה מאד חמימה, התעניין ר’ תנחום: “ומה העלו עקבות המעקב שלכם?”.
“הכל בסדר, ברוך ה’, רק שהרופא רוצה שאערוך בדיקות מניעה, לשלול קיומן של שורת מחלות בעלות שמות מייראים. ואני שואל את עצמי מה גדר ‘ונשמרתם’ כאן. למדנו כבר שאדם חייב, מכלל ‘ונשמרתם’, להיזהר מדברים המביאים לידי חולי. האם הוא חייב גם לבדוק שהוא אינו חולה?”.
“אה, כמה טוב שבאתם, ר’ כתריאל יקירי. לכל מקום שאתם באים – ה’כולל’ בא אתכם. אכן זוהי סוגיה מעניינת שאף עלתה לפתחנו” – החליף ר’ תנחום מבטים עם בנו שישב סמוך למיטתו, ר’ וועלוול. “כמה טוב שבאתם ללבן עמנו סוגיה זו”.
“אין צוריך לוימר”, המשיך ר’ כתריאל, “שבמקרה שהנבדק חולה, חלילה – יש כאן פיקוח נפש. כל יום של הקדמת הטיפול עשוי להציל חיי אדם.
“מה אם כן הגדר במקרה שאין אנו יודעים אם הוא חולה? לכאורה יש כאן ספק פיקוח נפש, שהרי מתוך כל קבוצה של אנשים שייבדקו, רובם מן הסתם יוכחו כבריאים, ורק מיעוטם יתגלו כחולים, רחמנא ליצלן”…
“אז יש לנו עניין עם רוב ומיעוט, וקיימא לן בפיקוח נפש אין הולכין אחר הרוב”, הריע ר’ וועלוול, שתדיר עמל לשכנע את אביו בעניין הבדיקות השונות שעליו לבצע. “נו, הגמורא ביומא, אפילו אני זוכר… ‘תינוק הנמצא בעיר שרובה עכו”ם, ואין יודעין אם ישראל הוא, מחללין עליו את השבת ומפקחין מעליו את הגל'”, ציטט ר’ וועלוול בעל־פה, מתוך זכרונו. ולטובת יגאל המאזין מן המיטה הסמוכה הסביר:
“נניח שקרס בשבת בניין, באיזושהי עיר בחו”ל. אנחנו יודעים שמתחת להריסות כלוא ילד קטן, אבל איננו יודעים אם הוא יהודי. למעשה, רוב הסיכויים שהוא אינו יהודי, כי רוב תושבי העיר אינם יהודים. האם יש מצווה ליהודי להצטרף למחלצים, תוך חילול שבת, או שעדיף לסמוך במקרה זה על כוחות החילוץ המקומיים?
“התשובה: אף שרוב הסיכויים הם שהילד אינו יהודי, אבל היות שמדובר בפיקוח נפש, הכלל הוא: אין הולכים אחר הרוב, ומצווה לחלל את השבת.
“לפי זה, אפילו בשביל סיכוי כלשהו של פיקוח נפש, חובה לערוך בדיקות”.
“סליחה שאני מתערב, אלף סליחות”, עלה קולו המחוספס של יגאל מהמיטה הסמוכה. “מי אני שאתערב בכלל – סתם שיפוצניק פשוט, בשיחה של רבנים חשובים. אבל מה שאתם אומרים כעת, אם הבנתי אתכם נכון, נשמע לא הכי מציאותי. תמיד יש איזה חשש רחוק שאתה חולה, אז כל יום תלך לעשות בדיקות? כי תבינו, אני – אשתי מה־זה היסטרית מעניינים של בריאות וכאלה. היא כל הזמן שלחה אותי לעשות בדיקות. היא עצמה חיה בקופת חולים, והאחות היא החברה הכי טובה שלה. אני תמיד צחקתי עליה, והייתי בריאקציה לכיוון השני. עכשיו אשתי מאשימה אותי בזה שגילו את המצב שלי בשלב כל־כך מתקדם. אז מה? אני אשם או לא? הרי אין מצב לבדוק על כל סיכוי רחוק של מחלה. אתה יכול פשוט לגמור את החיים שלך בבדיקות…”.
“כבר דיברנו על כך שהכל משמים, ואם גילית רק עכשיו, סימן שכך רצה הבורא” מחה בו ר’ תנחום, בפעם המי יודע כמה.
“כן, אני הבנתי את זה, כבוד הרב. אבל אני גם חשוב לי לדעת מה צריך”.
“אתה צודק”, מציין ר’ כתריאל. “אם אין שום משמעות לאחוזי הסיכון, אזי היו צריכים כל בני האדם, בכל גיל ובכל מצב, להיבדק אחת לתקופה מפני כל אותן מחלות שניתן לאתרן בקלות ואיתורן המוקדם מציל חיים. שהרי ישנם חולים, בכל מחלה, גם שלא מתוך קבוצת הסיכון”…
“נדמה לי שאנחנו שוב מתקרבים לאזור של ‘שומר פתאים ה”, הלוא כן?” הקים שוב ר’ תנחום לתחיה את הדיון הוותיק. “עצם זה שמלבד מספר היפוכונדרים מובהקים אף אחד אינו נוהג כך – מוכיח שאין זו דרך החיים הנורמלית בעולם, וממילא נאמר כאן הכלל של ‘שומר פתאים ה'”.
“אתה זוכר, ר’ תנחום, את ה’אחיעזר’ שלמדנו אז? ר’ חיים עוזר מבדיל בין מיעוט – שבפיקוח נפש חוששים לו, לבין מיעוט שאינו מצוי – שאין צריך לחשוש לו, וניתן לסמוך על ‘שומר פתאים ה”. זאת אומרת, אם הסכנה היא בגדר מיעוט המצוי – צריך להיבדק מכלל ‘ונשמרתם’, ואם היא בגדר ‘מיעוט שאינו מצוי’ – אז אין חובה לבצע את הבדיקות”.
“כבוד הרבנים, אתם מדברים במילים מאד קדושות, כנראה, כי אני לא מבין את זה. אז אולי תוכלו לומר את ההלכה כמו שאומר הרב בשיעור בבית־כנסת שלנו – מתי צריך לעשות בדיקות ומתי לא?”.
“צודק, יגאל. באמת יש צורך להגיע כאן להגדרה ברורה יותר. זה בעצם עניין של אחוזי סיכון. אנחנו צריכים להגדיר מהו האחוז הקרוי ‘מיעוט המצוי’. אם אחוז הסיכון, כלומר האחוז הסטטיסטי של החולים מקרב האוכלוסיה, לפי ניסיונם של הרופאים, הינו למטה מרמה זו – כי אזי אוכל לומר ‘שומר פתאים ה” ושלום עלי נפשי. אבל אם אחוזי הסיכון גבוהים מרמה זו – יש כאן ספק פיקוח נפש, וחייבים בבדיקה. אז איך מגדירים את האחוז הזה?”.
“עסקנו דווקא לאחרונה אצלנו בכולל במושגים ‘מיעוט המצוי’ ו’מיעוט שאינו מצוי'”, ציין ר’ וועלוול. “זה היה בעניין של טריפות. השאלה שם היא, מתי צריך מצד ההלכה לחשוש ולבדוק את הבהמה ממום פנימי ההופך אותה לטריפה, ומתי אין צורך לבדוק. בעל ה’משכנות יעקב’ פוסק ש־עשרה אחוזים נחשבים למיעוט המצוי. כלומר: אם מתוך מאה בהמות עשר נמצאות בדרך־כלל כטריפה, הרי זה מיעוט המצוי, וחייבים לבדוק את כולן. לעומת זאת, אם אחוזי הטריפות נמוכים יותר, ניתן מעיקר הדין לוותר על הבדיקה”.
“עשרה אחוזים זה הרבה מאוד”, העיר ר’ כתריאל. “אני לא מאמין שעשרה מתוך כל מאה אנשים המתהלכים ברחוב הם בעצם חולים, רק שאינם יודעים זאת. אני אשוחח על כך עם ד”ר כפור, אבל נראה לי כמעט בוודאות שהגדרה זו של מיעוט המצוי, מבטלת את החיוב לעריכת בדיקות מניעה”.
“אבל זו לא הדעה היחידה”, הפתיע אותם מאחורה קול נוסף, שהתגלה עד מהרה כהרב רימון, רב בית החולים, שהיה ידידו משכבר הימים של ר’ תנחום, ועלה עד למחלקה הפנימית כדי לכבדו בביקורו.
“היה לנו לאחרונה פה, בבית החולים סיפור מעניין עם רופא שומר מצוות שמתגורר במרחק הליכה של 45 דקות מבית החולים. הוא משמש כרופא כונן. זאת אומרת, הוא אינו חייב לשהות בפועל במחלקה, אלא מגיע לביקורת בשבת בבוקר, ומעבר לכך, מוזעק בעתות חרום, ובמצבים הדורשים נוכחות של רופא מומחה. רופא זה, המיודד איתי, שאל את רבי יצחק זילברשטיין שליט”א כיצד עליו להגיע לבית החולים, האם ברגל או במכונית?
“התשובה התבססה על דיון המופיע בגמרא במסכת שבת. ביום חגם של הפרסים אסור היה לשום אדם להדליק אור בביתו. האור היחיד שדלק היה בבית העבודה זרה שלהם. היות שחג זה חל בימי החנוכה, היה על היהודים להדליק את נרות החנוכה בהיחבא. הם היו מדליקים אותם כדין, אך מיד לאחר שכבו היו מחביאים את החנוכייה מפחד הנוגשים שיבואו.
“השאלה שנשאלה שם בגמרא היא, האם בשבת חנוכה יהיה מותר גם כן לטלטל את החנוכייה ולהסתירה, משום חשש פיקוח נפש? התשובה שם, שבשעת הדחק מותר לסמוך על דעתו של רבי שמעון, שלא נפסקה להלכה, המתיר טלטולו של נר שכבה”.
“ומכאן למדו”, מתערב ר’ וועלוול, “נו, את השיר הידוע ששרים בל”ג בעומר, ‘כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק'”…
“אבל למה צריך לסמוך על רבי שמעון?”, מקשה ר’ תנחום, “הרי מדובר בפיקוח נפש. פיקוח נפש דוחה שבה לכולי עלמא!”.
“יפה, יפה, ר’ תנחום”, נהנה הרב, “כיוונת לשאלתו של רבי עקיבא אייגר, וכמו שאומרים, חטפת לי את המילים – את המילים של רבקוויגר – מהפה. זה בדיוק מה שהוא שואל: הרי בסכנה או ספק סכנה איסור תורה נדחה, ואם כן למה לסמוך על רבי שמעון?
“את התשובה של רבקוויגר, דורש רבי יצחק זילברשטיין לענייננו.
“באמת, היה כאן פיקוח נפש, אבל החשש שאכן יבואו השוטרים, ושהשומרים שעמדו מבחוץ לא יגלו אותם, ושאם יבואו, לא יספיקו להטמין במהירות את החנוכיות – הוא חשש כה רחוק, שלא מתירים בשבילו אפילו איסורים דרבנן.
“אני מבין לאן אתה חותר”, לואט ר’ כתריאל. “אתה מוציא מהסיפור הזה הגדרה חדשה: חשש רחוק, ורוצה לחלק בין מיעוט מצוי לבין חשש רחוק”.
“נכון מאוד”, אישר הרב ותיקן: “לא אני מגדיר זאת אלא, כמו שאמרתי, הרב זילברשטיין שליט”א. הוא הסביר לידידי הרופא, כי על מיעוט מצוי עדיין חוששים בפיקוח נפש. רק על חשש רחוק אין צורך לחשוש”.
“מה זה אומר מבחינת אחוזים?”
“מיעוט המצוי, כפי שכבר העלה וועלוועלה שלך, סליחה, ר’ וועלוול, ממשנת לימודו. סלח לי ר’ וועלוול. אתה יודע, לרגע חזרתי לאותם ימים בהם קיבלת ממני צביטות חיבה על הלחי… על כל פנים, אמרת נכון שמיעוט המצוי זה עשרה אחוזים. מביא הרב זילברשטיין שליט”א בשם הרב אלישיב זצ”ל, כי עד חמישה אחוזים נחשב למיעוט שאינו מצוי, ובענייני פיקוח נפש עדיין חוששים לו, ומתחת לחמישה אחוזים זה חשש רחוק, שאין חוששים לו”.
“אבל מה הוא אמר לרופא לעשות?” – שאל יגאל בסקרנות.
“אה, לרופא, כן, שכחתי לספר. לרופא הוא אמר שאם בתוך פרק זמן זה של חצי שעה – שזה ההפרש בין נסיעה לבין הליכה ברגל, ישנו חשש של יותר מחמישה אחוזים שייווצר מצב שיצטרכו אותו, ואם יתעכב מלבוא עקב הליכתו ברגל יחמיר מצבו של חולה מסוכן, אם יש סיכוי של יותר מחמישה אחוזים שיקרה דבר כזה, אזי אסור לו ללכת רגלי, ועליו להגיע ברכבו בשבת”.
“לענייננו”, השיב ר’ כתריאל את הדיון למסלולו, “אני מבין שהמסקנה היא, שאם חשש המחלה הוא חשש רחוק, כלומר, פחות מחמישה אחוזים על־פי הסטטיסטיקה – אין צורך לבצע בדיקה, אבל אם רמת הסיכון עוברת את חמשת האחוזים – חובה לבצע את הבדיקה מצד ‘ונשמרתם’. איך ניתן לדעת זאת?”.
“מה אתה אומר, דוקטור”, פנה ר’ כתריאל אל הרופא מסביר הפנים שנכנס אותו רגע אל החדר, והפך בעל כורחו להיות חלק מהבירור, עודו כורך את שרוול מד לחץ הדם על זרועו של ר’ תנחום, “יש נתונים לגבי אחוזי הימצאותן של מחלות באוכלוסייה? אצל כמה מכל מאה אנשים ברחוב תתגלה מחלה קשה אם יערכו בדיקות לאיתור מוקדם?”.
“בוודאי שיש ממצאים כאלה, רבים, אפילו. אבל אל תשכחו, שאחוזי הסיכון הינם אינדיווידואליים מאוד, ותלויים במצבו האישי של האדם, בגילו, ובעוד נתונים רבים. אי אפשר, לדוגמה, להשוות מעשן כבד לאדם שלא טעם טעם סיגריה מימיו. הם אינם נמצאים בתוך אותה סטטיסטיקה”.
“אז צדק ד”ר כפור כשרצה לסבר את אוזני בדבר האחוזים והסטטיסטיקות, הסיכונים והסיכויים, של כל מחלה בנפרד, אני אבדוק את זה איתו”, הבטיח ר’ כתריאל בהן צדקו.
“אבל מה יקרה אם תבצע את הבדיקות וזהו?” שאל וועלוולה במר ליבו. “אני כל הזמן שואל את זה את אבא שלי. בשלימא בדיקות הכרוכות בסיכון. אבל בדיקות דם פשוטות, למשל, למה לא לבצע אותן?”.
“ומה עונה אביך שליט”א?” חקר ר’ כתריאל, והפנה מבט מתעניין לעבר האב שליט”א עצמו.
“הוא מספר את הסיפור על הסטייפלר”.
כולם הביטו אל ר’ תנחום, כשהם מצפים לשמוע כבר את הסיפור. גם ר’ תנחום כבר כחכח בגרונו כשהוא מצפה לספרו, אלא שאז נכנס פנימה שומר המחלקה, והודיע כי שעת הביקור הסתיימה, והמבקרים מתבקשים לעזוב את החדר.
המבקרים נאלצו אפוא לקטוע את הדיון המרתק באיבו, תוך הבטחה נאמנה לחדשו בביקור הבא אשר, כולם תקוה, כבר יתקיים בביתו של ר’ תנחום.
הבטחנו אף אנו להיות איתם שם, וגם אתם מוזמנים.
