שאלה:
ישנן חברות המתמחות בגידול צמחי מרפא, והן מכינות מהן מיצוי (טינקטורה), בדרך־כלל על בסיס אלכוהול, כתרופה, בהרכב מותאם אישית. השאלה: מה דין טינקטורות אלה כשהן עשויות מצמחים שגודלו בשנת השמיטה? ואם אסור לרכשן – עד מתי יהיה צורך לחשוש לכך?
תשובה
בתשובה על שימוש רפואי בפירות שביעית כבר עמדנו על עיקרי הדברים וביארנו, שמצד אחד אין קדושת שביעית חלה על גידולים שכל השימוש בהם הוא לרפואה בלבד. ומאידך, דבר העומד לאכילה אסור להכין ממנו רפואה, אך מותר לאכלו כדרכו, אפילו שמטרת האכילה היא לצורך רפואי.
אמנם, לגבי רכישת תרופות מצמחי מרפא, עלולים להיות בזה איסורים נוספים. יש לחלק בין צמחים שנזרעו בהיתר קודם השמיטה, אשר קיים בהם רק חשש הפסד פירות שביעית, לבין צמחים שנזרעו או נעבדו בשמיטה, ועלולות להיות בעיות הלכתיות רבות בשימוש בהם.
הפסד פירות שביעית
צמחים שנזרעו לפני שנת השמיטה, וברור כי לא נעשו בהם במשך שנת השמיטה עבודות אסורות, הרי שאם נלקטו בשביעית ייתכן כי יש בהם קדושת שביעית ואין לעשות מהם תרופה. קיומה של קדושת שביעית תלוי בסוג הצמח.
צמחים המשמשים רק לרפואה, כגון אלוורה – אין בהם קדושת שביעית, ומותר להשתמש בהם כדרך כל השנים, וממילא אפשר לקנותם בכל מקום ללא שום חשש.
צמחים שאנשים נוהגים לאכלם, אך ניתן להשתמש בהם גם לרפואה, כגון פאפאיה, פטרוזיליה וכדו’, אין להכין מהם תרופות כשנלקטו בשביעית, שכן תרופה אינה נחשבת כשימוש השווה לכל נפש, ועל כן בהכנת תרופה מפירות שביעית עוברים על הפסד פירות שביעית.
ומכל מקום, אם עשו מהצמחים הללו תרופה, מותר להשתמש בה, היות ובפשטות קדושת שביעית פקעה מהתרופה כיוון שאינה ראויה עוד למאכל, ובזה שמשתמש בה לרפואה אין מוסיף כלום בהפסד. אך אותו אדם שעשאה צריך לקנות פירות חולין בשווי של הצמחים שעשה מהם תרופות ולאכלם בקדושת שביעית.
וגם אם נאמר שלא פקעה הקדושה מהתרופה יהיה מותר להשתמש בה, מכיוון שאין תוספת קלקול מכאן ואילך, אך במקרה זה תחול על תרופה זו חובת ביעור, ובהגיע זמן הביעור יהיה על המחזיק בה להפקירה ולשוב לזכות בה.
ויטמינים לחיזוק הגוף ותוספי תזונה – ספק אם נחשבים כתרופה או כמאכל. לכן, אין להכין תוספי תזונה מצמחים הקדושים בקדושת שביעית (שמא יש כאן הפסד פירות שביעית), ומאידך, אם הוכנו – יש לנהוג בהם קדושת שביעית.
לעומת אלה, צמחים שנזרעו ו/או נעבדו בשביעית באופן האסור, השימוש בהם עלול להיות כרוך באיסורים רבים, כדלהלן:
איסור ‘שמור’
איסור ‘שמור’ נוגע לפירות שבעליהם לא הפקירו אותם כמצווה עליהם, ושמרו אותם כדי למנוע מאחרים לקטפם. לכן, צמחים הגדלים בשדה שלא הופקר כדין, גם אם אינם ראויים לאכילה, ייתכן כי יש בהם איסור ‘שמור’.
דעת רבינו תם, וכך הביא רש”י בשם רבותיו, ועוד ראשונים – ש’שמור’ אסור באכילה. מקור האיסור הוא בדרשת ה’תורת כהנים’ על הפסוק: “ואת ענבי נזירך לא תבצור” – “מן השמור בארץ אין אתה בוצר, אבל אתה בוצר מן ההפקר”. וכן דעת חלק מן האחרונים להלכה, וכן הנהיג הבד”ץ בעיה”ק ירושלים שלא לאכול פירות שמורים.
לעומת זאת, דעת רש”י והר”ש, וכן כתבו כמה אחרונים בדעת הרמב”ם, שהפירות אינם נאסרים באכילה מחמת ששמרו אותם ולא הפקירו.
בדעת ה’חזון איש’ בשאלה זו מצינו סתירות בספרו, וכן קיימות סתירות בדבריו לשואלים בעל־פה. מרן הגרי”י קנייבסקי זצ”ל עמד על הסתירה בדברי ה’חזון איש’, וכתב שדעתו היתה להתיר פירות שמורים, אך לא רצה לצאת בהוראת היתר לכלל הציבור מטעמים שונים, והיתה כוונתו שיהיה סתירה בדבריו כי יש מקום להחמיר ובשעת הדחק אפשר להקל.
גם אם מותר לאכול פירות שמורים, אין לקנות אותם משום ‘קנס’ שגזרו חז”ל על מי שאינו מפקיר אדמתו. אך קנס זה יש מקום להתירו, בפרט כאשר אין קונים ישירות מהמגדל, משני פנים: א) שהקנס אינו על המגדלים, שבין כך ימכרו את סחורתם, אלא על הנזהרים באיסור שביעית, ולא עליהם היה הקנס של חז”ל. ב) שאינו קונה אצל המגדל שעבר על האיסור, אלא אצל הסוחרים, ואפשר שעל זה לא היה הקנס.
איסור ‘נעבד’
איסור ‘נעבד’ נוגע לפירות שנעשו בהם עבודות האסורות בשביעית. גם בדין ‘נעבד’ נחלקו חכמים: דעת הרמב”ן והערוך ועוד ראשונים, שהפירות אסורים באכילה. לעומתם סוברים הרמב”ם ואחרים מן הראשונים, שהפירות מותרים באכילה. כמו כן נחלקו האחרונים בזה, ובדעת ה’חזון איש’ מצינו סתירות וכמו שכתבנו לגבי איסור ‘שמור’. ובשעת הדחק אפשר להקל.
איסור ‘נזרע’
איסור ‘נזרע’ נוגע לפירות וצמחים שנזרעו בשביעית עצמה, ודינם חמור יותר מ’שמור’ ו’נעבד’, כמבואר בראב”ד, שאין שום היתר לאכול ולסחור בדבר שנזרע בשביעית, וכן דעת רבי אשתורי הפרחי.
אמנם, יש הסוברים בשיטת הרמב”ם שבצמחים שאין בהם משום איסור ספיחין – הפירות מותרים בדיעבד, כלומר: לאחר שכבר נזרעו.
איסור ‘ספיחין’
ספיחין הם צמחים העולים מאליהם. מן התורה ספיחין מותרים באכילה, אך רבנן גזרו על כל דבר הנזרע בשביעית (למעט אילנות) בין שגדל מאליו ובין שזרעו אותו, שאסור באכילה משום ‘ספיחין’, והטעם: “מפני עוברי עבירה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהן ויאמר: ספיחין הן, לפיכך אסרו חכמים כל הספיחים הצומחים בשביעית”.
ירקות וצמחים שנזרעו בשנה השישית ונלקטים בשנה השביעית, נחלקו הראשונים האם נאסרים באכילה משום איסור ספיחין. דעת הרמב”ם שאף ירקות אלו אסורים באיסור ספיחין משום שבירק הולכים אחר לקיטה ולא אחר הזריעה. אמנם, דעת הר”ש ועוד ראשונים שירקות וצמחים אלו מותרים באכילה, רק שיתנהג בהם בקדושת שביעית. וכך פסק ה’חזון איש’ להלכה.
לפיכך, אם נזרעו צמחי המרפא בשישית, אין בהם, לפי פסק ה’חזון איש’, איסור ספיחין, אולם צמחי מרפא שנזרעו בשנה השביעית, גם לדעת הר”ש הריהם אסורים באיסור ספיחין ואסור לאכלם.
עם זאת, במקרים מסוימים איסור ספיחין אינו חל, ועל כן, כאשר יש צורך גדול בתרופה, מותר יהיה להסתמך על ההיתרים השונים ולהשתמש בה. יש לבדוק בצמחי מרפא אלו כל צמח לגופו אם הוא מאותם סוגי צמחים שאין בהם איסור ספיחין:
א. צמחים רב־שנתיים – חז”ל לא גזרו על דבר שיכול לזרוע בהיתר, ומשום כך לא גזרו גם על פירות האילן איסור ספיחין. אמנם, גם פרט זה אין מוסכם ואין לסמוך עליו אלא בצירוף להיתרים נוספים.
ב. צמחים שגדלים מההפקר ורוב בני אדם אינם זורעים אותם, לא גזרו בהם איסור ספיחים אף אם זרעם.
ג. צמחים שאינם עומדים למאכל ורק משתמשים בהם לרפואה, שהדין הוא שאין בהם קדושת שביעית, ספק אם נוהג בהם איסור ספיחין. ב’חזון איש’ נראה שדעתו להתיר, וכן דעת הגרש”ז אויערבאך זצ”ל.
ד. יש הסוברים שאיסור ספיחין הוא רק איסור אכילה ולא איסור הנאה, ולפי זה ייתכן שצמחי מרפא לא יהיה בהם איסור ספיחין כלל, כיון שאין זו אכילה אלא הנאה. אמנם, יש לדון אם שתיית התפוקה מהצמחים נחשבת אכילה, גם אם מטרתה רפואה. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המקלים.
איסור סחורה
צמחים שיש בהם קדושת שביעית, דהיינו שהם ראויים לאכילה ולא רק לרפואה, קיים איסור במכירתם משום איסור סחורה, וכמו שדרשו רבותינו: “‘והיתה שבת הארץ לכם לאכלה’ – לאכלה ולא לסחורה”.
נחלקו הפוסקים על מי חל איסור הסחורה. יש אומרים שהאיסור הוא רק על המוכר, ויש הסוברים שהאיסור גם על הקונה. אך גם לפי דעה זו, יש בקניית הצמחים הקדושים בקדושת שביעית איסור של “לפני עיוור לא תיתן מכשול”, שהרי מכשיל את המוכר במכירתם.
אך כיון שהמדובר בצמחי מרפא, במקום הצורך יהיה אפשר לקנות בהבלעה [כגון שיקנה מהמוכר דבר שאינו קדוש בקדושת שביעית ויתנה עמו שהוא משלם מחיר גבוה עבור החפץ שאינו קדוש בקדושת שביעית ואת הצמחים שקדושים בקדושת שביעית ייתן לו במתנה] ולסמוך על הפוסקים שבהבלעה אין איסור סחורה.
מסירת דמי שביעית לחשוד על השביעית
“אין מוסרין דמי שביעית לחשוד על השמיטה”. בקניית צמחים הקדושים בקדושת שביעית, הופכים הדמים הניתנים תמורתם לקדושים בקדושת שביעית, ואסור לתתם לאדם שאינו יודע לשמור על קדושתם.
אמנם אם יקנה בהבלעה אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית ואין בזה איסור. וכן אם קונה בהקפה אין קדושת שביעית על הדמים ואין בזה איסור. גם תשלום בצ’ק או בכרטיס אשראי נחשב כמכירה בהקפה.
“לפני עיוור לא תיתן מכשול”
יש שרצו לומר שאף אם יש היתר אכילה בפירות אלו שנזרעו בשביעית מצד ‘נזרע’ וספיחין, יש לאסור לקנות צמחים אלו משום האיסור האמור בתורה (ויקרא יט, יד) “ולפני עיוור לא תיתן מכשול”, שנצטווינו בו שלא נגרום להכשיל אחד מישראל בעבירה. בזה שאדם קונה את הסחורה שנזרעה בשביעית הרי הוא מכשיל את המגדל בעבירה, שהרי לולא שהיו קונים ממנו לא היה מגדל.
אלא שקניית הצמחים היא אחרי שנעשה כבר החטא, שהרי הקונה לא סיכם עם המגדל קודם הגידול שיקנה ממנו, אלא לאחר שזרע או עבד – קנה ממנו, נמצא שהחטא לא נעשה מחמתו. על כן, למפרע אין הוא עובר על “לפני עיוור”, אלא רק על סיוע ביד עוברי עבירה.
סיוע ביד עוברי עבירה
המסייע ביד עוברי עבירה, אפילו לא נעשה האיסור מחמתו, עובר על איסור מדרבנן, ואין ספק שהקונה צמחים ממי שמגדל אותם מסייע בידו. אלא שגם כאן ישנם כמה היתרים שניתן לסמוך עליהם בשעת הדחק: א) ישנו דיון בהלכה האם איסור סיוע לעוברי עבירה חל גם על איסורים מדרבנן, אך איסור דרבנן שעיקרו דאורייתא נחשב, לדעת כמה פוסקים, כמו דאורייתא, ויש לדון בזה. ב) יש שיטות שבמומר אין איסור ‘מסייע’. ג) יש שכתבו שאם בין כך הוא יעשה את העבירה לא שייך בזה מסייע.
וכשמדובר בצמחי מרפא לצורך רפואה נראה שיש לסמוך על הפוסקים שסוברים שבאיסורי דרבנן אין איסור מסייע אם אין אפשרות להשיג ממקום אחר.
נמצנו למדים שמשום איסור ‘שמור’, ‘נעבד’ ו’נזרע’ בשעת הדחק יש להקל, וכן משום סחורה ודמי שביעית יש מקום להקל ע”י קניה בהבלעה. ‘לפני עיוור’ לא שייך בזה, ומצד מסייע ביד עוברי עבירה יש צדדים להקל. אך לגבי איסור ספיחין צריך לבדוק האם זה עומד בתנאים שכתבנו להתיר.
להלכה, לולא שהמדובר בצמחי מרפא הרי ודאי יש לאסור לקנות אותם מאלו שזרעו או עבדו בהם בשביעית. אבל כאן, אם אי אפשר להשתמש בתחליפים אחרים יש להתיר בשעת הדחק לסמוך על הפוסקים המקלים.
ויתירה מזאת, כשמדובר בתרופות שטעמן מר, יש להקל בשופי לחולה שאין בו סכנה, כיוון שאיסור שלא כדרך הנאתו מותר לחולה.
תחולת האיסור
לגבי השאלה עד מתי יש לאסור את הצמחים הללו, הרי שרק איסור ספיחין הגבילוהו חז”ל בזמן, וגזרו מראש לאסור רק עד זמן שיעשה כיוצא בו, או עד חנוכה ובתנאי שנקטף לאחר השנה השביעית.
לגבי שאר האיסורים אין הבדל, וכל שנזרע או נעבד או נשמר או נעשו בו איסורים בשנה השביעית, הרי הוא עומד באיסורו עולמית. גם בספיחים כל מה שהתירו הוא דווקא בספיחי ירקות אבל לא בספיחי תבואה וקטניות. על כן, גם לאחר השמיטה, לכתחילה יש לוודא שהצמחים שמהם הופקה התרופה אינם גידולי שביעית, ולא נעשו בהם איסורים בשביעית.
לסיכום:
א. צמחים שלא נזרעו ולא נעבדו בשנת השמיטה אם אין בהם קדושת שביעית, שאינם ראויים למאכל אלא רק לרפואה, אין בהם שום חשש ואפשר לקנותם כדרך כל השנים.
ב. ואם הם ראויים למאכל הרי שיש בהם קדושת שביעית, ואי אפשר לקנותם בצורה רגילה מפני איסור סחורה ואיסור מסירת דמי שביעית לחשוד, ולכן יקנם בהבלעה וכמו שהתבאר.
ג. צמחים שנזרעו או שנעשתה בהם עבודה בשביעית, בין העומדים לאכילה ובין שעומדים לרפואה, מעיקר הדין אסור להשתמש בהם משום איסור ‘שמור’, ‘נעבד’ או ‘נזרע’, וכן משום איסור ספיחין, ואיסור ‘לפני עיוור’, ואיסור ‘מסייע ביד עוברי עבירה’. ומכל מקום, בשעת הדחק שצריכים לצמחי מרפא הללו ואין אפשרות להשיג אחרים, אפשר לסמוך על השיטות שהצמחים לא נאסרו באכילה ובהנאה, בתנאי שאין בהם איסור ספיחים לפי התנאים שהצבנו, ויקנה אותם מהמוכר בהבלעה, אבל לא יקנה ישירות מהמגדל.
