לחם לחבוש ובגד ללבוש

שחלילה לא תזדקקו, אבל היה ואי־פעם תזדמנו לשכונת מאה שערים עטופת ההוד הירושלמי בעת שפרונקל מדמם על צווארכם, עצביכם רופפים מעומס צרותיו של הדור, ובנוסף לכל, חסרים תהיו איזה אנפילה, פוזמק או כפתור…

כדאי שתרשמו לעצמכם את הכתובת:                                           

תעשייה של טקסטיל, אוצר בלום של חכמת ריפוי טבעית, ובעיקר חסד טהור ללא מטרות רווח – ביתה של הרבנית פרנק שתחי’.

בית הרבנית, בתו של האב הדגול ר’ שמואל שפירא זצ”ל – מענקי הדור הקודם של חסידות ברסלב, נראה בדיוק כפי שאולי כבר הספקתם לדמיין: קטן, צנוע וכולו אומר לגלוג למנעמי העולם הזה.

מילות ההמנון הקנאי הוותיק: “בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים… בדרך התורה נלך באש ובמים… נלך ונקדש שם שמים…” עדיין מלחשות כגחלי אש קודש במדורת לבם של צאצאי אב המשפחה ומנהיגה הרוחני, הרה”ח ר’ יהודה לייב פרנק זצ”ל. 

בחלל הסלון שחלונותיו משקיפים לעבר ה’שול’ – הוא בית הכנסת הגדול דחסידי ברסלב בטבורה של ממלכת מאה שערים, הדהד עד לא מזמן תקתוקו של שעון הקיר המורה על ‘זמן ארץ ישראל’ כנקבע בגמרא, ואשר על־פיו עמד על דעתו לנהל את סדר יומו בעל הבית: חסיד ברסלב וקנאי ללא חת, למדן ועובד ה’ בעל עוצמה ועזות דקדושה מפורסמות.

בית משפחת פרנק הממוקם בשכונת ‘בתי נייטין’, היווה במשך שנים ארוכות בית שני, אם לא ראשון, למאות בעלי־תשובה מכל גווני הקשת שראו ברב וברבנית את הוריהם הרוחניים.

היו הם מן הראשונים בתושבי השכונה שפתחו דלתם לרווחה לשם מצוות קירוב רחוקים, תוך שהם מעניקים את לבם ומרצם לכל יהודי ויהודייה בכל מדרגה רוחנית שהיא.

כך, לאור צביונם היהודי האותנטי חסר הפשרות צעדו רבים, מפתם סעדו, ולבסוף בסיוע כשרון השדכנות של הרבנית, אף הובלו על־ידם אלי חופה.

כיום חיה הרבנית האלמנה את חייה העשירים ברוח ובמעש, מוקפת בלמעלה משלוש מאות(!) צאצאיה כ”י: בנים וחתנים ‘תלמידי חכומים’ לצד יידישע מאמע’ס לרוב, נכדי חיידר מסולסלי פאיילע’ך לצד נינות חמד בעלות צמדי צעפלעך מקפצים.

לשמחתנו הסכימה הרבנית לבשם את קוראי ‘בוסתן’ במעט מן הארומה הקסומה הנושבת עדיין בשמורות הטבע של שארית דור דעה. 

צער ריפוי בנים

מספרת הרבנית:

אימא שלי ע”ה תמיד הייתה אומרת לי: “כבר ראיתי צער גידול בנים בחיי, אבל כמו שלך אדל – עדיין לא פגשתי!”.

בגיל שבועיים החלה להופיע אצל הגדול מבין בניי אקזמה חריפה שהלכה והתפשטה מן הטיטול לעבר כל הגוף. הייתה זו שכבה של שלושה עד ארבעה סנטימטרים עשויה קשקשים מחוספסים ומגרדים נוראות.

בלית ברירה נאלצנו לאשפז אותו ולחזות כיצד בבית החולים הוא נטבל שוב ושוב באמבטיות חמות בהן סרקו את עורו במסרק בכדי להסיר את שכבות העור בכוח.

עד גיל שנתיים פקד הילד את ביה”ח מדי שבועיים: “הו, הנה פרנק המתוק שוב הגיע…” הריע לקראתו הצוות המתורגל. 

בני אכן שב הביתה עם עור נקי ויפה, אמנם משראתה אותו סבתו החכמה הזדעזעה כולה: “מה הם עשו לו שם? סילקו את הכל פנימה!”.

היא הבינה שלמעשה לא דאגו הרופאים לטפל ביסוד הבעיה. ובאמת, לכל אורך התקופה הוא סבל בנוסף גם מדלקות ריאות ומאיבוד נוזלים. עד היום, בהיותו כבר סבא… הוא עדיין סובל מעורו העדין והרגיש.

כדי להקל על סבלו החלטתי לנסות פשוט הכל. 

בבתי המרקחת של אותן שנים ניתן היה לרכוש חומר בשם “קלי”. היו אלה כדורים קטנטנים בצבע סגול שהתמוססו במים חמים, צבעו אותם בסגול, וסייעו לרפואת העור. ערכתי לו אמבטיות ארוכות ובסופן איבקתי את האזורים הפגועים בקמח תפו”א.

ממטחנת חיטה למצות נהגתי ליטול חבילות של סובין, לחלוט את קליפת החיטה במים רותחים ולערב במי הרחצה כדי להזין את עורו.  

אחד הניסיונות הבלתי נשכחים היה כשאמי, הרבנית פריידא שפירא ע”ה ביקשה מאחד מאנשי ה’חברה קדישא’ גוש סבון אשר שימש לרחצת נפטר, ובו השתמשה כדי לשפשף את גופו של בני: סגולה גדולה לדבריה, לרפואת העור.

כך, תוך כדי הגידול המורכב שלו ושל שנים־עשר אחיו, רכשתי את הפרקטיקה של הריפוי הטבעי הביתי.

מהרופא הרף

מאה שערים, מדינה בפני עצמה היא. ‘שלטון הכופרים’ נעצר בפתחה, הציביליזציה נותרת מבוישת על הסף, וגם ההגמוניה של הרפואה לא תופסת כאן. החיים כאן מוכתבים לפי שעון אחר, קצב אחר, כללי טבע אחרים… 

בעלי, שיהיה בגן עדן – כך מזכירה הרבנית את שמו ביראת כבוד מהולה געגוע, ובמתק לשון – מתעב היה את עולמם של הרופאים ותרופותיהם. כשהיה רואה רצפט היה משליך אותו מיד לפח. “רוצחים” – כך היה קורא להם.

לאחר התקף הלב הראשון שעבר הורו לו הרופאים שמלבד אי קימה מן המיטה עליו להשתדל אף שלא לזוז בשכיבה. כמוהל מומחה, שאהב את מלאכת המילה בכל לבו וזכה לאורך השנים למול למעלה מ־4,000 תינוקות בכל רחבי הארץ, נקבעה לבעלי ברית למחרת היום בעיר… אילת.

בעצה אחת עמו חדרו בני משפחת התינוק לביה”ח באמצע הלילה, הבריחו אותו אל הרכב והמילה התבצעה למחרת במקום, בזמן ובמועד. מתוך ההיכרות העמוקה עמו לא התפלאתי, ולמשמע הרופאים שהתנפלו עלי בכל תוקפם נעניתי: “יש לו שכל משל עצמו, אז שיעשה מה שהוא רוצה!”.   

תשע שנים זכה להאריך ימים לאחר המקרה הזה, ורק באחרית ימיו נעזר ברופאים באין כוחו עמו להתנגד עוד.

אמנם, את התרופות שהתבקש ליטול בלע רק לאחר הפצרותיי הרבות כשהוא רוטן ונאנח: “בשביל מה את נותנת לי סם, למה זה עוזר לך…?”.

בכל פעם בה נסע למירון או טס לאומן הקפדתי להניח עבורו את כל מלאי הכדורים בשקיות מסודרות עם הסברים כתובים, מה נועד לבוקר ומה לצהרים – על־אף שבכל פעם בשובו היה מחזיר את השקית מלאה כביום שנארזה…

יש אלוקים בעולם

כשהייתה אחותי אסתי בת 10 חודשים היא סבלה מחום גבוה והובהלה אל הרופא. האחרון התרשל בתפקידו בכך שחיסן אותה במצבה זה כנגד חיידק הפוליו. התוצאה הייתה עגומה: שיתוק מיידי בכל איברי הגוף, רח”ל. רק את אישוני העיניים יכלה להזיז.

היא הוכנסה לחדר בידוד בביה”ח לזמן רב ולאחר מכן הועברה למוסד, בו טופלה עד גיל 8. 

יום אחד הגיעו שני הוריי ונטלו אותה למסע שהיה נחשב אז למפרך ממש וכרוך במסירות נפש, אל ציונו של רבי שמעון בר יוחאי זי”ע, ושם ישנו לצידה על אדמת הציון למשך שלושה ימים ולילות.

באחד הבקרים התעוררה אמי למראה מופלא: בתה הנכה נעמדת על שתי רגליה! וכן מהלכת סביב מעקה הציון הקדוש. אימא התעלפה מרוב תדהמה, הנס היה גלוי לכל.

כאשר שבו למוסד הביט בה הרופא המטפל שהיה אפיקורס מובהק, ונהג להצהיר שאינו מאמין בכלום, עפ”ל.

הוא שאל: “מה עשיתם לילדה?!”.

ענתה אימא שלקחה אותה לרופא מאוד גדול, ומשהמשיך לחקור לשמו של הדוקטור ענתה כי שמו הוא… הקב”ה.

הזדעק אז הרופא: “ס’איז דא א גאט אין דער וועלט!” (יש אלוקים בעולם!).   

לחם לכל בשר

רק לאחר נישואיה דרכו כפות רגליה של שורל’ה פ. על אדמת קופת החולים המקומית… לראשונה בחייה. לא, לא היה זה משום שבילתה את ילדותה בארץ רחוקה ונחשלת נטולת שירותי בריאות. 

הסיבה פשוטה הרבה יותר: כל אימת שחומהּ עלה או בעת שמחלת ילדות לא מזוהה פקדה אותה, נלקחה בידי אימהּ אך ורק אל בית השכנה הצדקנית־הידענית, היא הרבנית פרנק. שם זכתה לדיאגנוזה מקיפה בלא צורך בהצגת כרטיס מגנטי, ושם עצת פלא הוכתבה, לעתים בתוספת מרקחת התרופה עצמה – בלא כל מרשם. אם תבררו קצת בסביבה, תגלו שהיא לא היחידה…

אימא של שורל’ה, הגב’ אסתר כהן משתפת:

“הרבנית אף פעם לא חיפשה לעצמה כבוד, כל מה שביקשה הוא לעזור ולגמול חסד. את כל הייעוץ עם שפע הסבלנות היא מעניקה לכל דורש מבלי לצפות לאגורה. עם הזמן נוכחתי שהעצות שלה מועילות מאוד, וכך החלטתי לשאוב ממנה את האומץ לא לרוץ עם כל דבר לרופא.  

“באחת הפעמים הגעתי אל הרבנית בעצמי, כשעל הצוואר, מתחת הבשר נפיחות מלווה באדמימות עזה ההולכת ומתפשטת. שום משחה לא עזרה וידעתי שאם לא אטופל יוכל להתפתח זיהום. 

#”הרבנית לא התבלבלה, שלפה מן המזווה חלה לבנה של שבת וטבלה פיסה ממנה בכוס חד־פעמית מלאה חלב קר עד שכל הנוזל נספג בלחם הרטוב.

“היא ביקשה ממני להניח את החלה הרטובה על צווארי, ליפפה בניילון נצמד והורתה לי להישאר כך למשך הלילה#.

“בקומי בבוקר נדהמתי לגלות את הפצע פתוח כשכל הדם והמוגלה חלחלו אל תוך החתיכה הספוגה. ניקיתי את המקום וחבשתי, לא לפני שאני מורחת משחה אנטיביוטית כפי הוראתה. ממש פלאי פלאים”.              

 צדיק אוכל לשובע

כבתו של צדיק וחסיד חד בדורו, רבי שמואל שפירא זצ”ל, שקדושתו ופרישותו נודעו ברחבי העולם היהודי – נשמח לשמוע מפיך מעט על הנהגותיו בקודש, בפרט בתחום האכילה ושמירת הגוף.

אבא זצ”ל לא נהג לאכול כאשר אנשים סביבו, אלא באופן של צנעה בלבד. את דרך האכילה שלו אפשר לתאר כמאוד מאוד עדינה, בהרבה דרך־ארץ ובאיטיות.

אבא אכל אך ורק ממה שבישלה אמי ע”ה, מטעמי כשרות ומשום שאוכל בעיניו היה רק הכרח בכדי לחיות. כל השאר: “תייוועס” (תאוות – בהברה אשכנזית. מ.ר.). לעצמו לא נצרך לדבר, על־אף שבשבילנו הילדים היה מוכן לתת הכל. כן, גם ארטיק ואפילו שוקולד אם היו לו כמה מטבעות בכיס.       

לפני קום המדינה, כשנפל בשבי הירדני בעת פינוי העיר העתיקה נוכח כי כל שחילקו חיילי הלגיון הירדני לשבויים הינו מזון טרף. 

כדי שלא להתגעל במאכלות אסורים ניזון אבא מלחם ישן וממים אותם השיג לאחר שמכר את מכסת הסיגריות שהוענקה לו, וכך הנהיג את עצמו במשך שנה שלמה! אמנם, בעקבות התזונה הלקויה סבל מבעיות עיכול מאז ועד יום מותו.

שתי ארוחות בלבד סעד אבא זצ”ל ביום: בבוקר חתיכת לחם שחור עם קצת מרגרינה ולצידה כוס מים רתוחים, מקוררים. “הנה אדל, קחי ותשתי”, היה אומר לי. “זה המשקה הכי טוב שיש!”. לפעמים היה מוסיף גם ביצה.

אני זוכרת כיצד את מצרכי ארוחת הערב נהגה להכניס השכנה, שכנראה חפצה להשתתף בזכות: צמד כנפי עוף עם אורז המבושל עם בצל וגזר, ומעט לחם.

בשבת הכינה אימא קציצה של דג בורי טחון – היא הגפילטע פיש וקצת מרק מרבע עוף שחולק בין כולם, כי ליותר מזה לא היה כסף. לפעמים בישלה פודינג עם מעט סוכר ומים, או אז היה אבא טועם ומשבח: “הו, הנה משקה טוב לשבעס…”.

כמובן הקפיד אבא על גדרי האכילה גם כפי משנת הרה”ק ר’ נחמן מברסלב זי”ע, שהזהיר מפני אכילת בצל חי, מפני אכילת פירות וירקות בוסריים (שטרם נתבשלו כל צרכם) ועוד. 

אבא נפטר ללא סכרת וללא לחץ דם בגיל 76. 

נשתנו הטבעים

אני חושבת שהיום השתנה הטבע. בילדותי לא היה שום פחד מפני הסוכר. להיפך, האמינו שהוא בריא. חמותי הייתה אומרת: “שימי לילדים הרבה סוכר בתה כדי שיהיה להם מספיק כוח…”.

בכלל, פעם את מה שהיה – אותו אכלנו.

לפני 67 שנים היה רעב גדול בארץ. בירושלים לא היה כמעט שום דבר לאכול מלבד אורז לבן שיובא מחו”ל. על אורז מלא מי בכלל שמע… האורז הזה הציל את חיי האנשים למשך למעלה משנה.

יותר מאוחר למדתי שמי אורז אכן מסוגלים לחיזוק, ולבניית העצמות בפרט. לילדה שסבלה משלשולים בלתי פוסקים ועמדה ליטול אנטיביוטיקה המלצתי לתת אורז מבושל עם הרבה מים וגזר, כשהוא טחון כמו דייסה – זהו מאכל מזין ומרפא.      

אני נזכרת באחד הסיפורים אודות סבתא שלי מצד אימא ע”ה, שסבלה מאוד ממיגרנות. התקפה אחת קשה במיוחד הביאה אותה עד כדי עילפון. היה זה לפני שמונים שנה כשאספו פרוטה לפרוטה והפליגו עמה לווינה, אל פרופסור מדופלם שכל עצתו לה הייתה שבעת ההתקף הבא תשפוך אל תוך הפה מספר ביצים חיות… 

בירושלים שמרו מאוד על יולדות. יולדת זכתה לכבוד גדול, כששלושים יום מאכילים אותה כמויות של בשר ומסייעים מסביב במה שניתן כדי שלא תיאלץ לצאת במהלך הזמן הזה החוצה.

לא אשכח איך אבא זצ”ל דאג שלא ארד מהמיטה לרגע, כיצד היה מביא עד אלי את מי נטילת הידיים.

מי יכול להבין הנהגות אלה כיום?…  העולם כמו משוגע, כולם רצים כמטורפים, רצים, רצים, רצים…

גם רוגעלך, אם רוגע לך

אדם צריך להיזהר על שלושה דברים: שלא לאכול הרבה, לא לאכול מהר ולא כשהוא עצבני.

אימי ע”ה סבלה מאולקוס (כיב קיבה). היא הייתה אומרת שלא תמיד עדיף לאכול ביחד עם הילדים, מוטב אפילו לסגור את עצמך בחדר אם אין ברירה, ולסעוד לאט, בשקט ועם נחת רוח, ואחרי כן להשתדל לשכב כחצי שעה.

האוכל עצמו אינו מזיק כמו שהרסנית ההתנהגות בשעת האכילה: האכילה הגסה שבה חוטפים ביס מפה וביס משם. 

“המזון הכי בריא לא יוכל להועיל לגוף כשהוא נאכל ללא רוגע ובמהירות” – קובעת הרבנית. הבריאות תלויה בשאלה “איך אוכלים” יותר מאשר “מה אוכלים”. כמובן שכל אחד צריך ללמוד את הכללים של הגוף הפרטי שלו, להיזהר מן המאכלים הקשים לעיכול בעבורו.

מי שסועד כאשר הוא עצבני עליו לדעת שהוא הורס לעצמו את הקיבה. חשוב מאוד מאוד לאכול מתוך רוגע, כדי שהאוכל באמת יצליח להבריא את הגוף ולהתעכל כראוי. 

אולי זה ההסבר לכך שתזונה כה דלה כמו זו שבה גידלתי את ילדיי, גידלה ילדים בריאים הרבה יותר מילדי הדור הזה, המשופעים ברכיבים תזונתיים משובחים.

רוב השנים לא הייתה לי אפשרות כלכלית לתת לילדים עוף בארוחת הצהרים. התרגלתי לקחת לחם ישן סחוט במים עם ביצה ולטגן לקציצות, שקראנו להן “קוגלעך”. הריח הטוב שלהן התפשט בכל השכונה. את מה שנותר מן הצ’ולנט של שבת, למשל, אכלה כל המשפחה מדי יום ראשון. 

פעמים רבות הייתי מכינה פלאפל ביתי ושולחת עם הילדים לחיידר. גם בתוכו הכנסתי את שאריות הלחם היבש הטחונות, ולמרות שזה עלה לי גרושים, כל החברים של ילדיי קינאו בשקיות הפלאפל האלו.

#כתוב שהקב”ה ברצונו, נותן בריאות גם בחתיכה של הרינג… לי לא היה כסף לפירות ולירקות. בעלי ישב ולמד, והתקיימנו בצמצום גדול. אין לי ספק שה’ נתן את הבריאות גם בתוך כל הלחם הזה#. 

הילדים ב”ה אף פעם לא היו מסכנים, הם היו מאושרים ולא חסרו דבר, על־אף שהיו תקופות בהן לא הספיק הכסף לחיתולים, והם נעטפו גם בסמרטוטים קרועים.  

פעם סיפרה לי אישה אחת שארוחת הבוקר של ילדיה כוללת לחמנייה ו’גילה’ לכל ילד, ואני חשבתי לי: שה’ ירחם! זו משכורת שלמה! 

צריך לדעת שכסף הוא רוחניות, ואם אישה לא יודעת לחסוך ולא מוכנה לוותר על פרנסה ברווח ובגלל זה הבעל לא לומד, או שרוי בלחצים כספיים, זהו מתכון לבעיות. 

ביתה לבוש שנים

מקום משמעותי ביותר בחייה ובסדר יומה של הרבנית פרנק מזה כארבעים שנה, ממלא גמ”ח הבגדים שהקימה בעשר אצבעותיה.

מפעל החסד האמור ממוקם תחת ביתה, במבנה תת־קרקעי למחצה ובו מספר חדרים עמוסים־גדושים־מתפקעים פרטי לבוש מכל הסוגים והמינים הנשלחים אליה מכל קצוות העיר.

“היום הגמ”ח הוא כמו נהר שלא פוסק, אבל הכל התחיל מאנשים בודדים שהביאו פעקאלאך פה ופעקאלאך שם, כי ידעו שאשתדל למסור את זה לכתובות הנכונות.

כשהתרבו החבילות התחלתי להניח אותן מחוץ לדלת וכשגם שם אזל המקום העברתי אותן למחסן קטן. בחורף, כשהוצף הכל במים מיהרתי להכניס את שקי הביגוד הביתה.

יום אחד החליט אחד הבנים שלי להביא אל הבית יהודי מאמריקה כדי להראות לו איך אימא שלו חיה בדירת חדר וחצי עם 13 ילדים לצד ערמות ענקיות של סמרטוטים.

“לא קשה לך לחיות כך?” שאל אותי האורח.

“לא. רק החבילות האלו מקשות עלי” אמרתי והצבעתי על השקים.

“ואין לך שום מקום לאחסן אותן?”.

“מתחת לבית ישנו בור, אבל הוא מלא במים. אולי אפשר לעשות איתו משהו, אבל מאיפה ניקח את הכסף…”.

“מה הבעיה?” שאל האמריקאי את בני. “תביא פועלים ונבדוק!”.      

הבן שלי שכר קבלן שהגיע עם משאבה ובמשך שלושה ימים לא הפסיק לרוקן את הכמות האדירה של מי הגשמים מהבור, שיפץ ותיקן והכל על חשבון אותו נדבן, שנשלח אלינו מן השמים.

אחת המעלות המיוחדות בגמ”ח, בין כתליו רוכנת הרבנית שעות ארוכות בכל יום מעל ערימות הענק, ממיינת מקפלת ומשגרת חבילות ארוזות למשפחות נצרכות רבות בעיר ומחוצה לה, היא שאין היא נוטלת אף לא שקל בעבור השירות והסחורה. למשמע פליאתי משיבה הרבנית:

“האמת, אף פעם לא אהבתי כסף, וכך גם בעלי. זה פשוט לא התחום שלי. רק על הקפטנים הצהובים של שבעס (מלבוש ירושלמי מסורתי) אני לוקחת סכום צנוע ומחלקת אותו לצדקה, לעילוי נשמת בעלי”.

לשתוק ולצעוק

לסיום, נבקשך למנות שלוש עצות עיקריות לחיים בריאים, בגוף ובנפש.

כמו שהזכרתי מקודם ובעיניי הכי חשוב: להיות רגועים. אני אומרת לילדים שלי וגם לעצמי: “רוצים לעבור את החיים יותר בקלות, תפסיקו להתרגז. צריך ללמוד להתאפק”.

לפני שנתיים נפלתי בבית, התעלפתי ואושפזתי. במחשבה לאחור אני יודעת שהכל היה עניין רגשי. לקחת כל דבר קטן ללב ולמוח זה ממש סם המוות. אם אדם רוצה חיים טובים שילמד לקבל הכל באהבה. ככה ה’ רוצה ומה שה’ עושה זה הכל טוב.

אני מתפללת כל היום שה’ ייתן לי אמונה נכונה. רק אמונה מאפשרת את הרוגע. גם אכילה של פת שחרית היא רפואה חשובה, אפשר תוך עשר דקות לאכול פרוסה כזית עם כוס תה, העיקר להיות רגועים.

“צריכים לתת צדקה ולהתפלל על סייעתא דשמיא בכל רגע. זה לא לוקח הרבה זמן וזה עוזר. אם יש סייעתא דשמיא יש הכל. 

הדור החדש נמצא בסכנה גדולה, סכנה גדולה, נאנחת הרבנית. לצערנו הרב אין בית שאין בו מת, שה’ ישמור וירחם. ירדה רוח לא טובה לעולם וצריך לבקש על רוח טהורה. צריכים מאוד מאוד ישועה גדולה.

ראיתי מה שקורה מסביב והחלטתי להגיד כל בוקר אחרי התפילה את תפילת השל”ה הק’, בשביל הנכדים. שה’ יעזור שניגאל כבר, שייבנה בית המקדש.

לא יעזור להוכיח כי אז כבר לא ירצו לשמוע יותר כלום. חייבים ללמוד לשתוק. אבל מול ה’ – מול ה’ צריכים לצעוק. 

(מאה) שערים לבריאות – עצות הרבנית שתחי’

לשיעול וליחה: להכין תה פשתן ולשתות עד 6 כוסות ביום. 

הוראות הכנה: לבשל כף אחת של גרעיני פשתן שלמים על 3 כוסות מים. לסנן לאחר הרתיחה, להוסיף מעט דבש. להימנע מצריכת מאכלים קרים המרבים ליחה. להקלה על שיעול כדאי להניח בצל חתוך מסביב לכרית למשך הלילה.

לדלקת אוזניים: לחמם כפית ריקה על האש, למלא בשמן זית, להעביר לכפית קרה ולמזוג אל תוך האוזן, 3 פעמים ביום. עצה נוספת: להניח בקבוק חם על הראש ולכסות במגבת.

להורדת חום גבוה: “הילדים שלי סבלו לפעמים מחום של עד 42  מעלות…”. ביידיש זה נקרא “ויין עסיג” – יין שהתקלקל, ובעברית “חומץ בן יין”. למרוח על כפות הידיים והרגליים, מתחת לחזה ועל המצח. לעסות ולשפשף היטב, להתלבש חם ולהתכסות טוב טוב. ההזעה מתגברת והחום בס”ד יורד. עצה נוספת להורדת חום גבוה אצל מבוגרים: לערבב כפית אחת של קוניאק בתוך כוס של תה – יעיל כמו אקמול.

לדלקת גרון, לדלקת ריאות: לערבב בכוס מים כף של חומץ תפוחים ולשתות. הטעם מאוד לא טוב אבל התרופה מועילה מאוד.

לעצירות: לשתות כל בוקר על קיבה ריקה 6 כוסות מי ברז.     

לפצעים מוגלתיים: ראו בגוף הכתבה.

לחיזוק כללי: מומלץ ה’קרעפט’ (ביידיש: חיזוק) תערובת טחונה המכילה פשתן, שומשום, חמניות, שקדים, אגוזים, ועוד מרכיבים מזינים שאפשר לפזר על הסלט, בתוך יוגורט וכו’. ניתן להשיג בבית הרבנית. ליולדות: לאכול כל יום מרק צח של עוף לבן בלי שומנים (חזה) – מחזק ביותר.   

לשלשול: לבשל כף של אורז לבן עם 3 כוסות מים, 2 גזרים ומעט מלח למשך שעה וחצי על אש קטנה – מאוד מזין. 

למצב של חנק והשתנקות אצל תינוקות ופעוטות, ל”ע: ללטף מספר פעמים באזור קו צמיחת השיער (מקום המוח) מה שמשחרר בס”ד את הרפלקסים.

בזכות פלאפל של נשים צדקניות…

המתכון המלא:

500 גר’ גרגירי חומוס יבש מושרים במים פושרים במקרר בלבד, למשך הלילה. לאחר מכן לשטוף היטב ולטחון אותם במטחנה של בשר.

שלושת רבעי חלה/כיכר לחם מושרות במים למשך 10 דקות לפחות. לאחר מכן לסחוט אותן ‘חזק חזק’ ולהוסיף לתערובת הגרגירים בתוספת:

1 כף מלאה כמון

1 כף מלאה סודה לשתייה

1 כף מלאה מלח

1-2 פלפל אדום חריף

להניח במקרר לצורך התגבשות למס’ שעות ואח”כ לטגן בשמן עמוק (“אני מעדיפה להשתמש בבקבוק שלם ובתוך סיר”). ניתן אף להקפיא את התערובת בשקיות, מחולקת למנות קטנות.

למה בעצם לטגן, אולי אפשר לאפות ולחסוך לעצמנו את נזקי השומנים? – אני אישית מצאתי עצמי מתביישת לשאול את הרבנית שאלה קטנונית שכזאת… אם תקראו את כל הכתבה אולי תסכימו איתי.  

 

“טוב שברופאים…” – במשנתם של זקני חסידי ברסלב

מספר הרה”ח לוי יצחק בנדר זצ”ל (נמנה על גדולי חסידות ברסלב בדור הקודם) מתוך זיכרונותיו כנער בעיירה:                         

שם בשטייטל, הממונה על שלל ענייני הרפואה נקרא היה ה”פעלדשער”, הוא הרוקח, שמלאכתו הייתה פרוביזורית ביותר ובאמתחתו תרופות בסיסיות מאוד.

הרב בנדר מתאר כיצד נהג אותו חובש מקומי לבלות את יומו תוך רביצה בטלנית בשמש ופטפוט עם עוברי האורח באין לו קליינטים…

פעם לא היה העולם רץ בכזה להט אחר הרפואות כמו היום. אפשר כי יש בזה משום “יוסיף דעת יוסיף מכאוב” שכפי הקדמה והתרבות הדעת (וכפי העוונות) כך התרבות המחלות. 

ואולי, אולי ייתן ה’ ונזכה לתקן בקרוב את הגשר הרעוע תחת להקים עוד מבצרי  רפואה לקורסים תחתיו.