בתנועה שלמה לפניך

ותקם בעוד לילה 

בדפי הראיון שהנכם מחזיקים כעת בידיכם, כמעט ולא נצפה סיכוי כי אי־פעם תצליחו לאחוז. הסיבה נעוצה הייתה בהעדפתה הברורה של הגב’ תמר יוספי להתראיין טלפונית אך ורק בטווח השעות שבין ארבע וחצי לרבע לשבע… בבוקר.

 “אין דומה להתעוררות המוקדמת עם שחר, עוד לפני שהעולם מתחיל להצליח לבלבל אותי…” תירצה עצמה יוספי למשמע פליאתנו.

ניסינו, עם יד על הלב, באמת שניסינו… אמנם, מסתבר שלא כולם עשויים מהחומר ממנו קורצה מרת יוספי בלתי שגרתית זו, המסרבת להצמיד לעצמה כל הגדרה מתייקת מגזרים “מיותרת וחסרת טעם” – כלשונה. לבסוף נעתרה, ברוך ליבה, להגמיש את הדרישה, וניאותה לשוחח בשעה מעט יותר… ארצית. 

“ישנו מסלול רבתי לכנסת ישראל, אך לכל יהודי מצפה מסלול אישי משלו שאם לא ייתן לו ביטוי לעולם ימתין לו מעבר לפינה, מוחמץ”, פורשת תמר יוספי את משנת חייה. 

“בעיני, המהות העיקרית בחיים היא הרצון לדבוק בה’. אני מאמינה שבכל יהודי נמצאת בת הקול המלמדת אותו כיצד להגיע לכך, באופן של השגחה פרטית. 

“לב טהור ברא לי אלוקים” מוסיפה תמר לצטט בלהט.

“הלב שלנו טהור, ומזהה נקודות של אמת, אך מחפים עליו הרבה כיסויים. אם נלמד להקשיב ללב הטהור שלנו היטב, נדע לצעוד בדרך הנכונה עבורנו”.

סיפור חייהם של בני הזוג יוספי, מתאר אכן חיפוש כזה אחר דרך לעבדו יתברך – בנתיב חדש, שונה, נתיב לא ידעו עיט, אשר מסלול החיפושים שהוביל אליו – ארוך היה, ופתלתול. 

בטח בה לב בעלה

הרב מיכאל יוספי הינו יליד בני ברק, בנו של הרב יהודה יוספי שליט”א, ת”ח נודע ומזכה הרבים בשיעוריו ובדרשותיו. את הבית התורני הזה עזב הנער מיכי יוספי בגיל 14 לטובת לימודים בישיבת קבר יוסף הצדיק בשכם. היה זה בתקופה שקבר יוסף עוד היה בידיים יהודיות, והישיבה שעל קברו מנתה למעלה מארבעים אברכים ובחורים.

בגיל 21, לאחר שעבר לא מעט גלגולים, החליט בעלי לצאת לטיול ארוך ב…מזרח הרחוק, כשהוא מודיע על כך להוריו… יום קודם לכן. חמי, הרב יוספי שליט”א, שהינו אדם גדול ואציל רוח, טמן את צערו בליבו והחליט ללוות את בנו עד לתחנת האוטובוס, כשלפני הפרידה הוא תוחב לידו שטר בן 100 דולר.

לימים, לאחר שהתייצב בעלי על דרך המלך הנכונה לו, ונישאנו בחתונה שמחה במיוחד ב”ה, שאל אותו חמי בקול נרגש: “במה, במה זכיתי?”.

“בזכות אותו חופן דולרים שאז, בתחנה ההיא, דחפת לידי…” – השיב לו בעלי.

באמצעות דוגמה אישית זו, בין השאר, למד בעלי ומלמד, על הטוב, החשיבות והיקר הטמונים בכל יהודי בכל מצב, ועל הדרך להבחין בהם ולהעלותם. גישה זו היא התשתית לשליחות אותה ביצע בהמשך, ולשאיפתו לזכות לחוש כלפי כל יהודי אהבה אמיתית.

שנים לאחר מכן, לאחר שבנינו את ביתנו הנאמן בסיעתא דשמיא, ואף זכינו במתנת שמים – תינוק בן חודשיים, שבנו וחזרנו למזרח, והפעם – כדי לקרב. חשתי את רצונו העמוק של בעלי, את החלום העצום שפיעם בו להשיב בנים אובדים אל חיק אביהם שבשמים – ודווקא בתוך טומאת המזרח אותה פגש. ראיתי זכות ואושר לעצמי לסייע בכך.

קיבלנו ברכת גדולים וטסנו להודו. עם מעט מטלטלים, מצוידים באמצעים כספיים דלים ביותר, אבל מלאים בלהט ובתחושת שליחות, לייסד בלבה של ‘ארץ קדם’ עמוסת המטיילים הישראלים – את ‘הבית היהודי’ הראשון. 

ושלל לא יחסר

ראשית נחתנו ב’דראמסלה’, משחזרת תמר, עיר מתויירת בצפון הודו, הממוקמת לרגלי הרי ההימלאיה. מאות ישראלים שוהים בעיר הזו בתקופת הקיץ מידי שבוע, ואליהם כיוון בעלי כששרבט בעברית, בכתב־ידו, על שלט גדול שתלה מחוץ למלון האורחים בו התאכסנו: “קבלת שבת תיערך כאן הערב, כולם מוזמנים!”.

כירת גז אחת בודדת ושני סירים אותם הטבלנו בנהר הסמוך היוו את הבסיס למטבח הכשר הראשון שלנו. לחם הודי הנקרא בשם ‘צ’אפאטי’ שנופה על־ידינו ונילוש מקמח מקומי נאפה על גבי המחבת, ושימורי טונה לצד תבשיל ירקות פשוט שימשו לבדם לשלוש סעודות השבת. כעשרה אורחים הגיעו אלינו במהלך השבת הראשונה, ונאלצנו לכבדם בעיקר בבוטנים ובבננות, כשבעלי משמיע להם את סיפורו של הבעש”ט הק’ בימי עוניו, בהם ביקש מאשתו בשר ויין וקיבל תחתם גריסים ופת קיבר.

 “כמה משובח הבשר”, היה טועם הבעש”ט הק’ מן התבשיל הדל ומתמוגג. “כמה נפלא היין…”, היה לוגם מן המים ומשבח. “שבת קודש היום, הבה נרקוד!” והיה קם ופוצח במחול מאושר, כמו לא חסר דבר. 

“יהי רצון שהבוטנים יהיו טעימים כדגים” נשא בעלי תפילה למול האורחים המרותקים, “יהי רצון שהבננות תהיינה ערבות כבשר..!”.

האורחים רקדו ושרו, ובאמת, איש לא הרגיש מחסור בשמחה השורה…

ותיתן טרף לביתה

“רוצים לקרב יהודים?” שאל אותנו בזמנו הרב שיינברגר שליט”א, תושב הרובע היהודי – “אז תאכילו אותם!”.

וכך, כבר בערב ראש השנה הראשון מצאתי עצמי מארגנת מטבח לכמאתיים סועדים. שכרנו אז אולם של מסעדה הודית ובמשך יומיים ישבתי ועמלתי לברור אורז, שהיה מלוכלך ברמות בלתי רגילות. רק לאחר תום בישולו הואלתי לבסוף להשלים עם העובדה שאינו ראוי כלל למאכל אדם…

בכלל, רק אז בהודו נתקלתי בפעם הראשונה בתולעים בתוך חצילים, בתולעים בתוך עגבניות. כמעט כל הירקות היו במצב נגוע באופן קיצוני – כנראה כתוצאה מן הלחות הרבה באזור. אך מאחר ולא נותרה ברירה, התבססנו, בזהירות רבה, בעיקר על התוצרת המקומית: פירות, ירקות וקטניות.

כירות גז וסירי בישול נוספים נרכשו בשוק המקומי, ומכסי הסירים שימשו נאמנה גם כ’בלעך’ בשבתות ובימים טובים. הכלים החד־פעמיים בגרסה ההודית היו צלחות קרטון המתפקעות תחת הידיים, או לחילופין קעריות עשויות מקלעת עלים מיובשים. גם בצלחות מתכת או פלסטיק נעזרנו וכן בסט סכו”ם ענק עשוי ברזל. כל העמל במטבח היה כמעט תמיד ידני, בלא כל עזרים חשמליים. על מקרר ועל תנור מי בכלל חלם…

מה שהיה בעיני חשוב מעל הכל הוא לתת לישראלים תחושה שיש להם אצלנו בית ו”אוכל כמו של אימא”, כפי שהתבטאו. כשהצלחנו להגיש דגי ‘חריימה’ בסגנון המרוקאי מלווים באורז ובשעועית – אפשר היה לראות כיצד פתחו הללו את ליבם, יותר מכל דיבור שיכולנו להשמיע. אחרי החמין של שבת בבוקר הם כבר ממש לא ידעו את נפשם: “וואו! פה זה ממש ארץ־ישראל” היו אומרים באושר.

וחוק לנערותיה

תפריט הסעודות השבתיות כלל מזון בניחוח ישראלי למהדרין: טחינה, סלט ירקות מתובל, מטבוחה, תבשילי במיה ברוטב עגבניות בייצור עצמי, אורז לבן, תבשיל עדשים בשלל גוונים וזנים ובתוספת שעועית מש (אותו סועדת גם האוכלוסייה המקומית ומכנה אותו בשם “דאל”) ודגים טריים מן השוק הקרוב לנהר.  

צ’אפאטי על המחבת, וחלות קלועות בתנור הלבנים של האופה המקומי אותו הכשרנו – סיפקו את הצורך בפת ישראל, כשבנות שמעולם לא הכירו את השבת זוכות לראשונה בחייהן לברך על מצוות הפרשת חלה, ולעמול בהכנות שהעצימו את הקשר בינן לבין היום הקדוש. לאחר הדלקת הנרות המשותפת נפנו הגברים לתפילה, בעוד אנחנו הנשים מתקבצות יחד לשוחח בעניני אמונה. 

תקופות שנותי בהודו לא הוסיפו לי ידע מרשים במיוחד בתחום הרגלי האכילה ההודיים, משיבה יוספי לשאלתי, מכיוון שמעולם, ברוך ה’, לא טעמתי מן המזון המקומי. אמנם שני ‘פינוקים’ גסטרונומיים מקומיים יכולנו להרשות לעצמנו, מבחינת הכשרות, והם מיצי הפרי הנפלאים הנמכרים בכל רחבי הודו בדוכנים מאולתרים. אחד מהם היה משקה הקוקוס, שנלגם היישר מאגוז הקוקוס המחורר בו במקום באמצעות קשית: משקה מרווה, שומני ובעל מתיקות מעודנת. משקה בלתי נשכח נוסף היה מיץ מקנה סוכר, הנסחט מול עיני הקונה, בתוספת לימון סחוט. פה ושם הצלחנו להשיג חלב ישראל מפרה או מעז וליהנות מגבינות משובחות בייצור ביתי.  

מעניין שדווקא כיום, כאן בארץ, התחלתי לבשל לילדיי אוכל בסגנון הודי, שנחשב למזון קל, מזין, טעים וזול.

ותאמץ זרועותיה

משך עשר השנים בהן טסתי להודו כשלוש פעמים בשנה, נולדו לי ב”ה שלושת ילדיי הראשונים, כך שטלטולי הדרך לא נעשו קלים יותר. בעיה קבועה היווה משקל היתר שנשאנו עמנו לכל טיסה: כמות אדירה של ספרי קודש לחלוקה ולהפצה בלא תשלום בכל אתרי התיור הישראלי. במשך השנים חילקנו קרוב לאלף ספרים. בעיר דלהי הבירה שכן אז בית חב”ד הראשון בהודו, שכיום הוא אחד מני כשלושים נקודות יהודיות על המפה, ושם בנינו ספרייה משלנו שנדדה עמנו בעת הצורך. גם את הסירים ואת ציוד הבישול טלטלנו עמנו מכתובת לכתובת ומעיר לעיר ברחבי הודו הענקית.  

אל אחת הטיסות הצלחתי לעלות כשבאמתחתי למעלה ממאה ק”ג של מצות לחלוקה. מי שמתמצא יודע כי להודו אסורה  כניסה של כל מזון מבחוץ. דיילת המכס ההודי ניגשה אלי ושאלה בתמיהה: “מה יש לך שם בכל החבילות הרבות הללו?”. 

“פוד פור דה בייבי” (אוכל בשביל התינוק…) עניתי לה, והיא קיבלה את דבריי בפשטות ובשוויון נפש אופייניים, ואפשרה לי בחסדי ה’ לעבור.

קניידלעך ברישיקש

את חגי הפסח נהגנו לשבות מדי שנה בעיר רישיקש, הסמוכה לעיר הבירה ודרכה חולף נתיב נהר הגאנגס המפורסם.

לילות הסדר החלו בהשתתפות של כשבעים איש ובהמשך זכינו לארח עד כ-350 סועדים ישראלים. 

ומניין התקציב המאפשר להשביע כל־כך הרבה פיות?

אנשי חב”ד, שכאמור כבר היו אז על המפה, נהנו ב”ה ממטבח מאובזר במקום קבוע. לנו, לעומתם לא היה כל גב כלכלי ולא תקציב ידוע מראש: הפעילות נסמכה על תרומות המטיילים בלא הכנסה קבועה. אפשר בפירוש לומר כי חיינו אז על ניסים, וכי ה’ יתברך שלח לנו מלאכים של ממש. באחת הפעמים נתקלנו בקושי ממשי לאתר מבנה שיכיל את כל כמות הסועדים הרבה, עד שיום אחד הגיע אלינו מטייל ישראלי והודיע לנו:”מהיום כל צרכיכם – עלי”.

הוא השיג עבורנו אוהל המשמש לחתונות הודיות, ובנוי להכיל המונים, וכן המשיך לסייע לנו בכל הכרוך. שלושים מלצרים מסורים מקרב קהל המטיילים, עמדו לסייע לנו בבישול וכמובן שבהגשה, כשכמעט לכל משתתפי הסדר זכינו שתחולק כזית מצה. לצערנו, במצוות ארבע כוסות לא הצלחנו להוציא את ידי חובת כולם, אך הסיעתא דשמיא הכללית הייתה מדהימה.

תמר יוספי תוהה באוזניי אם מעניין יהיה לשתף את קוראי ‘בוסתן’ בתפריט ליל הסדר הרישיקשי, שלא כלל שמץ בשר, עוף או דג, והיא מכנה אותו בשם: “סעודת דלות בתחושת עשירות רבה”. אם כן, למתעניינים מביניכם בלבד:

מנה ראשונה: מרק שורשים הודי הכולל כל שורש צמחי, משונה ככל שהיה, שהוצע למכירה בשוק המקומי, ובו קניידלעך עשויים מקמח מצה המיובא מן הארץ. 

מנה שנייה: פירה תפו”א עם תבשיל ירקות במתכון מקומי הנקרא ‘סבג’י’ ומכיל: תפו”א, בטטה, דלעת, גזר, קישוא, והירק קרא בתיבול של פלפל חריף ושל קארי (תערובת הודית המכילה כרכום, כמון וסלרי מיובש) תבשיל חם זה נאכל אגב במקור ע”י ההודים בלוויית יוגורט חלבי המתובל בנענע…

ולקינוח: לפתן פירות. 

סימני הסדר אולתרו באורח יצירתי, וכך למשל הפך פרי הודי מתקתק בשם ‘צ’יקו’ לתחליף החרוסת. 

לחבק ילד יהודי

מהיכן, אם יותר לשאול, נטלת את עצמך את הכוחות לעבודות ולטרחה הקשה סביב אירוחי הענק האלו?  

“מהרגע שבעלי ואני החלטנו על השליחות הזו, היה ברור שאנחנו עומדים בעזרת ה’ להתמסר לה. קול פנימי עמוק ליווה אותנו ולחש שה’ אוהב את הפעילות הזו, שה’ יתברך רוצה אותנו שם כדי לקרב יהודים רבים ככל הניתן לאהבתו, ולהיכרות עם מהותם האמיתית. 

צדיקי הדור ששלחו אותנו נתנו לנו כוח, התפללו להצלחתנו וסייעו לנו בפועל ממש. 

השבתות בהודו היוו חוויה נפשית ורוחנית חזקה מאוד. צעירים ששוטטו חודשים ואף שנים והשליכו כל זכר לחיים נורמליים אחורי גבם, פגשו פתאום מחדש בתא המשפחתי, בטעם של בית. שוררו זמירות שבת והאזינו לדברי תורה עמוקים לראשונה בחייהם.   

אחד המשפטים הרווחים ששמעתי, בעיקר מפיהן של הצעירות המטיילות שפגשו את ילדיי היה: “וואו, כמה זמן לא חיבקתי ילד יהודי!”.

ההרגשה הייתה שנזרע כאן משהו גדול, שעתיד לנבוט ולהתפשט עוד ועוד. וב”ה, בעקבות המפגשים האלו אכן שבו המונים בתשובה, צעירים בעלי שערות מגודלות שהפכו לאברכים בני תורה, חסידים ואנשי מעשה, המתגוררים כיום בכל רחבי הארץ, ועוד רבים מספור שהתקרבו, איש איש בדרכו.

שבט אחים 

לאחר למעלה מעשר שנות נדודים בין הודו לארץ, הבנו שלא נוכל להמשיך כך לנצח, אך בכל זאת התקשינו לוותר על רוח הפעילות הכובשת אותה חווינו, מספרת הגב’ יוספי.

“השליחות מילאה אותנו בתחושת אחדות ובכוחות של נתינה, ובעיקר באהבת ישראל פשוטה וטבעית ללא יומרות. הקשב ההדדי לצד שירת הלב המשותפת חשפו אותנו לכוחות פנימיים עצומים, והשתוקקנו להמשיך את הקו הזה גם בארץ־ישראל, על־אף שלצערנו קשה יותר למצוא לו כאן מקום. לשבת בדלהי, בלאדאק או בבומביי ולשיר “הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד” ולהיווכח כיצד עוצם כל הקהל היהודי את עיניו בהתרגשות אמיתית, ללא כל נימה צינית… לא תמיד קל לשחזר זאת כאן בארץ.  

ובכל זאת, הוביל אותנו אז השי”ת מביתנו בירושלים לשטח בקרבת היישוב שילה הממוקם בין ירושלים לשכם, בחבל מועצת בנימין. האזור הינו נחלתו של שבט אפרים, שופע גפנים, עצי זית ושקד, ומצוי על גבי מרחבים סלעיים וטרשיים, וסמוך למשכן שילה: המקום בו נחה השראת השכינה כשלוש מאות שנה, טרם הקמת בית המקדש.

מספר קרוואנים סיפקו מגורים נאותים, מערה מימי בית שני שאותרה במקום הורחבה, שופצה ושימשה כחדר אוכל ייחודי. מאהלי אירוח הוקמו, ראשי צאן נרכשו וכרם ענבים ניטע: כך קמה וגם ניצבה החווה המשפחתית, ונקרא שם היישוב: “יישוב הדעת”.

בדעתם של בני הזוג יוספי היה לאפשר ליהודים רבים ככל הניתן להגיע לתקופות קצרות או ממושכות, להתחבר לטבע ולנוף הבראשיתי ותוך־כדי־כך לחוות תהליך רוחני.

כעשרים אורחי קבע שהו בחווה, שוקדים על לימוד התורה לפנות בוקר, סועדים יחדיו ועובדים כצוות, ושבתות אירוח פעלו כסדרן, מושכות בתקופות מסוימות למעלה משלוש מאות משתתפים.  

אנשים רבים הגיעו לחווה כשהם במצב נפשי ירוד ובתחושת ייאוש מן החיים, ויצאו עם שינוי תודעתי ושמחה בלבבות: “קיבלנו את החיים בחזרה” או “לעולם לא נשכח את השבת אצלכם” היו מעט מן התגובות האוהדות. חלק מן האורחים שלא שמר תורה ומצוות החל לשמור שבת מן הביקור ואילך. לתהליכים המופלאים תרמה גם השפעתו המרגיעה של החיבור לטבע: אוויר ההרים שבעיני נחשב למרכיב משמעותי בבריאות הנפש, המזון הצמחוני שהוגש (למעט הדגים) והפתיע רבים בתחושת הקלילות שהוא מותיר: לסיים סעודה כשאינם מותשים ולהישאר בעלים על זכות הבחירה…

כולנו חווים בחיים שלנו לא מעט היעדר מרחב: ההתפתחות הטכנולוגית האינטנסיבית המטרטרת, ואפילו תביעות יתירות מצד הילדים, כתוצאה מהיעדר המרחב שלהם. בחווה לא הצענו אטרקציות מיוחדות לילדים, ובכל זאת הוריהם נדהמו לגלות כיצד עלזו ושמחו ילדיהם כל השבת מבלי ‘לנדנד’ כלל.

הגיעו יהודים מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים והחוגים. גם יהודים בני־ברקים שנזקקו לכוחו המרגיע של האוויר הטוב.

וזה היה כל סוד קיסמה והשפעתה של החווה?

אינני יודעת. אני חושבת שהיה כאן משהו עמוק יותר. בספר שמואל מוזכר האזור המקודש הזה, כאתר בו שכן “בית הספר לנביאות”. כאן פגש שאול את חבל הנביאים, תלמידיו של שמואל, שהיו יורדים מהבמה, ואז צלחה עליו רוח ה’ והחל להתנבא אף הוא עימהם. גם אחיה השילוני פעל מן המקום הזה, והדבר מורגש. התכנים העשירים אותם העביר בעלי, המצליח ב”ה להלך לפי רוחו הייחודית של כל יהודי, נמסרו בהשראת תורתו של רבי נחמן מברסלב. הוא הצינור המרכזי. מדי שבת נערכה סדנת התבודדות, בשיאה יצאו עשרות האורחים לשטח הפתוח כשכל אחד זוכה למצוא פינה פרטית משלו.

ב”ה רבים זכו לפתיחת הלב, לדבר דיבורי אמת מול הקב”ה ולקבל על עצמם החלטות טובות, בעניינים עצומים ומבורכים. אין ספק שאנשים שבו לביתם אחרים מכפי שהגיעו.

בריא – ובשמחה

גם תפריט חוות ‘יישוב הדעת’ שהוצע לרבים, הוכן מתוך… יישוב הדעת.

היה אכפת לנו להגיש מזון בריא, כדי להעביר דרכו ערך. מובן שהכנו חמין, על־אף שהיה צמחוני, אך גם דאגנו לבשל קינואה. אחת האורחות התלוננה שילדה רגיש מאוד ואסטמטי, אך להפתעתנו כל השבת היה הילד עליז וחיוני. בירור קל העלה כי כל שבת אוכל הילד חמין גדוש בנקניקיות ושומן, וממש ‘נחנק’ מזה.

ההקלה הבאה כתוצאה מצריכה של מזון בריא היא ממש בן־רגע, רק מחסירים ארוחה כבדה אחת וכבר חשים טוב יותר: חשוב היה לנו לתת לאנשים להכיר את החוויה הזו.  

הגשנו דגים במתכונים עממיים, תבשילי ירקות רבים ומגוונים בשילובים משתנים, מתובלים בשום ובעשבי תיבול מעניינים: בטטות עם חצילים, קישואים בבזיליקום וכו’. שפע של סלטים חיים ומספר עקרונות בסיסיים: אין כניסה למיונז, לקולה, ועוד.

אפינו עוגות נפלאות מקמח מלא אך לצידן הגשנו לעיתים אף עוגות קנויות וסטנדרטיות, כדי לאפשר לכל אחד למצוא את האלטרנטיבה: רובם אגב, העדיפו את הקמח המלא.

יחד עם זאת, מנהג של ברזל נוהגת משפחת יוספי, בין בזמנים בהם שהתה בגלות ההודית ובין בביתה, דבר שבת בשבתו, אף בתקופות משטר התזונה הטבעוני ההדוק ביותר, ואותו מכתירה תמר בתואר המסקרן: “תיקון לכל החטאים…”.

“ביצים, סוכר קרמל, שמן בשפע, אטריות מקמח לבן אבל… את קוגל האטריות אוכלים אצלנו בליווי לימוד מן הספר הקדוש ‘סיפורי מעשיות משנים קדמוניות’ בעונג רב וללא כל נקיפות מצפון, כראוי למאכל שבתי מקודש מדורי דורות: מאכל של אמונה”.            

אל אחד מן ‘הבתים היהודיים’ שהוקמו  הצטרפתי לבעלי בשלב מאוחר יותר, מגיעה בגפי לעיר ‘גואה’ כשבצרורי אטריות וסוכר מן הארץ. נעמדתי ערב שבת לשרוף את הסוכר ולבשל את האטריות, נהנית למראה בעלי הזורח מאושר: עומד להיות כאן קוגל!

כשעה לפני כניסת השבת דפק על דלתנו יהודי חרדי, אברך בני־ברקי שפתח עסק של טקסטיל והגיע להודו לרגל מסחרו. בידיו לא היה מאום לחוג את השבת המתקרבת, פרט ל… שימורי מלפפון חמוץ, בהכשר מהודר! את חדוותו של בעלי אותה שעה לא ניתן לתאר: הוא חש כבן יחיד ואהוב לאביו שבשמים, הדואג לו עד הפרט האחרון.

“גם אם מחליטים לאכול בריא, טוב ובריא בעיניי גם ‘לחטוא’ לפעמים”, פורשת תמר יוספי את תפיסת עולמה התזונתית.

“לא טוב לעשות מן האכילה הטפלה עסק של קיצוניות בלתי נגמרת, או עיקר עצום בעבודת ה’. רוצה לאכול בריא? בשמחה! אבל – רק בשמחה! בלי שתרגיש מיוסר מכך”.

תנועה קלה בעלמא

משנסתיים פרויקט החווה נדדו בני הזוג למקום מגוריהם הנוכחי, הוא היישוב מבוא חורון. בשלב זה גילתה תמר יוספי, אשר כילדה נהגה לברוח דרך קבע משיעורי ההתעמלות ומכל משחק חצר שהוא… את שיטת ‘פלדנקרייז’ לתנועה נכונה, ומאז לא נפרדו דרכיהן.

“תנועה היא מרפא. ישנה תפיסה כללית, חברתית, שתנועה מסתכמת בהליכה בערב כדי לשרוף קלוריות, אך בעיני התנועה אינה פונקציה של הרזיה או של פיתוח שרירים. תנועה היא יצירת חיים.

כשאדם חווה תנועה אמיתית, מלווה בנשימה נכונה, הוא מפתח את תפיסת המרחב של הגוף, ועמה את יכולותיו הנפשיות. תנועה נכונה מגלה לנו כי היננו הרבה יותר רחבים, חכמים, יכולים ועוצמתיים ממה שסברנו עד כה על עצמנו.   

תובנות רבות יושבות במוח ואינן מצליחות לרדת ללב, ההבנות לא חודרות לתחושה. אך עם החיבור לתנועה הופכים המוח והלב למהות מאוחדת וקל יותר להתחבר רגשית לתכנים רעיוניים. פתאום זוכים להרגיש, וזוהי חוויה מאוד מרגשת ומעשירה.

ומה מייחד את שיטת פלדנקרייז?

“שיטת פלדנקרייז, שמייסדה, מר משה פלדנקרייז, היה, אגב, אחד מצאצאי הצדיק ר’ פנחס מקוריץ זצוק”ל, מבוססת על תנועתיות איטית ומונוטונית המותאמת לקצב הפעימה של הלב, ולכן היא מאוד ניגונית. היא מצטיינת ביכולות ריפוי מפתיעות. לדעתי, יוכל כל אדם לחוש בשינוי אף לאחר שיעור בודד. השיטה מוכיחה עצמה במיוחד בשיפור תפקודם של הסובלים מבעיות שלד: פריקת ידיים/רגליים, שחיקת סחוס, דלקות מפרקים וגם לאחר ניתוחים. התנועה האיטית מעוררת את המוח לבניית העצם. ויש גם שימוש בעקרון הדמיון המודרך: אם הינך סובל מכאב חזק ברגל ואינך יכול להזיזה, רק דמיין שאתה יכול.

אל תשווה עצמך לחבר מימינך! הכר את גופך ואת מגבלותיו ואל תדחק בו. 

בכל ענף ספורטיבי מצוי יעד, גם בשיטת היוגה ישנה תנוחה נכספת אליה שואפים המתאמנים להגיע. הפלדנקרייז לא תובעת ממך הישגים מרחיקי לכת, רק מעט שכלול היכולת הקיימת באמצעות תנועה הדרגתית.

לימודי הפלדנקרייז נערכים מתוך דממה. התנועה מרוכזת מאוד כאשר אף ליווי מוסיקלי עלול להסיט את הלומדים מרמת המודעות הנדרשת. “פשוט ריפוי גוף ונפש” מצהירה תמר יוספי.

עם התקדמות הלימודים חשתי עצמי כמי שמתגוררת בבית, הוא גופי, מזה שלושים שנה ולפתע מגלה בתוכו חדר שלם נוסף. לא אשכח כיצד התבטאה אחת המרצות באומרה כי כעת, לאחר ההשתלמות בשיטה, נוכל בעזרת ה’ לקיים את הציווי “ואהבת לרעך כמוך” מתוך הידור רב יותר, שכן יש לנו עכשיו הרבה יותר מן ה’כמוך’. אני אכן מאמינה כי ככל שאדם מרחיב את אופקיו ויכולותיו, כך הוא עשוי לתרום יותר לעולם כולו, וכך הוא מקרב את תיקון העולם.

בני האדם נושמים בפחות משלושים אחוזים מיכולת הנשימה שלהם. בסיום תרגיל נשימתי אפשר לזכות לרוממות רוח, וכל זה מבלי להזיז יד או רגל. חברה שסבלה מכאבים עזים ביד ביצעה תרגיל נשימה בן 10 דק’ והתמלאה פליאה, שחרור ושמחה: “לא ידעתי שאני מסוגלת לנשום טוב כל־כך!”.

אנשים סובלים סבל רב כאן בעולם הזה מבלי לדעת שניתן לחולל שינוי. גופנו הינו אלוקי, הוא כלי מקודש שהעיסוק בו אינו של חולין. כשאני מבצעת תנועה נכונה אני חשה כי שכללתי את הכלי – וגם התוכן התעשר. התרחבה בי הרכות, החשיבה, האהבה. השמחה שלי נעשית אחרת, האימהות אחרת… 

הדבר הכי פלאי שבעזרת ה’ עשוי לקרות, לדעתי, הוא כאשר יגלו הבריות כי התרופה והרופא אינם קיימים אלא בתוכם פנימה, עוד מששת ימי בראשית. אנשים יתחילו להתחבר למהות הייחודית שלהם ולהבין שכל התשובות מצויות בעצם אצלם, בלא כל צורך בעזרים חיצוניים. ביום ההוא ישאלו כולם: למה חיפשנו רחוק? האוצר לא קיים מתחת לגשר, אלא בתוך־תוכנו ממש…

זה (לא) כנגד זה:

לעיונכם, שני מתכונים שסיפקה הגב’ יוספי ממטבחה הפרטי. במבט ראשון ייראו הם, אולי, כסותרים זה את זה. תנו בדברים, אם כן, מבט נוסף. 

מחמצת – להכנת ‘לחם שאור’

המחמצת היא התחליף הקדום של השמרים הקנויים בני ימינו. הכנתה מהירה קצת פחות מפרק הזמן אותו אורכת הכנת קוגל, למשל… אך הסבלנות משתלמת: כשהיא נוספת לכל בצק טעמו ערב פי כמה.

יש להשרות תמר אחד עד שניים בתוך כוס מים העטופה בחיתול בד, שיאפשר כניסת אוויר אך יגן מפני חדירת חרקים, למשך כיומיים עד שלושה ימים. כשמתחילה הכוס להדיף ריח חמוץ יש להוסיף עוד מעט מים וכחמש כפות של קמח (מלא או לבן). הבלילה הנוצרת היא בית הגידול לחיידקי התפיחה, ועליה לשהות כשבוע ימים, אך לא לשכוח להאכילה ולהשקותה: מדי יום יש להוסיף לה מעט מים ומעט קמח המפרים את החיידקים ושומרים על המחמצת מפני התייבשות. משנוצרות בועות בבצק החמצמץ הרי זה סימן לבשלות המחמצת.

כעת יש להוסיף את המחמצת לבצק במתכון של 1 ק”ג קמח, במקום השמרים, ולהשהותו מכוסה בטמפרטורת החדר, למשך לילה/יום שלם. טרם אפיית הבצק יש ליטול חתיכה בגודל של כשלושת רבעי כוס חד־פעמית: זוהי המחמצת לאפייה המתוכננת הבאה, ואותה ניתן לשמור במקרר (עד כחודשיים). “אני אוהבת לאפות בתבניות קטנות אישיות ולהתענג על מראה ילדיי הסועדים את ליבם בלחמניות המחמצת המזינות הללו”.  

מתכון קוגל האטריות השבתי:”תיקון לכל החטאים…”

“המתכון נמסר לי מידי חמותי הרבנית יוספי היקרה תחי’, שנוכחת כיצד אני שורדת בחיים כבר כמה שנים ב”ה גם ללא צריכה של עוף, ובכל זאת עדיין מתקשה להתרגל… מתכון בקלי קלות ובמינימום לכלוך במטבח:

חצי כוס שמן – לחמם על אש בינונית, כחמש דקות.

שלושת רבעי כוס סוכר – לשפוך פנימה, לערבב ולעמוד כל העת להשגיח, עד שרובו ככולו משחים באופן משמעותי. לשים לב היטב שלא יישרף.

חבילת אטריות דקות – להוסיף אל תוך הסוכר המקורמל, ומיד אחריה, במהירות וברצף, גם כ־4 וחצי כוסות זכוכית של מים רותחים. לבשל כשש דקות ולהוסיף מעט מים במידת הצורך (עדיף ריבוי מים מאשר מחסור).

לכבות את האש ולהזדרז לצרף תוך ערבוב שלוש ביצים ולתבל במלח ופלפל לפי הטעם. להעביר לשתי תבניות אינגליש קייק ולאפות עד שמתמצק.