בפתח ניצב אדם לבוש מדים ובידו קלסר. הוא מפשפש בין מסמכיו ועוצר באחד מהם: “בוקר טוב משפחת, הממ… קוזלובסקי. אני נציג הזרוע המבצעת של משרד הבריאות, ותפקידי לפקח על החלת החוק החדש האוסר שימוש בחומרים בלתי מאושרים מטעם המשרד. אגב, גברתי, הדבר שאת אוחזת בידך כרגע נחשב לפריט מס’ 5481, שנאסר לאחרונה בשימוש לצרכים פרא־רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות”.
גבותיה של מינה מתקמרות וצליל קולה ההמום עולה, חורקני משהו: “אבל… אדוני, זו בסך הכל חתיכת מלפפון!”.
הפקיד משיב בקול נוקשה: “היום את קוראת לזה מלפפון גברתי, מחר תקראי לזה צנונית או קולרבי, אבל בפועל עלול כל קטין זב חוטם לקטוף כל צמח־בר רעיל שיעלה בדעתו, והתוצאות מי ישורן?”. הוא פותח את הקלסר ומקריא ביובש: “הסעיף השלישי של החוק מגדיר את כל סוגי הצומח – פרי או ירק במצב טרי, משומר, קפוא או מיובש, כאינם ראויים לשימוש ביתי בלתי מבוקר בהיותם נטולי תועלת רפואית מוכחת מחקרית, ומתוך חשש להתפתחותן של תופעות לוואי וכן של התמכרויות”.
הפקיד חודר בצעד סמכותי אל פנים הדירה, אחר מכחכח בגרונו מעשה חשיבות: “בשם החוק אני מבקש, בצורה נעימה, לאפשר לי כעת לערוך חיפוש בדירה”.
מינה מעיפה מבט חסר אונים סביב, ופוסעת צעד אחד לאחור תוך שהיא מתבוננת בעיניים כלות על דמותו של הפקיד הגוצי, הנמרץ, החודר אל מטבחה כשבעקבותיו מתגלגל מיכל פלסטי גדול עליו מוטבע סמל המשרד. הפקיד פוער את דלתות המקרר וארון המזווה לרווחה, מעיין בתכולתם וגורף את חלקה אל פנים העגלה.
“הגרבר!”, מחניקה מינה זעקה. “לפחות את הגרבר תשאיר. אבוי, מה יאכלו לצהרים? הצילו! מהיכן יקבלו ילדינו ויטמינים ומינרלים?”.
“צר לי גברת קוזלובסקי”, משיב הפקיד באדישות, “אני בסה”כ ממלא הוראות מלמעלה. אגב, את הקומפוט שנשפך במקרר אין מתפקידי לאסוף, אולם במצבים כגון זה נותנת המדינה באזרחים את אמונה שלא ייערך בשיירים כל שימוש מסחרי.
“בעניין טענותייך – תוכלי לפנות לאגף יחסי הציבור המנהל את קמפיין ההסברה של החוק. שם גם יעדכנו אותך בכתובות של בתי מרקחת הקרובים לביתך, בהם תוכלי לרכוש את כל תחליפי סל הירקות בצורת כמוסות למציצה, מחומרים התואמים את המצויים בטבע”. הוא מרכך את קולו ומוסיף: “אולי יעודד אתכם לדעת שבעתיד מתכננת הממשלה להשיק קו שלם של תמציות מזון נוזליות בבקבוקונים סטריליים, בדיוור ישיר עד הבית!”.
הפקיד יוצא את הבית ומותיר את מינה שמוטת זרועות, שרק מחצית מלפפון, אסורה לשימוש ויקרת מציאות, נותרה תפוסה בהן.
*
שעת עלות השחר. מינה מהלכת לבדה ברחוב השומם, מוסתרת מאחורי משקפי שמש ענקיים וכובע רחב־שוליים. לרגע נעצרת על סף דלתו של מרכול מקומי ומתבוננת בכרזות המוצמדות אל שמשותיו: “סינטטי זה דיאטטי”… “מלאכותי זה איכותי”… היא נאנחת חלושות וממשיכה לצעוד, פונה לעבר סמטה צרה. בחצר אחד הבתים היא רוכנת לעבר חלון נמוך בעל אשנב מסורג, נוקשת קלות על הזגוגית וממתינה. אין קול ואין עונה.
“סליחה, מישהו כאן?”, שואלת מינה. היא משתהה, ואחר מגביהה את קולה: “הלו, שומעים אותי?!”.
קול עבה וצרוד עולה מבין חרכי החלון: “שומעים. דברי בשקט. יש לך קוד מעבר?”.
“רק רגע אחד בבקשה…” עונה מינה, פורשת פתק קמוט ביד רועדת ומקריאה: “הנה זה: ‘חס על החי ו…חי על החסה’…?”.
שתיקה. לאחריה משיב הקול הצרוד: “מי קרא לך לפה?”.
“אה, הממ… העמותה… עמותת ‘יימלא ירק פינו’ דיווחה לי על המקום הזה, יש לי תעודת אמינות חתומה וגם שני תלושי קנייה”. קולה מושפל בתחנון: “אנא! הרשו לי להיכנס! זה לא ייקח לי הרבה זמן, הילדים בבית הולכים ונחלשים…”.
הקול הצרוד מהדהד: “בטוח אף’חד לא עלה עלייך? תראי, גם לי יש ילדים, הם לא רוצים את אבא שלהם בביצוהר!”. שיעול.
“טוב, נו, ליד הברוש הימני, מאחורי החבית החומה, תזיזי את הכד של הבוגנוויליה ותיכנסי בשקט. אפילו הד של פסיעה של ישמעו”.
מינה מבצעת את ההוראות בלב הולם, מאתרת את הדלת הזעירה ומשתחלת דרכה חרישית. מולה, בחדר קטן ואפלולי מוטלים ארבעה ארגזי קרטון המונחים ארצה. כמה תפוחים צמוקים, קומץ מלפפונים שדופים, חופן בטטות מיניאטוריות ושני ענפי סלרי כמושים – זה ההיצע. מינה מביטה על תו המחיר ועיניה מתעגלות.
הירקן בעל הקול הצרוד לא נשאר חייב: “זה מה יש, גיברת, זמנים קשים, לאפ’חד לא קל, גם בשביל להשיג ת’סחורה המצ’וקמקת הזאתי אני נקרע”.
מינה ממלאה בלהיטות מכל הבא ליד וממלמלת לעצמה: “הודו להשם כי טוב, הודו להשם כי טוב…”. היא פונה לירקן: “אולי בכל זאת אפשר לקבל קצת הנחה?”.
“וואלה כפרה עלייך”, הוא עונה. “באמת תהיי לי בריאה, נשמה, הלוואי הייתי יכול. רק מה, איך כתוב אפילו שמה אצלכם החרדים, לפני משיח אפילו הירק יאמיר…?”.
קול רשרוש פסיעות מחריד את מינה, המחניקה זעקה. צלליות בהירות מסמאות עיניים ממלאות את החדר, אך קול מוכר חודר פתע בעד ערפילי מחשבתה החלומיים: “אימא…? אימא…! כבר מלא זמן מאז שחזרנו! מה יש לצהרים, שוב ארטישוק, אספרגוס וקולרבי… אוף, למה לא הכנת פתיתים?”.
