הכל החל ב’חוק התרופות’ הבריטי שהגדיר את ההבדלים המשפטיים בין מזון לתרופה, ובמחי־יד הוציא מן המשחק את הטיפולים התזונתיים. החוק הגדיר את המונח ‘תרופה’ לאמור: “כל חומר/שילוב של חומרים שניתן להשתמש בהם כדי לרפא, לטפל או למנוע מחלות בקרב בני אדם”. במסגרת חוק זה נאסר על יצרנים להצהיר כי ברשותם חומר המונע או מרפא מחלות ללא קבלת רישיון ממשלתי. עלות קבלת הרישיון הנכסף: אלפי ליש”ט…
אישורו של החוק הוביל לעלייה דרמטית במכירותיהן של כל חברות התרופות הסינטטיות, שרק להן היו המשאבים לרכישת הרישיון היקר, וגם יצר מצב בו שום ירקן, מוכר דגים או יצרן ויטמינים לא הרשו לעצמם לטעון שהסחורה שלהם מונעת או מרפאה מחלות (מה שהיה כמובן נכון), כי בכך היו מסתכנים בהטלת איסור על המשך המכירה שלה.
היה זה צעד נוסף ומכריע בתפיסת מקומה של רפואת הרכיבים הטבעיים, המסתייעת גם בתרופות – ברפואה פרמצבטית, מלאכותית, שאינה מעניקה עוד מקום לכוח הריפוי המכריע של התזונה.
בכך גם נמנעה מן הפציינטים האפשרות להיעזר בכוחות ריפוי יעילים ועוצמתיים שהוכיחו עצמם משך שנים, רק משום שלאיש לא משתלם להשקיע בהם את עלות הוצאת הרישיון.
רוצים דוגמה? קבלו: קיימת חומצה אמינית בשם s-אדנוזיל מתיונין, שהינה חומר טבעי וחיוני המסייע לתפקוד המוח. חומצה אמינית זו הוגדרה בפי גורמים רשמיים באיחוד האירופי כ”אחד הרכיבים התזונתיים היעילים והבטוחים ביותר לשימוש נגד דיכאון”.
למרות תועלתה המוכחת, חומצה זו אינה ניתנת להשגה כרכיב נפרד ברחבי העולם כיום, שכן הנפקת רישיון עבורה מהווה הוצאה עצומה ובלתי משתלמת עבור משווקיה, כל עוד הם אינם יכולים להגן עליה בהגדרת פטנט, והחוק אינו מאפשר להחיל הגדרת פטנט על מוצר טבעי! הוא שאמרנו, מלכוד…
בינתיים, כתחליף לתרופה האנטי־דכאונית, נציע לכם לקלף תפוז מצוי ולאכלו בשמש הטבעית המותרת (עדיין) בשימוש חוקי. או, לחילופין, להעלות על פניכם חיוך מבריא תוך קריאת הכתבה המצורפת…
(על־פי: פטריק הולפורד וג’רום ברן, ‘יהיו מזונותיך תרופותיך’, בהוצאת ‘פוקוס’)
