שלוש מערכות מסייעות לאדם מבוגר בריא לשלוט בשתן במהלך השינה: הורמון ה ADH מווסת את הפרשת השתן באופן שההפרשה בלילה מועטה יותר מאשר ביום, וכך יכול המבוגר הבריא לישון שנת לילה רצופה ללא צורך לרוץ באמצע לשירותים. במצב רגיל שלפוחית השתן אף היא גדולה דיה כדי להכיל כמות מסויימת ונורמלית של שתן, וגם אם המערכות הללו לא מנעו את הצורך להתפנות – המבוגר הבריא מצוייד ברפקלס עצבי השולט על שלפוחית השתן בזמן השינה ומעיר אותו במקרה הצורך.
הרטבת לילה מבטאת חוסר בשלות של אחת המערכות הללו. זה יכול להיות חוסר בהורמון ה- ADH , הגורם להפרשה רבה יותר של שתן, הפרעה בנפח שלפוחית השתן המתבטאת בנפח קטן שאינו יכול להכיל את כמות השתן שמופרשת, או הפרעה בבשלות מערכת העצבים ורפלקס השליטה על השתן בזמן שינה.
גורמים נוספים הקשורים לבעיה הינם : הפרעת קשב וריכוז, עצירות ותסמונת דום נשימה בשינה.
תורשה משחקת תפקיד חשוב ככל שזה נוגע להרטבת לילה. נמצא, כי אם לאחד ההורים יש היסטוריה של הרטבת לילה, ישנו 45% סיכוי שגם ילדו ירטיב, ואם שני ההורים סבלו מהרטבה כזו, הסיכוי עולה ל77%. כמו כן, במשפחה שבה ילד אחד מרטיב, הסיכוי שאחיו יסבלו מתופעה דומה מגיע ל-40%.
הרטבת לילה יכולה לנבוע גם מבעיות רגשיות, המשפיעות על המערכת דרך התת מודע. בעבר נתפסה ההרטבה כבעיה התנהגותית או רגשית בלבד. כיום אנו יודעים שברוב המקרים של הרטבת לילה ראשונית הבעיה הינה פיזיולוגית, אם כי קיים בה גם מרכיב רגשי.
קיים סוג נוסף של הרטבה, הרטבה רב-תסמינית. במקרים אלו בנוסף להרטבה הלילית ישנה בעיה גם במהלך היום, מופיעים תסמינים נוספים הקשורים להפרעה בדרכי השתן התחתונות. תסמינים כגון דחיפות ו/או תכיפות במתן שתן במהלך היום, דליפת שתן, התאפקות והימנעות ממתן שתן או צואה.
על מנת לברר איזו מהסיבות קשורה להרטבה אנו מבצעים תחקור מכוון לנושא, הכולל בירור המצב הבריאותי של הילד, הרגלי השתייה והתפלגות השתייה במהלך היום, הרגלי הטלת השתן והיציאות שלו, בירור האם סובל מהפרעת קשב וריכוז, מהפרעות בהתפתחות המוטורית ובהתפתחות הקוגניטיבית, מחרדות או מטראומה. במידה וונמצאו בעיות אורינריות נוספות יש להרחיב את הבירור לבדיקות הדמיה ובדיקות שתן.
הרטבת לילה פוגעת בדימוי העצמי של הילד ובהישגים הלימודיים שלו, אולם טיפול נכון בעיתוי הנכון, עשוי להפחית את הסיכון שילד הסובל מהרטבת לילה ימשיך לסבול ממנה גם כמבוגר. הטיפול בהרטבת לילה מתחלק לטיפול תרופתי, לטיפול התנהגותי ולטיפול רגשי בהתאם להיסטורית המטופל ולגילו.
בגילא 5-7 הטיפול ההתנהגותי כולל שימוש בפעמונית או זמזם. הטיפול באמצעות פעמונית הינו התניה התנהגותית. בטיפול זה מחברים חיישן לבגדו של הילד, וכאשר החיישן מאתר מעט רטיבות מצלצלת הפעמונית והילד אמור להתעורר ולהשלים את הטלת השתן בשירותים. אם הילד אינו מתעורר בכוחות עצמו, על ההורה להעיר אותו ולהוליך אותו לשירותים. הרעיון הוא שהילד ילמד כך לשלוט בשלפוחית השתן שלו גם בזמן שינה.
השימוש בפעמונית עלול להיות תהליך מייגע עבור בני הבית, ולדרוש מחויבות משמעותית מבחינת זמן וסבלנות. המשפחה חייבת להתגייס למטרה ולדבוק באבחון ובתהליך הטיפול עד סופו. לפי מחקרים הצלחת הטיפול עומדת על 60%.
במקביל לטיפול זה חשוב להקפיד על הטלת שתן יזומה לפני השינה, ולהגביר את המוטיבציה של הילד באמצעות חיזוקים חיוביים, ולא באמצעות ענישה.
הטיפול התרופתי מתמקד בעיקרו בהורדת הפרשת השתן הלילי ע”י שימוש בתרופה מינירין. ישנם מצבים בהם משלבים בטיפול גם תרופה אחרת שגורמת להרפיה של כיס השתן וכך גורמת להגדלת נפח השלפוחית במהלך הלילה.
טיפול תרופתי יישקל בגילאים… ובמצב…..
הערת הילד באופן יזום באמצע הלילה מונעת לעיתים את ההרטבה באופן נקודתי, אולם אין כל הוכחה כי היא עוזרת לפתור את הבעיה. באופן כללי מומלץ להקפיד על כך שהילד יצרוך את רוב הנוזלים בתזונתו עד לשעות אחר הצהריים, רצוי להימנע ממשקאות המכילים קפאין ותאין וממאכלים מתוקים, חריפים ומלוחים בשעות הערב.
באמצעות טיפול נכון ניתן להשיג פיתרון של הבעיה או שיפור משמעותי אצל מרבית הילדים תוך מספר חודשים.
