לפני 30 שנה, מספרת צירה, הייתי רחוקה מתזונה בריאה כרחוק מזרח ממערב. לא די בכך שגדלתי במשפחה פולנית כזאת, עם קודים מנטליים שמשייכים הגבלות מזון לזקנים בלבד, אלא שבתודעה המשפחתית שלנו צרוב היה ניסיון הנפל לרפא את אבי ע”ה, שנפטר ממחלה קשה, באמצעות שינוי תזונה. כל כך השקענו וכלום לא הועיל, שמאסנו בנושא לגמרי, כולנו. אנחנו נאכל כל מה שטעים לנו. הכל שטויות…
כך, בגישה זו, בניתי את ביתי, וכלכלתי את מטבחי הצעיר. בהתחלה…
והנה התגלתה אצל אחד מילדי התגלתה מחלת עור כרונית, בצורה קשה ביותר. הרופאים אליהם פנינו הציפו אותנו בתרופות ומשחות, והמקסימום שהיה להם להציע הוא, לקחת את התרופות הללו לכל החיים, וגם אז – ההקלה אינה מוחלטת. לא וויתרתי. חיפשתי דרך לעזור לילד שלי, ולא משנה כמה מאמץ יידרש ממני. בחסדי שמים, הזדמן לי להכיר את מאירה לוי, מחברת הספר “אני ערב לו”. היא ספרה לי על השיטה ועל הספר, וקראתי אותו. שוחחתי גם עם שרה חמו, שהספר הוא בעצם מהדורה מבוקרת ומותאמת של ספרה היא, ובקיצור, התוודעתי לשיטתו של ד”ר אלי שטראוס, והגעתי למסקנה שאין לי מה להפסיד.
החלטנו לקחת שלושה חודשי ניסיון, להתנתק לגמרי מעולם הטיפולים והתרופות, ולנסות דרך אחרת. וברוך ה’, אחרי שלושה חודשים ראינו שלפחות 90% מהמחלה עברה. בדיקת ביופסיה שערכנו גם היא אישרה זאת. החלטנו להמשיך עוד שלושה חודשים, לוודא שזה באמת מה שהועיל, ואחרי מחצית השנה של חיים לפי השיטה, היתה המחלה מאחורינו. הכל חלף, עבר ובטל מן העולם. ואנחנו החלטנו שאנחנו הופכים את השיטה לדרך חיים.
מה שמעניין שכמו שאני מכירה אותך ואת ילדיך, לא התנתקתם מהחיים הרגילים, ולא עברתם לחיות חיים השייכים לכוכב לכת אחר… יש חריגות פה ושם… הילדים אוכלים ממתקים לפעמים… – ואף על פי כן זה מועיל. המחלה ההיא, למשל, אינה חוזרת…
נכון. אנחנו חיים בחברה רגילה, ואיננו יכולים וגם לא רוצים להפוך את ילדינו לעב”מים בתוכה… ולכן הילדים בהחלט אוכלים בהנאה כל מה שמחלקים מידי פעם בחידר ובבית הספר, ובשבת יש ממתקים ‘רגילים’ בבית.
וגם באופן כללי, אפשר לומר שאנחנו איננו אוכלים חריג, אלא אוכלים את מה שאנחנו בוחרים מתוך מה שהאוכלוסיה כולה אוכלת. איננו קונים מיני מזונות משונים ויקרים להחריד. בכלל, איננו קונים שום דבר בחנות טבע. הכל מגיע מהמכולת…
אבל אנחנו בוחרים בצורה מושכלת. למשל, גם כשאנחנו קונים ממתקים, איננו קונים מתוקים וצבעוניים למיניהם. גם בשבת, נעדיף חטיפים מלוחים ולא מתוקים.
כדאי גם לדעת, שבגיל הילדות מערכות הניקוי של הגוף פועלות ביעילות, והוא לא נבהל מנסיגה קטנה בתזונה. אם אורח החיים הרגיל הוא בריא, ממש לא נורא אם חורגים פה ושם. קצת נזלת, מחלת ילדים קלה – והכל נשטף החוצה.
איך הגיבו הילדים בזמנו על השינוי?
אף פעם לא עשינו שינוי דרסטי, ומעולם לא הוצאנו בבת אחת דברים שבני הבית הורגלו אליהם. ניתן לומר שלא הוצאנו, אלא הכנסנו. כשהתחלנו, למשל, עם הקמח המלא, לא הפסקנו לקנות לחם לבן. מי שרצה לחם לבן היה לו. אבל היינו אופים אחר הצהריים, אני והילדים, כל מיני לחמניות מעניינות ועוגיות טעימות מקמח מלא, וכששאלתי בבוקר: “איזה לחם אתם רוצים לקחת?” – ברור שהיה נחמד להם יותר להשויץ בלחמניות שהם אפו בעצמם אתמול. הם לא הרגישו בכלל שהלחם הלבן יצא מהדלת האחורית, פשוט מחוסר ענין לציבור…
אני לא אומרת שהילדים לא מתלהבים היום בהזדמנויות שמוצע להם לחם לבן. הגדולים סולדים מהמרקם הספוגי והדביק שלו. הקטנים נהנים ממנו כמו מעוגה. אבל כולם חוזרים לבסוף ללחם שלנו, החום והטוב…
ואיך את מסתדרת עם האפיה הבלתי נגמרת הזאת, בתוך כל מה שמוטל עליך?
זה לוקח לא יותר ממחצית השעה בשבוע. אנחנו לשים עשרה ק”ג של קמח בקערה ענקית המיועדת למטרה זו. זו עבודה שדורשת כוח, והחלק הגברי של המשפחה מגוייס אליה.
לאחר מכן – אם יש בשטח ילדים שמתחשק להם לשחק קצת עם הבצק ולהפוך אותו ללחמניות חינניות (וגם מתחייבים לשמור על הניקיון) – מה טוב, ולא – אני מסדרת צ’יק צ’ק ארבעה נקניקי בצק גדולים בכל תבנית תנור, וכעבור כמחצית השעה, יוצאות מתנור הטורבו שלי בבת אחת, שמונה ככרות ריחניות, ונכנסת ה’נאגלה’ השניה של עוד שמונה ככרות.
מאוחר יותר אני מרפדת את מגירת המקפיא בשקית אשפה ענקית, משכיבה את הלחמים זה מעל זה וקושרת. זהו. יש לנו לחם לשבוע שלם.
אתן דוגמא נוספת לתהליך כזה שעברנו: בערב שבת הייתי נותנת לכל ילד למלא לעצמו ‘פעקאלע’ לכבוד שבת. הכנתי צלחות ואריזות פתוחות על השיש, וכל אחד מילא לעצמו מה שרצה. שמתי גם צלחת של ארבעס, למשל, והילדים נהנו ולקחו. במשך הזמן הוספתי גם ירקות נחמדים: עגבניות שרי, כרוב קצוץ מוכן. והילדים נהנו לקחת לעצמם. הם היו מרכיבים לעצמם פעקאלע מבייגאלאך, ארבעס, ועגבניות שרי… והם השוויצו בזה… זו היתה הבחירה שלהם. אני הרי הצעתי גם ממתקים.
כך, לא הורדנו כלום. הכנסנו את הדברים הטובים, ואוטומטית הדברים הפחות מוצלחים יצאו. הגוף יודע הרי מה חסר לו.
במה עוד מתבטא אורח החיים הבריא שאימצתם?
הרבה הרבה פירות וירקות. אנחנו קונים אותם בכמויות ענקיות, במגוון גדול, בשפע. זה החטיף אצלנו. הילדים מבקשים אחר הצהריים: “אמא, את מרשה ענבים? ונקטרינה אני לא קבלתי היום. את מרשה לי?”… כך הם יכולים לאכול חמישה – שישה סוגים במשך אחר צהריים אחד. אפילו המלפפון הפך לחטיף. הם נהנים ממנו. הוא מרווה וטוב. והעיקר: זו הבחירה שלהם.
מה את עושה עם ארוחות צהריים. איך את מסתדרת עם ההכנה היומיומית, כשצריך להכין הכל מן היסוד, ואף פעם אי אפשר לשלוף מוכן, ועוד בכמויות שלך, בלי עין הרע?
ארוחות הצהריים שלנו שונות מאד מן המקובל, אבל זה לא קשור בדוקא לבריאות. זו בחירה שלנו שקשורה באורח החיים ובהעדפותיהם של בני הבית. העובדה שאני עבדתי כל השנים, יחד עם זה שלא אהבו אצלי להפוך את ארוחת הצהריים לטקס, אלא העדיפו לאכול ולגמור, הביאה לכך שהארוחות מורכבות בדרך כלל ממנה אחת, ולוקח חמש דקות לאכול אותן.
אף פעם לא צריך לריב עם ילד על אוכל. אין על מה לריב בכלל. זה מה שיש. אתה רוצה – תאכל. לא רוצה? לא קרה כלום. עוד מעט תאכל ירקות, פירות, קצת ארבעס אם תרצה. מה שיש. יש הרבה אוכל בבית. אף אחד לא יישאר רעב.
בעצם, שברת את האקסיומה של ארוחת צהריים מסודרת.
לא שברתי את האקסיומה כי לא קבלתי שום אקסיומה… אצלנו אין כללים. מי שרעב אוכל. ומה אוכלים? – מה שיש בבית. ויש בבית את כל הדברים הטובים שה’ ברא.
ואדרבה, מי שאוכל אוכל בריא, משקיע בהכנתו הרבה פחות. הוא לא עומד שעות במטבח כדי להרוס את האוכל ולערטל אותו מכל ערכיו התזונתיים..
נו, כבר עוררת את סקרנותי. מה למעשה אתם אוכלים בצהריים?
שיקול תקציבי שהביא לכך שאיננו ואוכלים במשך השבוע לא בשר, לא עוף ולא דגים. והאמת היא, שתפריט ארוחות הצהריים שלנו השתנה מאד בשנים האחרונות, בעקבות כמה דברים חשובים שלמדתי. עקב בעיות בריאותיות שהתחלתי לסבול מהן, אמצתי לתקופת מה תזונה צמחונית מסוימת, שאכן ריפאה אותן. ומאז התזונה המשפחתית שלנו מבוססת באמצע השבוע בעיקר על דגנים וקטניות. יש בזה גם קו של חיסכון, וזה משביע, בריא יותר ופחות מכביד.
ולא חסר לכם חלבון, ברזל… כל מה שעוף ובשר מעניקים?
הילדים, ברוך ה’, בריאים. לא חסר להם כלום. לא ברזל, לא IRON ולא פריטין. מחסני הברזל שלהם תקינים לחלוטין. ולעומת זאת, נפתרו כמה בעיות שהציקו לכמה אנשים פה קודם לכן…
הארוחה יכולה להיות מורכבת מצלחת של דגן: בורגול, קינואה, דוחן, אורז מלא – עם תבשיל או רוטב או מרק שמכיל ירקות, ומעין מנה עיקרית – משהו בסגנון קציצתי יותר. זה יכול להיות לביבות של שיבולת שועל, או קציצה מאפונה או עדשים או חומוס, או ירק פרוס טבול בפרורי לחם ואפוי כשניצל. האפשרויות הן אינסופיות.
אני לא מבינה, את לא מקפידה לצרף יחד דגן וקטנית ליצירת חלבון מלא?
לא. למדתי שזה לא חייב להיות ביחד. אפשר בהחלט שיאכלו למשל דגן עם ירק בצהריים, ואחר הצהריים מי שירצה יאכל לו גרעיני ‘ארבעס’ (חומוס) או ‘באבעס’ (שעועית) להנאתו. הם יהיו על השיש, וחזקה עליהם שיתחסלו…
אדרבה, עדיף לא לשלב יחד דגנים וקטניות. מבחינת העיכול יותר קל כך, מתעכל יותר בקלות. ומניסיון, אם לא אוכלים את החלבונים (גם הצמחיים כמו קטניות) יחד עם הדגנים – אפשר לאכול צלחת מלאה מכל אחד מהם, וזה לא משמין. החיבור של החלבונים עם הקמח והדגנים גורם לעיכול לקוי, שגורם בתורו להשמנה. לא שאף פעם אנחנו לא משלבים, אבל איננו מקפידים לשלב.
ואיך את מסתדרת עם ההכנה, במיוחד בזמני לחץ?
אחת לחודש אני מזמינה הזמנה גדולה של דגנים וקטניות, משרה את הקטניות בקערות ענק, ומשך כמה מים כל שיחת טלפון מלווה בברירה של גרעינים יבשים ומושרים – כל אחד לפי הכללים שלו.
חלק מהחומוס, השעועית ופולי הסויה אני מבשלת בסיר לחץ גדול, ומקפיאה במגירה אחרת, המיועדת למזון מוכן. בעת החרום הבאה אשלוף אותם ואגיש מעל בורגול או ג’רישה, שמתבשלים תוך שש דקות, והם המזון המהיר של הטבע…
גם חלק מהעדשים והאפונה אני מבשלת עם מעט מים, כך שמתקבלת מעין עיסה בוצית, אותה אני מקפיאה. אני שולפת בבוקר שקית כזאת, ובצהרים אפשר להגיש אותה כמות שהיא בתיבול טוב, או לערבב עם ביצה, מלח ותבלינים לפי הטעם, ולטגן בסיר טפלון קציצות טעימות.
את השאר אני מקפיאה מבוררים ולא מבושלים. בבוקר, לפני שאני יוצאת מהבית, אני יכולה להוציא סיר גדול, לזרוק לתוכו שעועית, או אפונה, חומוס או סויה – מה שיוצא ומתחשק באותו יום… להביא לרתיחה ולהשאיר על להבה פצפונת. אפשר עם ירקות – כמרק, או בלעדיהם. זה יכול להיות מרק. זה יכול להיות תוספת, כשאתבל ואוציא עם כף מחוררת. את הקטניות הגדולות אפשר לייבש במגבת, ולתבל, כמו ארבעס, וזה טעים מאד והילדים אוהבים. במקום לשבת ליד השולחן הם יכולים לקבל את זה בשקית ולאכול להנאתם.
גם לירקות יש אינספור גיוונים, קלים ומהירים.
אפשר להגיש סלט של ירקות חיים חתוכים עם קינואה או בורגול, להוסיף גרעיני חמניות ותיבול, כמובן. זאת מנה נהדרת שמכילה כל מה שצריך בארוחת צהריים.
כשאני רוצה משהו טעים ומושקע יותר, אני פורסת קולורבי לפרוסות, טובלת בביצה ובקמח מצה, ואופה. זה יוצא כמו שניצל פריך ונהדר.
את אותן פרוסות קולורבי אני שמה בתנור עם שמן ומלח ואופה. אפשר לבד. אפשר להוסיף פרוסות בטטה, דלורית – כל אחד לחוד או כולם יחד…
כשאין לי זמן אני זורקת לסיר, רגע לפני שאני יוצאת מהבית, ירקות שלמים, כמו שהם. מוסיפה שמן ומלח, ומשאירה לאידוי על אש קטנה מאד. בצהריים, מבושלים ורכים, אני פורסת אותם, ומגישה כתוספת ירקות נהדרת.
לחילופין, אני שמה את הירקות השלמים בתוך סיר מים, עם בצל ועשבי תיבול מהפריזר. בצהריים אני מועכת מעט, מוסיפה מלח ותבלינים, לפי הצורך וההמצאה – והרי מרק ירקות. ואם השארתי גם סיר נוסף עם קטניות – כמה דקות של סידור ותיבול – והארוחה מושלמת.
רוצים טיפ מקצועי? – בצל ועגבניות יחד נותנים תמיד טעם נפלא של צלי. זהו שילוב מצוין. אפשר, למשל, להעמיד – בכמה דקות של בוקר – סיר עם בצל פרוס, עגבניות פרוסות, ושעועית על אש נמוכה. יוצא מרק משובח ביותר.
בהנאה, והעיקר: לבריאות.
