“רק בת שמונה־עשרה הייתי וכבר התחלתי להרגיש ייאוש עמוק מן החיים. לימודי האקזיסטנציאליזם שבהם ניסיתי למצוא נחמה, על שלל מסקנותיהם המייחסות חשיבות מרובה למחשבת האדם אך בזות לכל השגה שלה במה שאינו נתפס בחושים – עמדו לקבור אותי תחתם.
“הרמתי עיניים אל ה’, בו מאז ומעולם האמנתי ואמרתי: אלוקים, זה הרגע שבו אני צריכה אותך. תן לי סימן שאתה נמצא ותוכיח לי שיש טעם לחיים!
וה’ באמת נתן”.
אל הכפר הנידח ‘טוטי’ בטרנסילבניה, בינות אווזים מגעגעים וכפריות רומניות גסות־יום, התגלגלה ובאה נשמה זכה מימות הר סיני.
כבתם של אב יהודי ורעייתו שאינה בת ברית, צמד רופאי הכפר, גדלה יהודית לדרמן עם כפית ויטמינים מזהב בפה, שלא היה הומה ללחם ולא רווה ממים…
תינוקת בלול
“כשהיתה מתרופפת מעלי מעט ההשגחה הצמודה, אהבתי לברוח אל לול התרנגולות. לשם הייתי נוטלת את הבובה החביבה עלי ולצד המקרקרות מבלה שעות קסומות רבות.
“ביתנו בכפר נהנה מחצר גדולה ובשוליה פלג נחל שוצף, בו השעשוע המועדף עליי היה… ציד צפרדעים. כך שהאהבה לטבע הבריאה מלווה אותי עוד מילדות.
“בית הורי, שהיה מיועד מראש לבעלי מעמד, היה המבנה היחיד בכפר בו הותקנו ברזים וחדר שירותים. שאר התושבים עדיין נאלצו בשנים ההן, ימי השלטון הקומוניסטי, לשאוב מים מן הבארות.
“הכפר שלנו בדומה לכפרים השכנים, החל לסבול ממכת פשפשים איומה. במוחם של הכפריים הפרימיטיביים והבורים עלה רעיון ‘מבריק’: לבער את הנגע על־ידי ריסוסם של כלי המיטה בכל הבתים בחומרי ההדברה החריפים המשמשים בעבודות השדה.
וממחשבה למעשה, תוך זמן קצר החלו מאות בני אדם ברדיוס גדול לפרפר ולגסוס למוות כתוצאת מהרעלה.
הכפר היחיד שלא שיכל אף תושב היה הכפר בו גרנו, שם השכילו הוריי לערוך אמבטיות ממושכות לכל הנפגעים ולהזריק להם זריקות אנטרופין, ובכך הצילו את חייהם של עשרות בני אדם.
עולה בי זיכרון נוסף מאותם ימים: היה זה כאשר הצלחתי לחשוף את המחבוא בו הניחו הוריי את קפסולות הזכוכית הדקות שמולאו בשנים ההן בוויטמין C הנוזלי שכה חיבבתי.
כילדה רכה וחסרת סבלנות החלטתי ‘לקצר את הדרך’ ופשוט לנעוץ שיניים בצנצנת עצמה, שכמובן התנפצה בתוך פי, לבהלת הוריי…
אפשר לומר, כי מאז ומתמיד ליוותה את הוריי תחושת פליאה לגביי. תמיד הייתי, כנראה, מעט שונה.
שניים סינים
ניצולו של חלון הזדמנויות איפשר להוריי להימלט מרומניה הקומוניסטית ולעלות ארצה בהיותי כבת שלוש.
מאנשי אצולה משכילים המשגרים את בתם יום־יום אל הגן בתלבושת אחידה ומרעיפים עליה גינוני תרבות אירופאים מוקפדים, צללו השניים באחת אל תוך הים־תיכוניות הסוערת בארץ, ודי מהר החלו לסבול מאובדן חמצן.
אבי, רופא ובנו של רופא ואדם נמרץ במיוחד, לא התאושש מן הדכדוך עד שעלה בידו וביד אמי להצטרף כרופאים מתמחים בביה”ח ‘סורוקה’ בבאר שבע, כך התניידה המשפחה למגורים ביישוב הדרומי עומר.
אני זוכרת עצמי כילדה, מאזינה לשני ההורים המחליפים חוות דעת רפואיות כשמושגים לטיניים מסובכים מתעופפים סביבי באוויר… בשבילי זו היתה סינית.
נפש יהודית
בוקר אחד בימי ביה”ס היסודי, קשקשה הילדה היושבת לצדי על ציור ובו דמויות העוטות סימני שתי וערב.
“למה את עושה את זה?” שאלתי אותה בתום לב.
“כי הם אנשים רעים!” ענתה בעוצמה מלווה בביטחון רב.
“אבל למה?” שוב הקשיתי, ומשהשיבה תוך משיכת כתף: “ככה!” הבנתי כי בזאת נסתתמו טענותיה – אך אצלי, לעומת זאת, הן רק החלו.
המקרה הזה גרם לי לזעזוע ולסימני שאלה עמוקים. פתאום זה הכה בי: שאלת הזהות האמיתית שלי היא בעיה לא פתורה.
אמי, כבת להורים נוצריים שהותירה הרחק בניכר, חונכה אמנם על ברכי אמונה דתית, אך לכשעצמה חשה בלתי מחויבת לכל דת. כאן בארץ נעשה על־ידה ניסיון לפתוח בתהליך גיור אך היא לא אזרה די רצון כדי להמשיך, וכך תמיד היה ברור לי כי אימא שלי היא פשוט… אחרת.
את ההיסטוריה המשפחתית הלא במיוחד סטנדרטית הזו לא היה כל מאמץ להסתיר ממני. אמנם נטלו אותי פה ושם לבקר בכנסיות כ’מורשת’, אך מאידך, לא הורגשה בבית כל התנגדות למוטיבים יהודיים. אפשר לומר שאף היה צמא וסקרנות לנושא היהודי, פחות או יותר עד אותו שלב בו הצהרתי על גיורי…
לפני מספר שנים טיילו הוריי בצרפת ותוך שהם מפטפטים בעברית ניגש אליהם צרפתי מקומי וירק לרגליה של אימא שלי תוך שהוא מסנן: “יהודייה מלוכלכת!”. מפתיע, אבל היא חשה את הפגיעה עד עומקה, העלבון שלה היה בשם העם היהודי.
בתור נערה כבר אהבו להתבדח ההורים בקוראם לי “הרבנית”. ובאמת, נמשכתי בעבותות של כמיהה סקרנית לכל דבר שריח יהודי נודף ממנו, אולי דווקא מפני שחשתי מעין דחיפות לתווך להם מעט יהדות.
כך למדתי לפני פסח את ההגדה בכוחות עצמי ואחר ניהלתי את ליל הסדר עבורם, כך השמעתי בבית סיפורים מן התורה, ובעיקר: העדפתי לשהות כמה שיותר בביתם המסורתי של השכנים…
באופן מיוחד חשתי והתפעלתי תמיד מן הנשמה היתירה שיש ביהודי הדתי, בטוב הלב הייחודי, ביכולת הנתינה בלא תנאי – וכאמור, עוד כילדה רכה, היה ברור לי תמיד שה’ קיים.
יש דין ויש דיין
הוריי, שהיו ועודם בעלי השקפה ציונית חזקה, שאפו שאתגייס ככל בנות גילי לצבא, וידעו כי לשם כך אני נדרשת למסמכי גיור. מורה שנשכרה לצורך כך העבירה לי סדרת שעורי יהדות ברמה שטחית ביותר שלאחריה הועמדתי בפני בית הדין.
רק בת ארבע־עשרה הייתי אז, בעת רכן לעברי הדיין הנכבד ושאל האם שומרים אצלנו בבית שבת וכשרות.
“לא”, עניתי בפשטות, ובית הדין פסק כי לא ניתן להמשיך בדיון.
אבי כעס מאוד על המהירות בה נפסלתי והביע את אכזבתו על שהשבתי על שאלת הדיין בשלילה.
“אבל אבא”, אמרתי, “כך הרי חינכתם אותי תמיד בעצמכם, לומר רק אמת…”.
לאחר החוויה הזו, בה נתבעתי לשינוי שהבנתי בשכלי שמן הצדק לערוך אותו אך לא הייתי די בשלה רגשית לבצעו – התחלתי לחשוש מכל מה שריח כפייה רוחנית נודף ממנו, מה שגרם לי להתרחק אף ממעט היהדות שהכרתי.
עם זאת, משום־מה ובלא הסבר מתקבל על הדעת, למרות מוצאי הלא יהודי בער בי תמיד החלום לעמוד תחת חופה יהודית. היה ברור לי כי כל אפשרות אחרת תוגדר כחובבנות.
…אנחנו כחמורים
החל משיטת ‘סילבה’ בה השתלמה, המשחררת מחסומי גוף ונפש ע”י הרפיה, עבור להילינג (ריפוי אנרגטי בלא מגע), ממשיך בשלל ספרי ‘ניו אייג” (העידן החדש) העוסקים בגישות של עזרה עצמית בסגנון של ‘הנך המרפא של חייך’, וכלה בסדנאות ובמסעות הזויים בטבע – יהודית לדרמן לא הפסיקה לחתור קדימה.
במשך שנה וחצי חציתי את הארץ ברגליי, בשביל חוצה ישראל מנחל דן ועד זיכרון יעקב.
במסגרת קבוצה של שבעה ישראלים נודדים ערכתי טיול חמורים בן מספר חודשים מיער יתיר שליד ערד דרך מצדה, עד צוקי דרגות ליד ים המלח.
המזון הבסיסי והצמחוני נרכש ובושל במהלך הדרך, ואמצעי מימונו נלקחו מקופה משותפת. בסופו של דבר, מרוב רחמינו על החמורים נמנענו מלרכב על גבם רוב המסע…
באיזשהו שלב, לאחר שהוצאתי תעודת מדריכת טיולים ומורת דרך ממשרד התיירות, ניגשתי ללימודים הנקראים “שומרי הגן” מטעמה של עמותה פרטית.
יסודות חומר הלימוד נלקחו בעיקר מן התרבות האינדיאנית, אך המטרה והמסר העיקרי שלהם היו לחבר את האדם עם האדמה והצמחייה באזור המחיה הספציפי שלו, עם תרבות ומעשי האבות של עצמו.
באותו הפרק כבר התחלתי לציין את השבת בתפילת קבלת השבת ובעריכת הסעודות, אך משנודע הדבר לראשי הסדנה הישראליים זה לא מצא חן בעיניהם כלל: למרבה האבסורד עם התרבות הזו הם בשום אופן לא הסכימו להתחבר…
לימים ימימה
מגזין אלטרנטיבי של הציבור הכללי באותה תקופה נפל לידיה ובו מאמר העוסק בלימודי רפואת הנפש בגישה יהודית: היה זה מאמר אודות שיטת ימימה.
לשיעור הראשון הגעתי אמנם באיחור ניכר, אך מרגע שהתיישבתי והתחלתי להאזין חשתי שהגעתי הביתה. לא, יותר נכון שפשוט חזרתי הביתה. היו אלו רגעים עוצמתיים ומרגשים שמעולם לא חוויתי עד אז. כל מילה חשתי כחרוטה בסלע, כל מילה נגעה בי כפי שמעולם לפני כן לא הצליחה.
ימימה אביטל הייתה אישה יראת שמים ומיוחדת מאוד שסייעה לרבים. השיטה שלה לימדה אותי לשחרר את המבט הביקורתי ולשמוט את ההאשמות. היא עזרה לי להפנים שהאחריות לכל הקורה היא שלי בלבד, שחיי אינם תלויי הטעויות שנעשו כלפיי, או של המאורעות החולפים, שהחיים אינם אקראיים ושאני חלק מן ההוויה הגדולה שה’ יצר.
היא סייעה לי לחדד את המודעות שלי לעצמי ולזולת. לרגשות המניעים אותי ולהשלמה אוהבת עם המציאות כמות שהיא, עם דגש על קבלת עצמי באהבה – כתנאי הכרחי להתקדמות רוחנית. ומעל הכל: הכרת אהבת ה’ אלינו.
אחת הבקשות של ימימה הייתה שתלמידיה לא יבצעו את שיעורי הבית הכתובים בשבת, וכך עשיתי. כך נמנעתי לראשונה מאיסור מלאכה בשבת.
התחלתי אז גם להקפיד על לבוש צנוע. מעניין, אף לא מילה אחת נאמרה בקשר לצניעות, אך אני פשוט הרגשתי שכך נכון להיות, והשינוי הזה גרם לי לחוש הרבה יותר מוגנת.
כשנדדתי מאוחר יותר למורה בכירה נוספת בשיטת ימימה מתוך רצון להמשיך ולהעמיק בה, טענה היא לעומתי:
“את לא יכולה ללמוד את זה כי אינך יהודיה. הלימוד הזה נועד רק ליהודים”.
‘זה לא יכול להיות’, חשבתי לעצמי, ‘זה לא יכול להיות שלא אלמד את זה – זה הרי הבית שלי’.
קודם הלימודים הללו סבלתי שנים רבות מקרע כואב ביני לבין משפחתי, והלימוד הזה חיבר אותי לעצמי וריפא את הפצעים הכי עמוקים, ממש הציל את חיי.
מאוחר יותר, לאחר לימוד ב’מכון אורה’ בד בבד עם גיור מלא שעברתי בבית הדין בירושלים, הגיע הזמן בו נשלם הפיוס עמם. עמם, ובעצם גם עם עצמי.
חי, צומח, נושר
זמן לא רב אחרי כן, החלה לצמוח על צווארי בליטה לא ממש סימפטית.
רב עמו התייעצתי המליץ שלא למהר להיבדק והציע לי לערוך ניקוי גוף: להיות ניזונה במשך שבוע שלם מפירות וירקות במצב חי (לא מבושל) בלבד, לרבות קטניות מונבטות.
בין־לילה נטשתי את שלוש כוסות הנס־קפה היומיות, את בקבוקי הקולה שבזמנים לחוצים ליוו אותי באדיקות, והתמסרתי לעצתו.
בסוף השבוע התחלתי לחוש קלילות נפלאה, ממש סוג של ריחוף, הרגשה מעולה, מאוד מאוד נקייה וקלה – גם במחשבה.
בעידודו של אותו רב המשכתי עוד שלושה שבועות שלמים, ובסופם נעשיתי חולה מאוד. הרב הסביר לי שזו תגובה טבעית ומוכרת של הגוף בעקבות פעולת הניקוי, הפולט רעלים שהצטברו בתוכו.
הרב הפנה אותי למומחית תזונה, והיא הפגישה אותי לראשונה עם שיטת ‘ההיגיינה הטבעית’ שיוסדה בארה”ב ע”י ד”ר שלטון, ויובאה ארצה ע”י יצחק בן אורי ז”ל.
שיטה טבעונית זו יוצאת נגד תרבות התזונה המערבית ודוחקת הצידה כל מזון תעשייתי. היא מבוססת על המלצה לצריכת 60% מן התפריט היומי כמזון נא מן הצומח. אין כל שימוש בתוספי תזונה. אוכל ביתי נטו.
במשך הבוקר אכלתי פירות חיים בהרכבים ספציפיים.
רק משעה 12:00 מומלץ אוכל חם, תוך הימנעות גורפת מחימום שמן, ובתשומת לב שלא לשלב פחמימות עם חלבונים. על־פי שיטה זו מומלץ שלא להכניס לגוף כל בשר, עוף, דג או ביצה.
את הלחם שלי הכנתי בעצמי באמצעות טחינתה של חיטה מונבטת בבלנדר ביתי ואפיית העיסה כמות שהיא ללא כל תוספות. פה ושם הוספתי לבלילה בצל או בטטה טחונים אף הם. המרקם שהתקבל היה דביק אך טעמו של הלחם מתקתק.
לאחר ארבעת חודשי תזונה כזו – נשרה הבליטה ונעלמה כלא הייתה.
נפלטת אל המופלטה
במוצאי חג הפסח הוזמנתי לחגיגה של ה’מימונה’ – לא התאפקתי ואכלתי מופלטה מקמח לבן ומטוגן. ומשהותר הרסן -ירדתי אט־אט מרוב ההקפדות…
לאחר תקופה קצרה התרחש דבר מדהים: הגידול שב וצמח מחדש באותו המקום! והתהליך חזר על עצמו: כששבתי אל האכילה המבוקרת התכווץ, וכאשר שוב נתתי לתאווה דרור – שב ותפח…
באחת הפגישות עם אמי, המשמשת כרופאה פתולוגית המומחית באבחון וקביעת מידת ממאירות של גידולים במעבדה, היא נתנה מבט מודאג בבליטה המבצבצת ולא הסכימה להירגע עד שהבטחתי להיבדק.
לאחר שהוסרה ונבדקה, נתגלה כי הבליטה היא אכן גידול סרטני, גידול ממשפחת סרטן העור.
המסקנה המיידית שלי הייתה, שאני חייבת לשוב לתזונה הנכונה. כששיתפתי את הרופאה שעקבה אחריי במחשבה הזו, הייתה תגובתה צוננת מאוד:
“אני לא מאמינה בזה” היא הודיעה – אך הסכימה, לאחר תחנוניי הרבים, להמתין חודשיים לפני שתתווה דרך קונבנציונאלית לטיפול.
מזון נא ונד
“שבתי לשיטת ניקוי הגוף הדרסטית, ובמשך חודשיים שלמים שוב הכנסתי לפי רק מזון נא (למעט לחם בשבת). הפעם, בזכות אישה ירושלמית יקרה בשם דבורה בראל, שבסדנאות התזונה שלה קיבלתי הדרכה, בתוספת מגוון מתכונים לחיים בריאים עם טעם – יכולתי להחזיק מעמד.
הקפדתי שיהיה סביבי כל העת מלאי גדול של גרעינים, שקדים, אגוזים, פירות חיים ויבשים, מיצי גזר החביבים עלי והמון שייקים של פירות. ברוך ה’ גם בפעם הזו לא נזקקתי לאף הקרנה או התערבות כימית – שוב התכווץ הגידול עד שנעלם.
אמנם באותה תקופה נפלה עלי גם חרדה גדולה – שמא ישוב ח”ו הסיכון המאיים. כל דבר מאכל שלא עמד בדרישות המחמירות ונכנס אל פי מילא אותי ברגשות אשם קשים. אל סעודות השבת אליהן הוזמנתי להתארח נהגתי ליטול עמי בדביקות את מזוני שלי הארוז מן הבית…
עד שרבנית חכמה שזכיתי לשוחח עמה אותתה לי על הסכנה שבהיסחפות. אמנם, חזרה בתשובה בוודאי נוגעת גם לתזונה – אבל חשוב מאוד האיזון: מצד אחד, אין זה נכון לחשוב שאנחנו פטורים ממאמץ בריאותי כי ה’ שומר עלינו. הרי החובה לשמור על הבריאות הוטלה עלינו. מאידך, גם אם נופלים מדי פעם אין זה נורא – כי באמת, כולנו בידיו יתברך.
כיום אורח החיים שלי נושק יותר לקו האמצע. שבתי לאכילת ביצים ודגים, אך עודי נזהרת בצירופי מזון בעייתיים. אני משתמשת בדבש ובסילאן וגם בסוכר חום לכבוד שבת, כדי לאפות בעזרתם עוגות בריאות, וכמובן שומרת על פעילות גופנית שהיא בסיסית בעיניי לא פחות ממזון, וגם בעלת כוח ריפוי נפשי – ומבצעת הליכה שלוש פעמים בשבוע.
השמירה על הבריאות היא הטבה גדולה: האדם נעשה יותר נוכח בחייו שלו, יותר אנרגטי ויותר שמח. אם אוכלים טוב אז המוח נקי יותר כדי ללמוד והנפש נעשית פנויה יותר, וזה חלק בלתי נפרד משלמות החיים. כדאי לעצור ולחשוב לפני כל מאכל שנכנס לגוף: האם לאחר מכן יחוש הגוף שלי מרוצה או שמא כבד ומסורבל, ולשקול את הבחירה מתוך אהבה לגופנו, מעשה ידי ה’, הנושא אותנו.
כבר למעלה מעשר שנים שאני ב”ה לא נוטלת שום תרופה, וגם כשחליתי בדלקת גרון המרתי את האנטיביוטיקה במנוחה מוחלטת ובטיפול עצמי בתזונה: ירקות ופירות חיים בלבד.
במחשבה שטחית נדמה שהזמן המושקע בהכנת מזון בריא ובביצוע פעילות גופנית הוא בזבוז, אך ההיפך הוא הנכון: הרבה יותר אנרגיה מופקת מן הגוף ומן הנפש כשנותנים להם את מה שהם באמת צריכים, ואז ממילא אפשר להספיק יותר.
“הגננת תעזרי לי, העדש לא נובט לי”…
בין מגוון הכשרותיה, יהודית הינה גם גננת מוכשרת, בעלת תפיסה חינוכית מיוחדת:
“אני מאמינה גדולה בחינוך מאפשר, חווייתי, לא שבלוני, שמעודד את הילד להתפתחות עצמית ונמנע מלתחום את יכולת הדמיון והיצירה שניחן בהם. אצלי בגן למשל, לא מוגשים לילדים ציורים עשויים עם הדרכה של ‘לצבוע לפי הקווים’. הציור הוא חופשי, בלא הגדרות חותכות.
בכלל, הלימוד הוא פחות מובנה, ועם הרבה אמצעי המחשה. אני משתדלת להביא אל כל ילד הרבה רכות כשהמטרה היא לקדם את האינדיבידואל בתוך הקבוצה, עם סדר יום ברור ואפשרויות חופשיות במהלכו. ועיקר גדול בעיניי הוא הזהירות שלא להטביע שום חותמת על אף ילד ולהתאמץ לקדם את החריג והשונה.
גם בגן, אני אוהבת את החיבור לטבע. תמיד אעדיף לשיר מאשר להפעיל את הטייפ. היו שנים בהן נהגתי לשתול עם הילדים ירקות כשלאחר מכן אכלנו מהם יחד בגן.
אם מתבוננים בטבע, לא רק מהחלון, אלא ממש כשנמצאים בחיקו, חשים את היצירה הגדולה: מה רבו מעשיך ה’! התבוננות כזאת מעוררת פליאה, השתאות עצומה והערכה אדירה כלפיו יתברך, ומחזקת מאוד את האמונה.
צריך לא רק לדבר אלא גם לחוות את זה: להרגיש, להיות בשקט, לחוש, להריח, להאזין לסביבה – “לכל עשב ועשב יש מלאך משלו שאומר לו גדל” – כמו שאמר רבי נחמן מברסלב.
לו, יהודית, היית מתמנה לשרת הבריאות, איזה שינוי היית מחליטה לחולל?
יהודית מגחכת אך מזדרזת לנצל את הזדמנות הפז:
“דבר ראשון הייתי זורקת את כל הטעם והריח מצבעי המאכל ואוסרת על כל המפעלים לייצר את כל הרעל הזה. בבית אפשר להכין דברים כל־כך טעימים עם התבלינים הבסיסיים בלי חומרי הטעם הללו. מי צריך אותם בכלל?
“אח”כ הייתי מסדרת שילמדו תזונה בבתי הספר, ממש שעה קבועה בה ילמדו איך אפשר להישאר בריאים מבלי להרעיב את עצמנו. גם לציבור הבוגר חסר ידע כזה, למרות ששמתי לב שזה ב”ה כבר מתחיל להיכנס”.
מעמרת בתנופה
בין כפר אדומים לבית א־ל, במחוז בנימין צפונית לי־ם, משתרע היישוב מעלה מכמש, בו חיה משפחת לדרמן את חייה הקראווניים השלווים, לצד כ־300 משפחות נוספות.
לא הרחק משם, במרחק קילומטרים ספורים, ביישוב הקטנטן נווה ארז מתנוססת טחנת הקמח המשפחתית, אותה בנה מרדכי לדרמן בעשר אצבעות על פיסת האדמה בה חי מספר שנים קודם לכן ב…אוהל בדואי.
כשהחליט לזרוע מספר חופנים של חיטה אורגנית בחצר המאהל היה זה לשימוש עצמי.
בהמשך חכר חלקה נוספת וזרע שוב. את הקצירה ביצע באמצעות מגל, מתוך כוונה לזכות בתחושת ראשוניות מרבית.
על פני שלושה חודשים סייע לו הכלי העתיק לקצור מה שכיום עושה הקומביין שלו משך 15 דקות…
כיום מגדלת משפחת לדרמן 50 דונמים של חיטה ולמעלה משלוש מאות עצי רימון בייחור עצמי (מענפים רכים שטרם השרישו).
“הכול התחיל מכך שחיפשתי חיים של טבע והתנתקות מן ההמולה, חיפשתי את המקום האמיתי שלי” – מספר בעלה של יהודית, ירושלמי לשעבר, המצטרף לשיחה.
“הקב”ה ענה לתפילותיי ואני חש שהוא רצה אותי ממש כאן, ביישוב מעלה מכמש בו גידלו אבותינו חיטים עוד בימי המקדש, שכך מובא במשנה במסכת מנחות: ‘העומר ושתי הלחם אינן באים אלא מן המבחר, ואיזהו מבחר, מכמס ומזוניחה – אלפא לסולת’ (מנחות פרק ח, משנה א).
“מכמס ומזוניחה הם שמות מקומות. מכמס, הוא היישוב העתיק שעליו הוקם ועל שמו נקרא מעלה מכמש. ועל החיטה הצומחת בהם אומרים חז”ל כי היא ‘אלפא לסולת’ כלומר, הסולת שלה היא הראשונה והמובחרת מכל הסלתות, מה שקוראים בימנו: סוג א’ א’.
“החיטה שגדלה באזור זה הינה, מאז ועד היום, המשובחת והמובחרת ביותר”.
חיטה ‘אורגנית’- מה זה בעצם אומר?
“החקלאות הרגילה מכריזה מלחמת חורמה על עשביית הבר, שאכן גוזלת כוח מהחיטה ובעיקר תופסת שטחי גידול רבים. הפתרון שלה הוא ריסוס כימי חזק שכמובן מזיק לאדמה וגם לחיטה עצמה.
“את השדות שלנו איננו מרססים כלל. מובן שהקרקע, שלא פגשה רעלים, נשארת הרבה יותר טהורה. אנשים שמתנסים בחיטה זו מתבטאים שלא טעמו כזה קמח מעולם.
“מאחר שמושג פחות יבול, המחיר הוא הפסד כלכלי. באמת, הרבה מגדלים אורגניים נטשו את התחום בגלל הקושי. וזו גם הסיבה שעלות הקמח הזה היא פי שניים מהרגיל.
“אצלי בשטח התגלו בעבר קני נמלים עצומים, שחיסלו אזורים גדולים של חיטה. חקלאי רגיל מפעיל את כל כוח התגובה עם כל האגרסיות, אבל אני יודע שהכל רק עניין של התבוננות: אם אלך ואלחם בנמלים, לא ארוויח דבר. מה ששלי – שלי, ומה ששלהן שלהן. ככה בדיוק ה’ רוצה. זו התפיסה שלי בחקלאות האורגנית”.
טחנת הקמח של יהודית ובעלה בנווה ארז מתהדרת אף במרכז מבקרים שנפתח לראשונה, מה מופלא – באסרו חג של חג השבועות.
“הותרנו בשדה חלקה לא קצורה כדי לאפשר לבאים לחוות את מלאכות הפת באופן הקדום:
“קצירת החיטה במגל, דישה – שהיא הכאת אלומת החיטים על אבן כדי לנתק את הקליפה מן הגרעין, זרייה – שהיא הנפת האלומה באוויר כדי להפריד את הקליפות מן השיבולת, ולבסוף טחינה ע”י אבני רחיים אמיתיות ומקוריות להדגמה”.
ומה קורה אצלכם עכשיו בשמיטה?
“ברוך ה’ – הכל הפקר. לפני זמן־מה פנה אלינו חבר חקלאי ואמר: ‘שמע מרדכי, לפחות תקצץ קצת מהעשבייה, שלא תגנוב את כל הכוח מהאדמה!’.
“עניתי לו, שזו בדיוק הדרך שלי לשמור על כוחה של האדמה. אם השם אמר שזה מה שייתן לה כוח אז מה לי להתערב? הקרקע תהיה פורייה וחזקה רק בתנאי שאשמור על מה שה’ רוצה”.
יהודית מאזינה בהזדהות ומוסיפה:
“ה’ ברא לנו עולם מדהים, מלא שפע וכל טוב. מרוץ החיים גורם לנו לרצות לקנות עוד ועוד ולקחת את המזון הפשוט ולסבך אותו..
אבל כדאי, ממש כדאי, להתחיל להשתמש במתנות ה’ הפשוטות, ולהיזכר כיצד חיו אבותינו גם מבחינה גשמית.
“הם היו ניזונים מחומרים הרבה יותר איכותיים מאתנו, ואולי גם בזכות זה – הרבה יותר מאושרים”.
מתכון מבית יהודי(ת) – עוגת תפוחים טבעונית בשכבות
(מתאימה לתבנית עגולה סטנדרטית)
לשכבות הבצק:
1 כוס זכוכית בינונית של קמח מלא מכל סוג
1 כוס כנ”ל סולת מלאה
חצי כוס סוכר קנים אורגני (מחירו, אליבא דיהודית שווה לסוכר החום הרגיל)
לשכבות המילוי:
2-3 כפות סילאן/דבש
מיץ מלימון גדול
3 כפות שמן זית
קינמון לפי הטעם
12 תפוחים מזן זהוב – מבושלים שלמים על קליפתם עד התרככות וטרם התבקעות. מקררים ופורסים לפרוסות דקות של חצאי עיגולים.
הוראות:
לפזר שליש מן התערובת היבשה על תבנית בעובי של כחצי ס”מ. מעליה להניח שליש מפרוסות התפוחים ומעליהן לפזר את המילוי. ולחזור 3 פעמים. מעל השכבה האחרונה כדאי לפזר כשתי כפות מהתערובת היבשה. לאפות על 180 מעלות כ־40 דקות עד שעה עד להזהבה. יוצא פריך, ובסייעתא דשמיא, בטעם נפלא.
