בגלל היותם חלקיקים בעלי מטען חשמלי, ובגלל השוני בריכוזם בין תוך התא לחוץ התא, מסייעים האלקטרוליטים לרכיבי תזונה להיכנס לתאים ולחומרי פסולת לצאת מן התאים. כמו כן, הם שומרים על מאזן נוזלים תקין בגוף, ומייצבים את רמת החומציות (pH) בגוף. בגופנו קיימים מנגנונים חשובים לשמירת מאזן האלקטרוליטים בטווח החיוני, ושינוי ברמת האלקטרוליטים מעיד על בעיה.
האלקטרוליטים המרכזיים בגוף הם: נתרן (Na+) , אשלגן (K+) וכלור (-1C). בכתבה זו נתמקד בבדיקתם של אלקטרוליטים אלו, כאשר התוצאה מתייחסת לריכוז הנבדק מחוץ לתאים, ולא בתוכם.
נתרן- SODIUM
מעבדה: כימיה בדם / כימיה בשתן
רמה תקינה: 135-145 מא”ק לליטר דם ( (mEq/L.
מטרת הבדיקה: הערכת מאזן האלקטרוליטים בגוף; הערכת תפקוד הכליות; הערכת מצבי יתר לחץ־דם ומחלת לב; בחינת משק הנוזלים בגוף במצבי חירום כהתייבשות.
נתרן הוא הקטיון (בעל מטען חיובי) העיקרי בנוזל החוץ־תאי, סמלו הכימי הוא Na+. הנתרן מווסת את נפח הנוזלים בגוף ושומר על איזון חומצה־ בסיס. הוא חיוני להעברת אותות עצביים ולהתכווצויות השרירים. נמצא ברוב המזונות ונספג היטב.
נתרן נמצא בריכוז גבוה מחוץ לתא ביחס לריכוזו בתוך התא. לעומתו, האשלגן מקיים יחסים הפוכים: ריכוז האשלגן בתא הוא גבוה בהשוואה לריכוזו בחוץ. ‘מפל ריכוזים’ זה הוא מהידועים ומהחשובים ביותר בגוף האדם.
כמו מים מאחורי סכר, שאוגרים אנרגיה עצומה של הנעה, כך מפלי הריכוזים מאפשרים הנעה של חומרים אל התא וממנו. לכן, יש צורך קריטי לשמור כל הזמן על מפל ריכוזים הפוך בין נתרן לאשלגן. “משאבות הנתרן־אשלגן” הן הכלי שמאפשר לתאים לשמר את מפל הריכוזים.
משאבות נתרן־אשלגן פועלות ללא הרף בתאים של בעלי חיים, ופעולתן צורכת אנרגיה.
על־מנת להתחיל במחזור השאיבה, 3 חלקיקי נתרן נקשרים לאתרי קישור בצד המשאבה שנמצא בתוך התא ונזרקים החוצה. לאחר מכן לוכדת המשאבה 2 חלקיקי אשלגן מחוץ לתא ומחדירה אותם אל תוך התא.
בתוצאות בדיקת דם ייתכנו שני מצבים:
עודף נתרן – היפרנתרמיהhypernatremia) – ): מצב המאפיין התייבשות. כאשר הגוף מיובש יש יותר נתרן ביחס למים. הסיבות לכך עשויות להיות: התייבשות, תרופות מְשַתְּנות, כוויות נרחבות, תפקוד כליות לקוי, שלשולים והקאות ממושכים, הזעה מופרזת.
חסר בנתרן – היפונתרמיהhyponatremia) -): מצב הנגרם בשל עודף מים ועלייה בנפח הדם. מאפיין מצבים כמו: סכרת, חמצת מטבולית, בעיות בספיגה של המעי, ולעתים גם בהריון.
בדיקת רמת הנתרן יכולה להימדד גם באמצעות השתן. אולם, יש צורך באיסוף 24 שעות, כיוון שהפרשת נתרן עוברת שינויים במשך שעות היממה, כאשר יותר נתרן מופרש בשעות הלילה.
אשלגן – Potassium
מעבדה: כימיה בדם / כימיה בשתן
רמה תקינה: 3.5-5.5 מא”ק לליטר דם ( (mEq/L.
מטרת הבדיקה: הערכת מאזן האלקטרוליטים בגוף; בחינת תפקוד הכליות; סיוע לאבחון תופעות כגון חולשת שריר או תפקוד פגום של יותרת הכליה (אדרנל), וכן ניסיון לפרש הפרעות בקצב לב.
אשלגן הוא היון החיובי (קטיון) העיקרי המצוי בתוך התאים וריכוזו בתא גבוה משל ריכוזו מחוץ לתא. הסימון הכימי של אשלגן הואK+ .
פעילותו של אשלגן חשובה בעיקר לפעילות הסדירה של קצב הלב, אפילו חריגות קטנות עלולות להיות מסוכנות, שכן הן עלולות לשבש פעילות עצבים ושרירים, ובעיקר להפריע לקצב הלב.
הבדיקה חשובה במיוחד לנוטלים תרופות משתנות או תרופות ללב, לסובלים מיתר לחץ דם או ממחלת כליות, למקבלים טיפולי דיאליזה, טיפולים מְשַׁתְּנים או טיפול תוך ורידי.
בדומה לנתרן, גם כאן ייתכנו שני מצבים:
חסר באשלגן – היפוקלמיה (Hypokalemia). מצב זה ייתכן ממגוון סיבות. למשל, בשל מחלת כליות, הזעה מרובה, הקאות או שלשולים, דימום כרוני מהמעי, ספיגה לקויה של אשלגן במעי הדק, הפרעות אכילה, תרופות מסוימות, או גורמים אחרים.
עודף באשלגן- היפרקלמיה (hyperkalemia). מצב זה מתבטא בדרך־כלל במחלת כליות, בשל אי הפרשה מספקת של אשלגן בשתן כתוצאה מתפקוד לקוי של הכליות. ההתייחסות לעודף אשלגן חמורה אף יותר מאשר לרמת חסר, שכן ריכוזי אשלגן מעל 5.5 מא”ק לליטר עלולים להפריע לפעילות החשמלית של הלב ולהתבטא בשינויים בא.ק.ג. ריכוזים גבוהים יותר עלולים אף לגרום להפסקת פעילותו של הלב. רמת אשלגן שמעל 7.0 מא”ק לליטר מחייבת אשפוז וטיפול דחוף לתיקון הסטייה.
היפרקלמיה ייתכן גם במצבים של עלייה בחומציות הדם (ירידה ב־pH), הרס רקמה נרחב כתוצאה ממעיכה, מנמק או כוויות, שגורמת לשחרור האשלגן מתוך התאים החוצה, צריכת יתר של אשלגן ממזון או מתרופות. גם מצבי חסר באינסולין עשויים לגרום לאשלגן לצאת מן התאים.
.jpg?width=750&height=500)
כלור – Chloride
מעבדה: כימיה בדם / כימיה בשתן
רמה תקינה: טווח ערכים נרחב המשתנה בגילאים שונים, או באופן הבדיקה בדם/בשתן/בזיעה.
מטרת הבדיקה: בדיקת כלור לא מתבקשת כבדיקה בודדה, אלא כחלק מפנל אלקטרוליטים, או פנל מטבולי להערכת מאזן בסיס/חומצה. בדיקות אלה מתבצעות בדרך־כלל כחלק מבדיקות שגרה, או במצבים בהם קיים חשד לחמצת או לבססת (רמה גבוהה מידי או נמוכה מידי של PH), או במצבים של התייבשות, מחלות לב, כבד, כליה, יתר לחץ־דם, הקאות או שלשולים, עייפות וחולשה או מצוקה נשימתית.
כלוריד הוא אטום בעל מטען שלילי העיקרי מחוץ לתאים. מאזן הכלור מווסת בזהירות על־ידי הגוף. עליות או ירידות משמעותיות ברמת הכלוריד עלולות להיות בעלות השפעות קשות ואף קטלניות.
גם כאן ייתכנו שני מצבים:
עודף כלוריד – היפרכלורמיה. עלולה להופיע בזמן מצבי התייבשות: שלשולים, הקאות, הזעה יוצאת דופן, וכן במחלות כליות מסוימות, ולעתים בפעילות יתר של בלוטת יותרת התריס.
חוסר בכלוריד – היפוכלורמיה. כלוריד מופרש באופן נורמלי בשתן, בזיעה ובצואה. ירידה חדה יכולה להיגרם כתוצאה מהזעה מוגברת, הקאות, ומחלות של בלוטת האדרנל והכליות.
