טרם מלאו לבתה שנתיים, וכבר היה מדף הספרים שלה עשיר ביותר: “מה תאכל מיכל?”, “ויטמירי ומירי”, “אפריים וארוחת הצהריים”, “רזוני שידפוני”, ועוד כהנה וכהנה. גם אחרי שמילאה מדף שלם בספרות ילדים פותחת פיות נעולים, לא שקטה כלל.
את המדף הבא מילאה בספרי קומיקס מבדרים ומצחיקים. ודאי תצחק הפעוטה, ואז תצליח האם להשחיל לתוך פיה הפעור כמה פירורים.
אך הילדה צחקה בפה סגור. מחונכת להפליא, אין מה לומר.
עברה האם לסיפורים מבעיתים אודות שודדים, מלחמות חרבות ורמחים, זאת מתוך אסטרטגיה מחושבת מראש: אך יכנס השודד לסיפור, תכנס הילדה למתח, תפער פה בבהלה, ולא תחוש בהתגנבות פתיתי הלחם לתוך לועה.
למגינת לב, הניסיון לא הצליח. הקטנה כמעט נחנקה מפחד. החשש שמא תגווע ברעב, הוחלף בפחד הממשי שתמות מהאוכל.
כי כן, כולם, לכל אורכו של הרחוב, היו מעודכנים. אפילו אלה הגרים במעלה העלייה שמעו את צקצוקי “פושי הקטנה שלנו לא אוכלת, מה יהיה?”
שמעו כדברים האלה בספסל, במכולת, בגינת השעשועים, ואפילו בקידוש בבית הכנסת.
“אם לא תאכלי, איך תגדלי?” הייתה השאלה התמידית, שבוטאה במנגינה נוגה במיוחד.
הקטנה לא חשה מוטרדת. “אני גדולה”, פסקה כמובן מאליו.
נו, לכו תתווכחו עם זאטוטה בגודל זרת.
בלית ברירה, עברו לאיומים רציניים: “אם לא תאכלי יבוא שוטר!”
במקום שתפתח פה גדול, פתחה הקטנטנה עיני ענק: “יבוא?”
“יבוא!” הדהדו אחריה.
“באוטו משטרה?”
“אהה!” רעמו לה מסביב כל מי שהתגייסו למשימה הלאומית.
“וניסע אתו לטיול?” נצצו העיניים בסקרנות מהולה בתקווה.
אנחה כוללת השתברה על פני הסביבה כולה.
מאיומים עברו לתחנונים: “פושי, זה טעים, זה נעים, זה יפה, זה טוב, תאכלי נשמה, תאכלי!”…
מתוך הייאוש הגדול העלה שם מישהו בזהירות רבה את הרעיון הנורא: להשתמש באמצעי הזנה בכפייה, כמו שנוהגים באסירים שובתי רעב. נס שסגנון הפעולה הזה לא חוקי. אחרת הייתה האם, שדעתה כמעט נטרפה מדאגה, חושבת על כך ברצינות.
פושי המסכנה הפכה לשם נרדף ל”רק–עוד–ביס-אחד”.
גם בדרך לבית הספר ראו אותה הולכת כשתיקה הכרסתני מתנודד על הצוואר. אחריה עוד רצה האם המסורה, בזרועותיה אשכול בננות בשלות ודשנות שנשכח. בתוך התיק היה על הבננות להצטופף לצד שלושה כריכים מתפקעים מתוכן צבעוני ורענן.
ומה עלה בגורל תפארת גן הירק שמילאה את התיק? זאת יש לשאול את הפח העגול, השחור והשתקני שבפינת הכיתה. ההסדר היה יכול להימשך כך, לשמחת לב כל הצדדים, אם לא המורה שגילתה את הפשע באסיפת ההורים. האם, שכמעט שקעה בעילפון, החמיצה את העצה המורתית שנאמרה בהתחשבות מגומגמת: אולי… ושמא… כדאי… להפחית מינון. אולי כך לא תראה הילדה כל ביס כהר.
גם לו הייתה שומעת, לא בטוח שהייתה מסוגלת ליישם. די היה בַשכנה עליזה שמלמלה אי פעם משהו בכיוון, כדי שתיתקף כל כולה בחלחלה: “את רומזת לי לתת לה מעט אוכל?”
“פחות אוכל”, דייקה עליזה.
“זה נראה לך חוקי להרעיב ילדים קטנים ותמימים?” הרימה זו ידיים על מותניים, ומיקדה זוג עיניים נזעמות.
עליזה נסוגה אחורנית ומלמלה בשקט: “לא, לא, תני לה הרבה אוכל, אבל אולי לא כל כך הרבה”…
מאז לא דיברה אתה האם מטוב ועד רע. אוזניים אחרות נמצאו ליבבות דאגותיה:
“ממה היא חיה, הגוזלה?” הייתה פותחת בקינה בכל פרלמנט שנפתח על הספסל השכונתי, והקהל האוהד נענה באנחה שוברת לב.
האם הדאוגה לא שקטה על שמריה, החזיקה בידה הצנומה של שובתת הרעב, ואצה רצה לדרוש ברופאים.
הן התחילו אצל רופאת המשפחה שפסקה באדישות: “לא נורא, זה יעבור מעצמו”, בלי לבצע אפילו בדיקה אחת.
הרופאה השטחית סומנה מיידית באיקס גדול. שלא תתפלא כשיפסיק שטף הקליינטים. הילדה בתת תזונה, והיא אומרת: “לא נורא”? רק את המחשב היא רואה, לא את המטופל. מה, קשה לה להקליד מרשם לכדורים ולשיקויים הנחוצים, להציל נפש ילדה אומללה הגוועת ברעב? לאן תגיע הרפואה כשאלה הרופאים בקו הקדמי?
אין ברירה, כשרופאי המשפחה מתפקדים כסנדלרים ממוחשבים, מוכרחים לפנות לבכירים…
כך הגיעו האם והבת אל הפרופסור הגדול שקיבל אותן לאחר המתנה של שלושה חודשים, ולאחר לחץ מסיבי משולב מטעם חברי כנסת, שר הבריאות וראש הממשלה.
הוא הביט בהן במבט עמום ובשתיקה עמוקה, לקח את המרשרשים, ורק לאחר שהטמין את התשלום השמן במעמקי כיסו, הואיל להרכיב המשקפיים ולהביט מבעד לזגוגיות: “לא אוכלת כלום? איזה כלום?”
בהכנעה רבה וביללה חנוקה הגישה האם את הפירוט: “בקושי פרוסה אחת היא גומרת, אחת!” הרימה אצבע להדגמה, “רק גבינה, רק מלפפון, רק כנף של עוף, רק תפוח אדמה, רק”… משהסתיימה רשימת ה”רק”, סיכמה בעגמה: “והיא כזו רזה, ממש עור ועצמות”.
התחייך הרופא בעליזות, ואז הוציא מפיו את הנבואה הנוראה: “רזה? אל תדאגי אמא, את עוד תבואי לבקש בשבילה מרשם לדיאטה…”
משבטלה נבואה ניתנה, כידוע, לשוטים, אף אם הם מבקשים עליה דולרים רבים.
סוף סוף תפסה הבת את עצמה. כל התחנונים וההבטחות שישבו על מפתן הלב חדרו לפתע אל תוכו, וביום כהה אחד פתחה את פיה הקמוץ. כעת רואים כולם את תוצאות ההשקעה, ההשקיה והטיפוח…
אם פעם בכתה אמא: “את כל כך קטנה, בשביל לראות אותך צריך מיקרוסקופ”, היום בשביל לראות אותה, לא צריך משקפיים.
התפקידים בהצגה התחלפו, והפזמון הידוע “רק עוד ביס אחד”, כתוב כיום דווקא בטקסט של פושי, המתחננת על עוגת השוקולד והקרם, בעוד אמא משיבה בתחנונים משלה: “בשביל מה, ולמה לך? בדיוק זה מה שחסר לך?”
והתסריט ממשיך, ממש כמו פעם, רק בשינוי קל: “פושי, זה לא נעים, זה לא טעים, זה לא בריא, זה לא יפה! אל תאכלי נשמה, אל תאכלי!”
אבל פושי מתחמקת באלגנטיות מעמדת המוכחת, משמיטה בעדינות את ה”אל”, ואת ה”לא” מהנאום, וממשיכה להיטיב את לבה.
הבעיה הלכה ותפחה, יחד עם הנערה, לממדים חמורים, ולא נותרה ברירה. איימו אפילו שיזמינו את המשטרה.
טוב, האיום הזה עורר חוויות ילדות עליזות ונשכחות, ונערתנו חייכה בנוסטלגיה ומשכה בשאננות בכתפיה הרחבות. לא אצה לה הדרך, והיא מתנהלת בה בכבדות נינוחה.
רק אמא לא גומרת לרוץ. וממש כמו שהבטיח הפרופסור, היא, שרצה בעבר אחרי פושי עם ה’ביס’, רצה כיום לחפש לפושי שלה תוכניות דיאטה.
לא נורא, אמא, העיקר שהגוזלה אוכלת. אוכלת טוב.
