כל זאטוטה יודעת לרוץ לעשות השוואת מחירים בין חנויות ה’הכל בשקל’, וכל ילדון מבין שאם כתוב 199.99 צריך לקרוא את זה במילה אחת: מאתיים.
אחד ממשפטי הזהב בתחום הכלכלה שגדלתי עליהם היה: “באוכל לא חוסכים”.
מה פירוש? פשוט מאוד. תחסכו בבילויים, תתקנו חורים בגרביים לפני שאתם קונים גרביים חדשים, תאריכו מכפלות, תקצצו בהוצאות של ידע והשכלה, אבל ללחם אל תהיו לי רעבים.
המשפט, כדרך משפטי ילדות, קצת התרחב וכבש עוד ועוד טריטוריות. סבתא שלך בסך הכל התכוונה שלא תתני לילדים רק לחם אלא גם מלפפון או פלח עגבנייה, אבל עם התקדמות הטכנולוגיה ואמצעי ההזנה מצאת את עצמך עומדת ליד אנג’ל, צמוד לארובה מפיצת הריח, ותוהה אם הם מקבלים אשראי כי נגמרו לך המזומנים. והריח, אוי הריח… הוא משכר ממש, ולא מיין אלא מבצק עלים, מרגרינה ושומן טראנס ממולא בשוקולד. טוב, הם מקבלים אשראי רק מעשרים שקלים, וזו בעיה לא כל־כך מסובכת כי שניים־שלושה בורקסים כמנה עיקרית, ארבעה רוגאלאך כמנת סיום עם עוד משהו למקרה שתישארי רעבה – מכסים היטב עם תוספת את הסכום הנדרש. הוויזה עברה בחריקת שיניים. התעלמת מהחריקה הזועמת. את טיפוס שהולך לפי המסורת ואמא שלך מצטטת את סבתא שלך, שאומרת בשם אמא שלה, שאמרה עוד בוורשה, שאמא שלה היתה אומרת שבאוכל לא חוסכים.
גם כשספרי מתכונים מציעים תבשילים ועוגות חדשות שסבתא שלך, זו שנזכרה לעיל, לא ידעה להגות את שמותם, אין לך ברירה ואת הולכת להכין. את קונה ריץ’ ונוגט וקרוקנט, שוגרוויל ואייסינג, ואל השקית מצטרפים, בזה אחר זה בקבוקונים, קופסונות ושקיקי אבקה שעל רכישת כל אחד מהם צריך לקחת משכנתא. את עושה חשבון שכל ריבוע קטן של עוגה יעלה כמה שקלים. המצב הכלכלי לא פשוט אבל נאמנה לכלל העתיק ש”באוכל לא חוסכים” את קונה את המוצרים כולם ומכינה את עוגת החלומות שבתמונה (היא לא יצאה בדיוק כמו בתמונה, מה לעשות? המציאות הרי עולה, כידוע, על כל דמיון).
גם במרכול השכונתי כשאת מחכה בתור ולידך שם בתור משום־מה (?) ממוקמים החטיפים והשוקולדים השוויצריים – את מושיטה יד בהכנעה וקונה וקונה וקונה. נכון שאתמול פצחתם בתוכנית חיסכון חדשה כי הטלפונים מהבנק כבר הפכו להטרדה, אבל חזקה עלייך המסורת ואת לא נוטשת תורת אמך. את מכניסה בהשלמה אל סל הקניות שוקולד במילוי תות, קצת מריר, והרבה חטיפים. וכמובן, שוקולד עם אגוזים את קונה, והרבה.
את כל הדברים עד עכשיו קנית כי “באוכל לא חוסכים”, אבל לשוקולד עם האגוזים יש טעם נוסף מלבד הטעם הנ”ל והטעם השוקולדי. אגוזים, כידוע לכל דרדק, מלאים בחומצות שומן חשובות ובאומגה 3. אפילו בוורשה, כשלא היתה מודעות גדולה כמו היום לרפואה ולתזונה בריאה – גם אז אמרה כל אידישע מאמע: “בבריאות לא חוסכים”. מה הכוונה? פשוט מאוד. אל תיסעו לחופש, תמרטו לבד את הנוצות מהתרנגולות, תייצרו רהיטים בשיטת ‘עשה זאת בעצמך’ – אבל כשצריך רופא תמכרו את התכשיטים ותלכו לטוב שבתחומו. “עם הרופא הגדול הולך המלאך הגדול” ומעיינות מרפא היו תמיד אבן שואבת ליהודים. ‘ונשמרתם’ היא מצוה חשובה בתרי”ג המצוות. שוקולד עם אגוזים משמר את שתי הצוואות כאחד: “באוכל לא חוסכים” ו”בבריאות לא חוסכים”.
האמת, שמאליה עולה המסקנה ששימור הצו שלא לחסוך באוכל מנציח את הצורך שלא לחסוך בבריאות.
הרי הקניה הזו של הבורקסים שם באשראי, מול הארובה שראתה אנשים שנחשבים חזקים ודעתנים הקורסים מולה כבובת סמרטוטים – היא היא זו שגררה אותך לחולשה, שהצריכה את בדיקות הדם, שהוכיחו שחור על גבי לבן כי הכולסטרול טיפס, הסוכר התעלה, הb12 התדרדר. ועכשיו הגיע תור ההשקעה בבריאות: רופא פרטי מומחה שיאשר כי כולסטרול כזה הוא אכן גבוה מאוד, צריך קצת כדורים להוריד אותו ותוספי תזונה שישפרו את הוויטמינים, רישום למכון כושר כדי להתחיל לשרוף את הטראנס שצוחק עלייך מבעד לאופני הספורט. תרצי או לא, אבל בצק העלים שנתן לך תחושת שובע לחצי שעה וצרבת לכמה שעות, לא הולך להיפרד ממך אפילו בעוד כמה שנים! את תשכחי שאי־פעם נגסת בו אבל הוא כידיד נאמן לא שוכח לך: הכנסת אותי? אוקיי, אני לא הולך מכאן!
פעם חברים – נישאר לנצח בקשר קלורי הדוק הנמדד בסנטימטרים ברורים ולא ספורים.
הפתגם העממי אומר: דקה בפה, יום בתוך מעיים, ושלושים שנה במותניים… האמת מרה עוד יותר. פחות מדקה בחך, שלושים שנה במותניים, ובבדיקות הדם – אבוי, נדמה שלכל החיים.
גם המלח… כלום. כמה גרגרים לבנים. מי שם עליהם או פוחד מהם? להיפך. האימה הגדולה והידועה היא להגיש מרק מהביל לאורחים שבאים ואחרי הכף הראשונה לגלות שהאורחים פוזלים לכיוון המלחייה, והקמטים שבמצח מספרים שהם מתלבטים עד כמה יהיה זה מנומס לבזוק בצלחתם מלח ובכך לגלות כי לדעתם המרק חסר משהו…
וגם מאחורי הגרגרים הפשוטים הללו, הזולים, עומדת, כידוע, מסורת מפוארת. סבתא מצד האבא שהיא דווקא מלודז’ היתה אומרת שאם רוצים שהאורחים לא יישארו לאורך זמן צריך להגיש להם אוכל בלי מלח בכמות מספקת…
ועל הסבתא הזו סיפרו שהיתה מכניסת אורחים גדולה, ומלח אף פעם לא חסר מתבשיליה. איך אפשר לגדוע כך מסורת של שנים?
אז המלח הזה, המסורתי, ממשיך להיכנס לכל תבשילינו, רטבינו ואריזותינו החגיגיות, ולהעמיס על הכליות.
אחרי האוכל כולם משבחים מקלסים ומהללים, והכליות, הכליות שותקות ונושאות בדומיה. גרגר לגרגר מצטרף ומעמיס על תפקודן.
פתאום לא מבינים איך אדם צעיר, בקושי ארבעים, וכבר תפקודי כליה לא משהו. איך הוא הגיע לזה?
טוב, לא בהכל אשמה סבתא אחת. כבר אמרנו שלתאוריית שימור האורחים והמלח אחראית הסבתא מלודז’. אמא תמיד היתה מצטטת אותה לפני כל פעם שהגיעו אורחים. היא היתה בודקת שיש מספיק מלח במלחייה ואומרת: “סבתא סיפרה לי שאמא שלה בלודז’ היתה אומרת: ‘אם אתם רוצים שאורחים יפסיקו לבוא אליכם, תדאגו שיחסר לכם מלח באוכל…'”.
כמו תמיד – קל, נוח וזמין להאשים את ההורים.
אז אימהות: אנא! היזהרו בפתגמיכן ובתאוריות המוחדרות בגיל ילדות. כי לא ניטוש!
