רבים מתלמידיו גדלו והיו למחנכים, זאת בהתאם למה שהעיד עליו רבו ורעו כ”ק ה’פני מנחם’ מגור: “ר’ גד’ל איז גיוועהן א מחנך פון מחנכים” (ר’ ג’ד’ל היה מחנך של מחנכים). את אחד מהם שמעתי מצטט בשמו: כשאדם בא לבקש משהו ממישהו, קורה לא אחת שהנעתר משתמש במטבע הלשון המפורסמת ‘אין לי זמן’. אולם, אין זה אלא כאומר ‘אתה לא מספיק חשוב בשבילי'”.
והיה מרחיב, מסביר ומגדיר: לכל אדם יש עשרים וארבע שעות ביממה, כך שבהחלט יש לו זמן. אלא מאי? יש לו עוד צרכים רבים, מטרות ורצונות. הוא מעוניין לישון שמונה שעות, לאכול שלוש ארוחות, ללמוד ולעבוד, בקיצור: אין לו זמן אליך. היכן שהמבקש מדורג בסולם העדיפויות האישי – שם בדיוק מסתיים הזמן שלו. אם המבקש היה מדורג במקום גבוה יותר, היה שווה לו להוריד מהאוכל או מהשינה, והיה לו זמן עבור המתבקש.
האמת הנוקבת הזו נכונה בכל עניין שבו ניגע, אלא שכדרכם של חסידים ראשונים, היה ר’ גד’ל מאלה הזורקים אמרה או תובנה, מצרפים לה דוגמאה או שנתיים, ואילו את הפרקטיקה המעשית, את הדימוי לעוד אינספור צעדים ואירועים בחיים, השאירו לאלה היודעים להוסיף לקח בעצמם. קיימו בתלמידיהם ‘תן לחכם ויחכם עוד’ והניחו להם בקעה להתגדר בה.
אם נחפש את השורש לסדרי העדיפויות המשתנים מאדם לאדם, אם ננסה לזהות את הבסיס העומד ברגלי סולם הערכים והעדיפויות שלנו, נראה כי הכול נע ומשתנה בהתאם לכלל אחד: מחיר מול תמורה. ככל שהתמורה נחשבת ונחשקת, כך יעלה רף המחיר או ההתנהגות, אותם נסכים לשלם או להקריב.
אמרנו התנהגות, כי באשר למוצרים, הגם שנמצא אדם אחד שישלם מחיר גבוה על מוצר, ורעהו לא, אולם באופן כללי, לכל תחום וקטגוריה יש שוק שמושפע מהיצע וביקוש כלליים, ולא מעדיפות או אהדה של אדם פלוני, כזה או אחר. בעולם ההתנהגויות והערכים, לעומת זאת, הפערים הינם עצומים מאדם לאדם, ואף באדם עצמו עולים ויורדים הם, בהתאם לתובנות שמחלחלות או נעלמות.
זה נכון לגבי שלל הנושאים העולים כאן בגיליון. אתם שם, שצורכים רק קמח כוסמין שמשחירו במשקל הזהב, כמעט, שמזילים חלק ניכר מן המשכורת על התשלומים לסטודיו הפילאטיס ולקבוצת ההרזיה – למה, למען ה’ אתם עושים זאת? זה יקר. זה ללא ספק מחייב אתכם לוותר על רכישות נחשקות אחרות, וזה גם גובה בוודאי מחירים נוספים, במטבעות של כוח, של זמן, ושל ויתור על הנאה. אז למה???
– כי זה חשוב לכם. זה חשוב, והתמורה שתקבלו – בבריאות, באנרגיה, ביכולות פיזיות ושכליות משופרות, בתחושה טובה ובמצב רוח מרומם – מצדיקה כנראה את המחיר שאתם משלמים עבורה.
לסיפורים הקטנים שמקיפים את האנשים הגדולים יש חן מיוחד. נספר כאן סיפור כזה העוסק באחד מצדיקי דורנו, הרה”צ מרדכי מנשה זילבר, האדמו”ר מסטוטשין שליט”א, ושופך אור על היחס שבין ‘מחיר’ ל’תמורה’. ידועות הנהגותיו המחמירות בענייני קדושה ושמירת העיניים. חסידיו מספרים, כי בנסיעותיו מארצות הברית לישראל ובחזרה, עוצם הוא את עיניו לכל משך שתים עשרה שעות הנסיעה, ברציפות ובאדיקות שמפליאה גם את סובביו הקרובים.
אחד מהם הרהיב פעם עוז ושאל: כיצד הרבי יכול לבצע את המשימה הזו באדיקות רצופה כל כך? אפילו פעם אחת אינו פותח את עיניו, והנסיעה על ציר אמריקה-ישראל ארוכה ומשעממת. ילמדנו רבינו כיצד עומדים בכך?
הרבי לא הבין את השאלה: “אין זה מהווה עבורי ניסיון כה גדול”, הפתיע את המשמש. “ברור לי שאם אראה חלילה משהו שאינו טהור, אם ייפגמו עיניי בדקה מן הדקה וכל שכן בגסה, הרי שכבר מחר בתפילה ארגיש זאת. אני יודע כי ראיות כאלו עלולות לגרום לי לאבד הרגשה זכה וקרבת ה’, והללו שוות עבורי כל מאמץ”, חתם הרבי תובנת חיים מהדהדת.
המאמץ העילאי בהחלט שווה לו כשהוא יודע מה הוא עומד להרוויח. גם אם בעבר הדבר דרש מאמצים ותרגולים, הזמן שחלף עשה את שלו, והוא הורגל לשלם את המחיר הפעוט מבחינתו, מול התמורה הרוחנית העצומה והנחשקת.
אז אולי אנחנו איננו נמצאים שם, עדיין, וטיסה עצומת עיניים מצויה מעל לתקרת השגותינו, אבל עיקרון התמחור הנאצל הזה קשור גם אלינו. גם אנחנו, אולי מבלי משים, משקללים כל פעולה והקרבה בהתאם לתוצאה. וככל שערכים כמו קרבת ה’ יטפסו ויתפסו מקום נכבד וגבוה בסולם הערכים, כך נסכים יותר בקלות להשקיע מאמץ. עם הזמן, תלך ותפחת תחושת הקושי, ואת מקומה תתפוס תחושת עונג של השגת ומימוש שאיפות טהורות ומימושן.
