יתירה מזאת, שרי נמנעה מכל יציאה מהבית שלא לצורך הכרחי, כגון הליכה לבית הספר או למקומות בלתי נמנעים. הקשר שלה עם הוריה היה תקין, אך היו חסרים לה יחסים קרובים יותר, במיוחד עם אמה.
מאחורי ההתנהגות הנמנעת הזאת שכנה חרדה משתקת. כאשר הייתה שרי בחרדה, היא הרגישה שמסתכלים עליה ושרואים שיש לה בעיה והיא לא בסדר. מלבד החרדה החברתית שכה חיבלה במערכות היחסים שלה ובחייה, היא סבלה גם מביקורת עצמית חזקה ומביטחון עצמי נמוך, וכתוצאה מהמחשבה על הסיטואציה הקשה, נמנעה מלהיכנס למצבים המעוררים אותה, ובעצם נמנעה מכל אינטראקציה חברתית.
בשיטה שבה עבדנו, ירדנו לשורש הבעיה, שהיה טמון בגיל שבע. בהיותה בת שבע עברה משפחתה של שרי דירה לעיר אחרת. בכיתתה הקודמת היו לשרי חברות, אך כאשר מצאה את עצמה לפתע בכיתה חדשה עם ילדות חדשות – לא ידעה איך לקשור איתן קשר, וחוותה חוסר אונים משתק מול המצב. החרדה החברתית שפקדה אותה אז, הלכה והתחזקה עם הזמן, ללא מוצא.
בין פחד לחרדה
פחד מתעורר כשיש סכנה מיידית וספציפית. מכונית מתקרבת, מבחן או מחלה – מעוררים בנו פחד מפני תוצאות קונקרטיות. מבחינה פיזיולוגית הפחד מופעל באופן אוטומטי וללא צורך במודעות לאותות סכנה, ולכן תגובות פחד אינן ייחודיות לאדם אלא משותפות גם לבעלי חיים.
חרדה, לעומת זאת, נקשרת לחשיבה ולמודעות, ולכן היא מאפיינת בעיקר בני אדם בעלי יכולות חשיבה מפותחות. חרדה אינה מופעלת מאיום מיידי וספציפי, אלא מתוך מחשבות שמעוררות אי־שקט וגורמות לרגשות בלתי נסבלים.
פחדים וחרדות נועדו להגן עלינו, אבל במקרים מסוימים נוטה תת־המודע שלנו להעצים אותם לרמה גבוהה עד כדי כך שהם משתקים אותנו. במצב כזה אנו מאבדים קשר עם המציאות, ואיננו מצליחים לראות את כל הטוב שעושה איתנו הבורא בכל רגע בחיים.
כשהחרדה משתלטת, היא עוצמתית ותופסת את כל המרחב הרגשי, עד שהאדם אינו מצליח להתמקד בשום דבר אחר. במיוחד נפגעת יכולתו לראות את הצדדים החיוביים בעצמו ובסביבתו.
החרדה החברתית
חרדה חברתית היא אחת מתוך סדרה רחבה של הפרעות חרדה שהגורם להן הוא בני אדם אחרים.
כבני אדם אנו יצורים חברתיים, ובאופן טבעי מרבים לעסוק בהתקבלותנו בחברה: אנו רוצים לדעת איך רואים אותנו, מה חושבים עלינו, וכיצד מגיבה הסביבה הקרובה כלפינו. עד כאן – טבעי ובריא. אולם מי שסובל מחרדה חברתית קשה, יכול להיות עסוק בהתקבלות החברתית במשך רוב היום.
חרדה חברתית היא חשש מפני שיפוט שלילי של החברה, והיא עשויה להתבטא בחשש המוביל להימנעות מפעילויות חברתיות הנתפסות כמאיימות, כמו היכרות עם אנשים חדשים, הבעת דעה שונה, וכמובן, פחד לדבר מול קהל. הסובלים מחרדה חברתית מצויים בפחד מתמיד, עד כדי שיתוק מפני מבוכה או השפלה. הם עלולים להימנע גם מפעולות שגרתיות ויומיומיות, אם הן כרוכות בסיטואציות חברתיות. הם חוששים שיעשו משהו שיוביל למבוכה או לחוסר נעימות. מדובר בתופעה נפוצה המופיעה בכ-7% מהאוכלוסייה.
הסימנים המזהים
תסמינים פיזיולוגיים: חשיפה לסיטואציה חברתית גורמת לסימפטומים של חרדה כגון דפיקות לב, רעד, קוצר נשימה, כאבי בטן, סחרחורת, הזעת יתר והסמקה. תסמינים אלה הם ביטוי של הפעלת מערכת התגובה המכונה ”הילחם או ברח”, שתפקידה לאפשר לנו התמודדות מהירה ויעילה במצב סכנה, אך החרדה מפעילה אותה במקום שבו היא מפריעה ומזיקה. התוצאה של הסימפטומים הללו עלולה להיות שיתוק: האדם אינו מסוגל לנוע או לדבר.
תסמינים חשיבתיים: החרדה החברתית מעוררת מחשבות אוטומטיות, מיידיות ובלתי רציונאליות, המתמקדות במה שהאחר חושב עליי, ואיך אני נראה כרגע בעיני אחרים. בדרך־כלל התשובות האוטומטיות לשאלות הללו הן שליליות: אני טיפש, מוזר, נלעג וכד’. בנוסף גורמת החרדה לקשיים חשיבתיים, בעיקר בתחומי שליפה וזיכרון.
תסמינים התנהגותיים: דרך ההתמודדות של הסובל מחרדה חברתית עם המצוקה הגדולה שהוא חש, היא הימנעות. אנשים אלה משתדלים להתרחק מסיטואציות חברתיות, להתרחק ממצבים שיכולים להביאם למרכזה של סיטואציה חברתית או לעמידה מול קהל. הם בדרך־כלל עומדים מהצד ומתבוננים במה שקורה בלי יכולת להיכנס לתוך מעגלי החברה.
שורש החרדה
השורש הרגשי של החרדה החברתית הוא בדרך כלל דימוי עצמי נמוך (על דימוי וביטחון עצמי בכתבת המשך). מובן שדימוי עצמי נמוך מוביל לחשש מתגובת החברה, מביקורת או מהשפלה (“אני לא שווה. עוד מעט הם יגלו כמה אני טיפש ולא יוצלח”), אבל גם ההיפך נכון: החשש המתמיד מזין את הדימוי העצמי השלילי. תחושת הנחיתות שמעוררת הסיטואציה החברתית מזינה את הדימוי העצמי הנמוך. כתוצאה מכך, במקרים רבים הולכת ומתעצמת החרדה עם הזמן. לכן חשוב כל כך לעזור למי שסובל מחרדה חברתית, ולהוציאו ממעגל הקסמים הנורא הזה. אם החרדה אינה מדי גדולה, יכול האדם למצוא דרכים להתגבר עליה בכוחות עצמו או בעזרה מהסביבה, אולם כאשר החרדה מועצמת, דרושה הכוונה מקצועית.
החרדה החברתית נרכשת על־פי־רוב כבר בשחר ילדותנו. מקור הבעיה יכול להיות בהתנסויות חברתיות לא מוצלחות בגיל צעיר, בחשיפה לאחרים שסובלים מהתנסויות חברתיות לא מוצלחות, או בחיקוי של אחד ההורים. לעתים ההורים, שלקו בקושי חברתי, מעבירים אל ילדם את החרדה מפני החברה, על־אף שהוא עצמו עשוי להיות מוכשר, כריזמטי ומוקף בחברה, ואין לפחד כל סיבה אצלו.
פניה לעזרה
לא בכל מצב של חרדה חברתית דרושה עזרה מקצועית. חרדה עשויה גם להיות מנוף להתפתחות ולחיים בעלי משמעות. לדוגמה, החרדה ממבחן גורמת ללמוד יותר ובסופו של דבר להצליח. אך יש מקרים שבהם החרדה מצמצמת ומשתקת את החיים, ואז היא דורשת טיפול. כדאי לטפל בחרדה גם במצב שבו האדם שרוי במצוקה גדולה או שהחרדה נמשכת לאורך זמן. חשוב לדעת, שרמת חרדה גבוהה שנמשכת לאורך זמן עלולה להוביל לדיכאון.
בחזרה לשרי מתחילת הכתבה: במספר לא גדול של טיפולים מצאנו את שורש הבעיה, ושחררנו מתח ורגשות שהיו לה על עצמה ועל סביבתה. כיום שרי שמחה, פעילה יותר בחברה ובכיתה ויש לה קשר מצוין עם אמה. היא מתקדמת מהר, ומתפקדת ב”ה מצוין.
חרדה קלה
כאשר ילד סובל מחרדה חברתית, כדאי לתת לו שפע חיזוקים חיוביים ולעודד התנסויות חברתיות. אפשר, למשל, להדגיש את רמתו הלימודית הגבוהה ולעודד אותו ללמוד עם חבר.
כדאי לעודד את ילדינו להתמודד עם מצבים חברתיים בטוחים עבורם, למשל, לומר דבר תורה בפני המשפחה ולתת להם חיזוק חיובי אחרי השיחה.
בנוסף, ניתן ורצוי להכין את הילד לפני סיטואציות חברתיות שהוא מפחד מהן. לילד שמפחד להשתתף בשיעור, לדוגמה, אפשר לעזור לדמיין שהוא נמצא לפני הכיתה, ואף לתת לו “להתאמן” לפני קהל של בובות או לדבר לפני קרובי המשפחה. גם מבוגרים יוכלו להיעזר בדמיון מודרך של מצבים חברתיים שעימם הם נפגשים, להתמודדות טובה יותר.
