האם חובה או מצווה להסתכן בעבור הצלת חברו
המקור לדין פיקוח נפש מובא במסכת יומא: “מי שנפלה עליו מפולת בשבת, ספק הוא שם ספק אינו שם, מפקחים עליו את הגל. ושמרתם את חוקותי… וחי בהם ולא שימות בהם”. מוסיפים המפרשים: “האי מצוות פיקוח נפש על כל ישראל רמיא, משום ‘וחי בהם ולא שימות בהם’ וגם משום ‘לא תעמוד על דם רעך'”.
ונפסק – “הזריז הרי זה משובח והשואל שופך דמים…” אפילו במקרה של ספק פיקוח נפש בשבת צריך האדם להזדרז ולבצע כמה שיותר מהר את כל מה שכרוך בהצלת הזולת.
החובה לבוא לעזרת רעהו הנתון בסכנה נלמדת מהפסוק “לא תעמוד על דם רעך”. וכפי שפוסק ב’שולחן ערוך’ : ” הרואה את חברו טובע בים או ליסטים באים עליו… ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להציל ולא הציל… עובר על לא תעמוד על דם רעך”. הרי לנו, כי על האדם להוציא ממונו כדי להציל את חברו, ואף אם מדובר בהצלה מסכנה העתידה לבוא. לאחר ההצלה, הניצול מחויב לפצותו אם יש בידו האמצעים לכך.
האם צריך אדם גם לסכן את חייו או את איברי גופו על מנת להציל חיי חברו?
לכאורה הדין פשוט, האדם חייב לדאוג בראש ובראשונה לעצמו מפני ש’חייו קודמים’, כנאמר בחז”ל: “שנים שהיו מהלכים בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים. אם שותים, שניהם מתים. ואם שותה אחד מהם, מגיע ליישוב (כלומר, שיצליח להחזיק מעמד עד ליישוב הקרוב). דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: ‘וחי אחיך עמך’ – חייך קודמים לחיי חברך”.
הראשונים פסקו כרבי עקיבא. אף שחייו של האדם חשובים לו מחיי חברו, אסור לו לבצע מעשה של ‘לקיחת חיים’ של מישהו אחר לצורך הצלתו האישית, וכלשון חז”ל: “מי ימר דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!” כלומר – מי אומר שדמך אדום יותר? שמא דמו של אותו אדם אדום יותר! ברור מכאן שאסור לפגוע בחיי הזולת בצורה אקטיבית על מנת לשמור חיי אדם. כך גם נפסק להלכה “שאין דוחים נפש מפני נפש”, ואין אדם רשאי להציל את עצמו בהריגת חברו, על אף שמותר לו לדאוג לעצמו לפני שהוא דואג לחברו.
אם כן, האם אדם צריך לסכן את עצמו בעבור חברו הנתון בסכנה? מהירושלמי נראה שחייב אדם להכניס את עצמו למצב של ספק סכנה על מנת להציל את חברו. אולם גדולי הראשונים לא הזכירו את דעת הירושלמי, וכן השו”ע השמיט את ההלכה הזו. הרי לנו שכל המדובר בחיוב הצלת חברו הנתון בסכנה הוא רק כשלמציל לא תהא צפויה מכך שום סכנה.
גם הרדב”ז פוסק כך: “…כללו של דבר – כל מקום שיש צד סכנה לנפשו של המציל, פטור מלהציל”. בתשובה אחרת הוא מסביר שכוונת הרמב”ם בדבריו, שכל היכול להציל ולא הציל עובר על ‘לא תעבור על דם רעך’, היא רק במי שיכול להציל בלא שיסתכן כלל. ובמקרה שהצלת חברו כרוכה בהקרבת איבר מגופו של המציל הוא כותב: “אינו מחויב למסור עצמו על הצלת חברו, אף על גב דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת איבריו”. והוא מוסיף בדבריו – אם המציל חתך איבר מגופו להצלת חברו זו מידת חסידות, אך לא מן הדין.
ולכך מסכים גם הרמ”א: “אין אדם חייב להכניס את עצמו בסכנה קטנה בשביל חברו… וכל הלכות שכנים תלויים בזה, שאין אדם צריך להזיק לעצמו מעט כדי שישתכר חברו הרבה”.
וכן פסקו גדולי האחרונים כמו ה’אגרות משה’: “אינו מחויב לחתוך איבר בשביל הצלת חברו… ואין לחייב לאדם להיכנס לספק סכנה להצלת חברו מוודאי סכנה”.
אם נניח שאין האדם חייב לסכן את נפשו, האם רשאי לעשות כן?
בשו”ת אחיעזר כתב: “אבל בוודאי אינו רשאי להכניס את עצמו בחשש סכנה להציל את חברו מחשש סכנה…” וכן כתב ה’מנחת יצחק’: “הנה לדעתי בוודאי להלכה למעשה העיקר כדברי הפוסקים אסור, כלומר דאין חיוב על אדם לחתוך אברו בשביל הצלת חברו אפילו היכא דלא הווה סכנה לכל גופו (של המציל)”. והוא ממשיך וכותב: “ואפילו אין צריך לסבול בשביל הצלת חברו… שאין אדם רשאי למסור עצמו להריגה להציל חברו מרצון פשוט ומאהבה”.
וכן ב’משנה ברורה’: “אם יש סכנה למציל אינו מחויב, דחייו קודמים לחיי חברו, ואפילו בספק סכנה נמי עדיף ספיקו מוודאי של חברו, אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר…”. מודגש כאן שעל המציל לשקול היטב את מידת הסכנה העומדת בפניו, ולא לדקדק יותר מדי, כלומר לא לחפש סיבות שיצדיקו את ההימנעות מהצלה. וכן מובא בשו”ת ‘ציץ אליעזר’: “אין חיוב על האדם להכניס את עצמו בספק סכנת נפשות כדי להציל את חברו, אולם צריך לשקול העניין היטב אם אמנם יהא נשקף לו מזה ספק סכנה ולא לדקדק בזה יותר מדי…”.
מסירות נפש בעבור יהודי גדול
יש לציין שהיו שסברו שהקרבת האדם את חייו להצלת חיי זולתו עשויה להיות מוצדקת ומותרת, אם האדם שיינצל הוא צדיק גדול שהכלל זקוק לו. וכמובא ב’ספר חסידים’: “שנים שיושבים וביקשו אויבים להרוג אחד מהם, אם אחד תלמיד חכם והשני הדיוט, מצוה להדיוט לומר הרגוני ולא חברי, כרב ראובן בן איצטרובלי שביקש שיהרגוהו ולא לרבי עקיבא, כי רבים היו צריכים לרבי עקיבא…”.
היו שהתירו לעבור על איסורים לצורך הצלת כלל ישראל. אולם ה’נודע ביהודה’ כותב שלעבור על איסורים כשפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, אפילו להצלת כלל ישראל, “אין להתיר אלא על פי הוראת בית דין”.
דינו המיוחד של רופא
נפסק ב’שולחן ערוך’ שהרופא המונע עצמו מלרפא את החולה שבא לפניו, הרי זה שופך דמים, אולם ב’ספר חסידים’ מובא שאם אדם כבד טובע בנהר “אל יעזור לו פן יטבע עמו”. והרי גם לרופא אין חובה לאבד את עצמו לדעת על מנת לרפא את החולה, ואולי אם מדובר במחלה מידבקת הרופא פטור מלסכן את עצמו? ואכן, לפי שיטת הרדב”ז נראה לכאורה שאסור לרופא להכניס את עצמו למצב של ספק סכנה, כדי להציל חולה מסוכן או חולה במחלה מידבקת.
אולם השו”ת ‘ציץ אליעזר’ מוסיף, שהרופא חייב מעבר למקובל אצל אדם רגיל, להושיט עזרה כאשר מצבו של החולה הוא קשה, ואף מסוכן. ואכן, תפקידו של הרופא מחייב אותו לבוא במגע עם מחלות שונות; זהו חלק בלתי נפרד ממהות תפקידו, שהרי אי אפשר לרפאות מרחוק והמגע עם חולה “מסוכן” הוא בלתי נמנע, דבר שבסופו של דבר מכניס את הרופא עצמו לעיתים קרובות למצבים של סכנה.
בשו”ת ‘ציץ אליעזר’ מובא עוד נימוק המתיר לרופא להכניס את עצמו בספק סכנה, והוא: “גדרו של העולם”, כלומר, העובדה שהרופא מכניס את עצמו למצבי סכנה על מנת לטפל בחולים היא משום שזהו תפקידו, ומקובל שכך מקיים הרופא את שליחותו. ולכן למסקנה נראה לרב וולדנברג שהרופא רשאי ואף חייב להכניס את עצמו למצב של ספק סכנה על מנת לטפל בחולים.
בנוסף, יש לציין שעל הרופא שמגיע למטופליו לטפל בהם לפי סדר, שבעיקרו לתת את מירב הטיפול לנפגעים עם הסיכויים הטובים ביותר לחיות. מקור לכך נמצא ב’משנה ברורה’: שניים שנלכדו בבית בוער, אחד בריא ואחד מסוכן, ואין אפשרות להציל את שניהם, הבריא קודם להצלה.
הסתכנות בעת מלחמה
לדעת ה’ציץ אליעזר’, מצב מלחמה גורם לשינוי בחובה להסתכן: “נראה דיש לומר דבמלחמה שאני, וכשם שהותרה עצם המלחמה לסיבותיה ולמשימותיה ולהכניס בסכנה עם רב, כך אחת מהלכותיה היא שכל אחד ואחד מאנשי הקרב מחויב למסור את נפשו להציל את משנהו מסכנה שנקלע בה… וכשם שהכלל ו’חי בהם’ לא חל במלחמה – כך הכלל על ‘חייך קודמים’ גם כן לא חל, אלא כאיש אחד מחויבים למסור על אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו…”.
חובת ההסתכנות נובעת משום תיקון המדינה וצורך הנהגתה. כך סובר ב’שם אריה’: “בכל דבר שהוא צורך העולם, כמו לרדת במלחמה דהווי ודאי סכנה, שרי אף במלחמת הרשות…”. לכן בעת מלחמה, ייתכן שמותר לחייל לסכן עצמו אפילו בעבור סיכוי קטן של הצלת חבריו אך לא בעבור סיכוי קלוש ביותר.
