אנכי הייתי אז בחורה רצינית בת שש וחצי, ופיקחתי על המשכימים הזעירים שדשדשו בפיג’מות אל המקום הכי מרתק בסביבה, הלוא הוא המטבח. אחד החלומות הכמוסים של כל ילדה הוא להיות “אימא”, ואני החלטתי להגשים אותו הלכה למעשה: לתפוס אומנות זו ולהאכיל את הטף שהקיץ זה עתה- פת שחרית.
חילקנו בצהלה כבושה צלחות תכולות על השולחן המשובץ ירוק/ לבן. חיפשתי מזון נוח לחלוקה, ומצאתי חצי מיכל גבינת קוטג’ עם הבית והפרה. מלפפון קמוט אחד נבצע בזהירות מרבית, לפרוסות עבות יותר מפרוסות החלה של שבת, אבל לא נורא. ומה עכשיו? הצלחות היו נראות לי ריקות מידי. במה אאכיל את החבורה מדובללת השער והיחפנית, שהתמקמה ברוב נוחות ובצפייה ליד הצלחות? אוהו! הנה נמצא המכל האדום המסקרן. מילאתי מלוא הכף אל תוך כל צלחת סחוג תימני בניחוח נפלא, הגשתי כפיות לקהל הסועדים שפתחו ומילאו מלוא הפה מן המטעם הנדיר ו… את הצרחות שמעו גם השכנים מהקומה הרביעית.
המסכנים הקטנים השפריצו דמעות מהולות בחריפות ובהלה, ואימא המסכנה (האמתית, לא ממלאת המקום) קפצה ונבהלה אל המטבח. סחוג? סחוג?? לארוחת הבוקר?!
הקהל האומלל ששימש לי כשפן ניסיונות לכישורים האימהיים והתפריטיים גם יחד, קיבל מלוא הכוס תה חם ומתוק, ואני נשטפתי בתוכחה נחוצה מאוד, פרי אם אומללה שהוקפצה ממיטתה עם שחר וגילתה את מחמליה שרופי הלשון.
אי אפשר לומר שאותה הטראומה הקפיאה את ידי בכל הנוגע להזנת הצאן בזמנים דחופים כמו ארוחת בוקר. נהפוך הוא. הניסיון והזיכרון של אותם ימים עת היינו מדשדשים אל המטבח באותם בקרים של ימי עלומינו, עדיין שמור בי. על כן אני קמה דחופה ובהולה להכין אוכל מידי בוקר. אבל הילדים הפרטיים שלי בזים לכל אותה טרחה סביב הצלחות הכחולות.
אויה! מי כמוני יודעת כמה חשובה פת שחרית! למען האמת, חוששתני שהמורה נחמה ששיננה באוזננו בכיתה א’ את כל אמרות חז”ל בנושא, היא האשמה באותה ארוחת בוקר טראומתית בה פתחנו. אין ספק שהזירוז שזירזה אותי בנאומי השחר שלה, היא היא שהביאה אותי אז למלא הצלחות מכל הבא ליד.
אולם, למרבה החרפה, הצלחות הכחולות של ילדי מסרבות להימלא. פיהם קפוץ, וחוץ מהשוקו -בבואה קלושה ומודרנית לכוס התה החם של אימא, הם לא מכניסים לפה כלום, או כמעט כלום. קצת פחמימה או פחמימונת בשביל הדמעות שלי, הם מואילים ברוב טובם לצרור בשקיק שקוף.
פריכייה? לחמית?! העוויה שלהם מפחידה אותי. הם עושים אותה כל כך הרבה, רק שלא תישאר להם ככה בטעות על הפנים.
לחם? ירקות? ביצה?? אין להם זמן. רק להתלבש הם יכולים בעצלתיים. כשזה מגיע אל האוכל, פתע השעה דחופה והם חייבים לעוף! לעוףף!! פלא שהם אוכלים כמו ציפורים?
בשעת אחר הצהרים של פלחי תפוחים ואגסים, יצאתי אל הספסל הירוק והעליתי את הנושא הדחוף לדיון בפני הפרלמנט: “מה אתן נותנות לילדים שלכן לאכול כפת שחרית?” הימנית לי פלבלה בעיניה, השמאלית עצמה אותן לגמרי, ובטון דרמטי וחרישי פרטה מילה אחרי מילה, הברה אחרי הברה כדלהלן: “פרוסות לחם שבע דגנים מרוחות בטחינה מלאה, סלט נבטים/ חסה/ עלי פטרוזליה/ושאר ירקות בשמן זית, מלוא הכוס חלב אורגני, וביצים ו…” טרם בטני על נקיפותיה התהפכה הלוך והפוך, קלטתי את המוסיקה המיוחדת שהתלוותה למילים, והקהל החרד והמזועזע מעצמו ועל עצמו, פרץ בצחוק של הקלה.
“ביסקוויטים”. התוודתה הפייטנית מלחם הדגנים, “אין להם זמן, אין לי זמן. זה מה שיש”.
מפלבלת העיניים קיבלה אומץ, ישרה את אישוניה, ופלטה: “עוגיות שוקוצ’פיס. זה מה שהם אוהבים”- הצמידה חיש התנצלות חפוזה.
השלישית משכה בכתפיה. היא לא יודעת מה ואיך אוכלים צאצאיה, יען היא אי שם עמוק בעבודה אוכלת את היוגורט, עת אביהם הצדיק שיחיה זוכה במצווה לשלח את האם ואת הבנים תיקח לתלמוד תורה.
זו שהצטרפה הרגע לשיחה, הביאה ארוחה שהיא כבר מזמן לא אמריקאית, זו שעלתה וכבשה ומחקה כליל את אותה ארוחה ישראלית של פעם עם העגבנייה האדומה, ביצה וכוס חלב תנובה: “קורנפלקס עם חלב”, הודיעה כמובן מאילו.
עוד מישהי ממוצא שוויצרי מלמלה משהו על פירות, אבל השאר הנידו ראש בפקפוק: “מי רצה לקטוף תפוזים מהעץ עם שחר?” ואיזה ילד שבורח להסעה עם חתיכת וופל יסכים גם לתפוח? נדיר עד בלתי אפשרי.
אבל אצלי? לא עוד.
אני אטרח ואעמול ואנסה להגיע לטעמו של כל חך. אני אימא רצינית. פה תהיה פת שחרית ארוכה ומורחבת, ועשירה יותר מכל מה שפרטה הצחקנית מהביסקויטים. והילדים יאכלו.
שבתי הביתה עם הרהורים ורשימה. ניסיתי להרכיב תפריט מנצח מפרות, וקורנפלקס, וביסקוויטים ועוגיות ושוקולד. גם חלב וביצים, ודגנים וירקות, וירוקים.
אתא בוקר. מלוא השולחן ערכתי. הקהל המעופף הגיע, הרחיב עיניים נוכח השפע, ניקר מעט ונמלט לבית תלמודו.
ואנכי נותרתי עם שיריים שיכלו לפרנס להקות להקות.
פתע תפסתי מה שכחתי להוסיף לרכיבי התזונה העשירים. כף סחוג….
והפעם ברצינות
מהו התפריט האידיאלי לארוחת הבוקר?
ד”ר דיוויד לודווויג מאוניברסיטת הרווארד ערך מחקר בקרב 3 קבוצות ילדים בעלי משקל עודף. כל הקבוצות קבלו ארוחת בוקר בעלת ערך קלורי זהה. הקבוצה הראשונה אכלה דייסת שיבולת שועל להכנה מהירה. הקבוצה השנייה אכלה שיבולת שועל מלאה (מהסוג הדורש 45 דקות הכנה) ואילו השלישית קיבלה חביתת ירקות ופרי.
המשתתפים עברו בדיקת דם לפני האכילה ולאחריה מידי 30 דקות במשך 5 שעות.
בצהרים המשתתפים קיבלו ארוחה זהה בהרכבה לארוחת הבוקר.
לאחר ארוחת הצהרים נאמר להם שהם רשאים לאכול בכל פעם שהם חשים רעב. מה שקרה לאחר מכן, בשעות אחר הצהרים הפתיע את החוקרים.
רבים מכם חשבו בוודאי שהארוחה שכללה שיבולת שועל הייתה הביראה ביותר. אך למעשה, הייתה זו חביתת הירקות שהשביעה את המשתתפים יותר מכל הקבוצה הראשונה שאכלה דייסת שיבולת שועל להכנה מהירה אכלה בשעות אחר הצהרים 81% יותר, בהשוואה לקבוצה של חביתת הירקות. לא רק שמשתתפי הקבוצה הראשונה היו רעבים יותר, גם בדיקות הדם שלהם היו גרועות יותר. רמות האינסולין, הסוכר, שומני הדם והאדרנלין שבדמם היו גבוהות יותר.
משתתפי הקבוצה השניה שאכלה שיבול שועל מלאה היו פחות רעבים ממשתתפי הקבוצה הראשונה אך יחד עם זאת אכלו 51% יותר בהשוואה לקבוצת אוכלי החביתה. (הוספת אגוזים, חלב סויה או זרעי פשתן לשיבולת השועל, היתה מעניקה לה יתרונות דומים לארוחת החביתה)
מסקנה: ארוחת הבוקר משפיעה על היום כולו, וארוחת בוקר אידיאלית היא זו המכילה בעיקר חלבונים – מן החי (כמו ביצים) או מן הצומח (כאגוזים, שקדים, טופו, טחינה, וכדומה).
(מתוך: “חלוף חומרים מנצח – התכנית הפשוטה להפחתת משקל אוטומטית”, ד”ר מרק היימן, בהוצאת פוקןס)
