מהו התהליך הגורם להופעת הפצעים, ומדוע הם מקושרים, כפי שמעיד עליהם שמם, דווקא לגיל ההתבגרות?
מדובר, ללא ספק, בתופעה הקשורה להבשלת המערכת ההורמונאלית. עם תחילת ההתפתחות ההורמונאלית מתרחשים בגוף שינויים, שהם הגורמים לשלושת מרכיבי האקנה:
- ייצור מוגבר של הסבום – החלב, שומן העור.
- היצרות מסוימת בצינורות החלב שדרכם אמורה הפרשת החלב להתנקז החוצה, אל פני העור.
- ואי אפשר בלעדיהם: חיידקי האקנה, המצויים בתוך הסבום, והם הגורמים לזיהום הפצעונים.
השילוב של שלושת המרכיבים הללו יוצר את צורת האקנה הספציפית. הצטברות החלב בצינור הצר או הסתום גורמת לפצעון. ראש לבן לפצעון הוא חלב הצבור בשכבות הפנימיות, ואילו נקודה שחורה בראשו היא חלב שהצטבר בשכבה חיצונית יותר, והתחמצן במגע עם האוויר. לעיתים אנו עדים גם לתהליך דלקתי יותר, עם אודם, נפיחות, גושים, וכו’.
בהקשר ההורמונאלי יש לציין, כי אקנה הינה לפעמים הסנונית הראשונה של תהליך ההתבגרות, וכיום, עם המגמה הכלל־אנושית של הקדמת גיל ההתבגרות, היא מגיעה לעיתים בגיל מוקדם מאוד.
האם הזיהוי הוא מוחלט? מוזר לראות ילד בן 8 עם פצעי בגרות…
אם רואים פצעונים עם ראשים שחורים ו/או לבנים, כמעט מעל לכל ספק: זו אקנה. אבל זהו גיל חריג! ולכן מחייב התייחסות של הרופא.
אז מה אפשר לעשות? מהם הטיפולים שרפואת העור מציעה לאקנה?
טווח הטיפולים הוא רחב, והוא תלוי, כמובן, בצורת האקנה וחומרתה.
במקרים הקלים נסתפק בהדרכה להיגיינה: ניקוי עדין וניגוב. לפצעונים בודדים נמליץ על תכשיר שמייבש ומחטא את הפצע.
במקרים רציניים מעט יותר: פצעונים רבים, על שטח נרחב יותר, ניתן טיפול מונע, הכולל מריחה קבועה של תכשירים שונים על כל שטח הפנים. קיימים בשוק תכשירים רבים, חלקם מייבשים, חלקם מחטאים, חלקם אנטיביוטיים, ויש המשלבים בתוכם כמה מתוך הפעולות הללו. לכל מטופל ייבחר ההרכב המתאים למצב עורו. התמדה בטיפול – מריחה קבועה, פעם או פעמיים ביום, לפי ההוראות, תמנע את הזיהום והדלקתיות של הפצעים, ותביא לריפוי קל, ללא צלקות.
האם אין תכשיר שמטפל בעצם הופעת הפצעים, כלומר: בצינורות החלב החסומים?
כן, ישנן משחות המכילות רטין A, שהוא חומר המבצע קילוף עדין לעור, ובשימוש ממושך עשוי לפתוח את צינורות הניקוז ולהרחיב את הנקבוביות. מדובר, כמובן, בתרופת מרשם.
האם יש סיכון בשימוש במשחות?
סיכון מסוים. שימוש לא נכון מבחינת התאמת התכשיר או המינון למטופל, או כאשר המטופל אינו מקפיד על ההוראות, עלול לגרום תופעות כמו צריבת העור, קילופי עור, רגישות מוגברת לשמש.
האם הטיפול החיצוני אכן יעיל?
בהחלט. אבל חשובה כאן התמדה וסבלנות. פרק זמן מינימלי להשגת תוצאות ראשוניות הינו כחודש וחצי של טיפול יומיומי עקבי.
אני מספרת לד”ר קונפינו על קורא שהתקשר למערכת בקשר לכתבה המיועדת בנושא האקנה, וסיפר על תלאותיו של בנו. הבן, בחור ישיבה, קיבל מרופא העור מרשם לסבון ולמשחה. הוא מילא אחר ההוראות בדייקנות משך חודש וחצי, למרות הקושי לעשות זאת בתוך חיי הישיבה. לאחר חודש וחצי, משלא ראה שינוי, התייאש.
ד”ר קונפינו, מה היית אומר במקרה כזה?
ובכן, מקרה כזה ממחיש כמה חשוב להסביר לפציינט את התהליך שהוא צפוי לעבור. חודש וחצי הוא מעט מאוד זמן במונחים של הטיפול באקנה. כמעט לא מצוי לראות תוצאות טיפוליות אחרי חודש, ולפעמים יש לחכות חודשיים עד לתוצאות כלשהן. גם אז, מדובר על שיפור ראשוני של כ־10%, ורק בהמשך הטיפול נראה שיפור נרחב יותר.
הפחתה של 30% בכמות ובחומרת הפצעים נחשבת לתוצאה מצוינת. יש להבין, כי היות שמדובר ממילא בתופעה זמנית, בדרך־כלל, לא ננקוט בצעדים קיצוניים רק כדי להביא להיעלמות מוחלטת של הפצעים. אם הצלחנו להמעיט את כמות הפצעים ובעיקר: את עוצמתם, עשינו דבר גדול מאוד, מפני שיש שיפור גדול במראה, וגם הסכנה לצלקות שתישארנה נעלמת.
באופן כללי, אקנה היא מחלה קוסמטית. היא אינה מסוכנת, והבעיה היחידה שלה היא המראה. לכן, ההתייחסות אליה שונה מאוד מאדם לאדם. יש אנשים שמרגישים ‘מאוימים’ ע”י שני פצעונים, ויש שמתעלמים מרבים יותר. כרופא, תפקידי להציע למטופל את כל האפשרויות, כולל המחירים והסיכונים, והוא, בדרך־כלל יחד עם הוריו, יחליט מה מתאים לו. אנחנו תופרים לכל מטופל את החליפה הטיפולית התואמת את צרכיו והעדפותיו.
וזה מביא אותנו, אכן, לסוג הטיפול השני: התרופתי.
מדובר למעשה בשתי אופציות יעילות בלבד: אנטיביוטיקה, ורואקוטן. ישנו גם טיפול בהורמונים (גלולות), על־מנת לאזן את הסערה ההורמונאלית שחווה הגוף בגיל זה. אבל זה כמובן לא הטיפול המרכזי. יש בו תועלת בעיקר במקרים בהם יש תסמינים נוספים של אי סדירות הורמונאלית.
הטיפול האנטיביוטי באקנה הוא טיפול מניעתי. הוא תוקף את חיידקי האקנה, ומונע בכך התפרצויות של פצעים. יש לו גם השפעה אנטי־דלקתית נוספת. במשך הטיפול כמעט לא יוצאים פצעונים. כשמפסיקים אותו – הם עלולים להתעורר מחדש.
מדובר בתרופות ממשפחת הטטרציקלין, בשילוב של מינוצין ודוקסילין, הניטלות לפרקי זמן של חודשים ארוכים. סוגים אלה של אנטיביוטיקה אינם פוגעים בפלורת המעי, ואין להם כמעט תופעות לוואי. עם זאת, נמליץ על טיפול כזה רק במקרים של פצעים גדולים ומודלקים, המעוררים חשש להישארות צלקות, או כאשר הפצעים מפושטים על פני שטחים גדולים, לעיתים גם על הגב, ועוד, מה שמקשה על הטיפול באמצעות תכשירי ניקוי ומשחות.
כמו כן, נשתדל ליצור הפסקות. ניתן אפילו לתת את התרופה משך שנתיים, אבל כדאי ליצור הפסקות של כמה חודשים באמצע, ולקוות שעם תום הטיפול נהיה כבר אחרי ‘הגיל הקריטי’, והפצעים ייעלמו מאליהם…
התרופה השניה שניתן לשקול היא הרואקוטן.
רואקוטן אינה אנטיביוטיקה, וגם לא הורמון. היא תרופה המיועדת למקרי אקנה קשים, כשהפצעונים גושיים, כשיש גם ציסטות, או למקרים עקשניים שבהם התופעה נמשכת גם אחרי גיל עשרים, ופוגעת במישורים שונים של החיים.
מדובר בתרופה העשויה מוויטמיןA סינטטי, ויש לה השפעה על המבנה האנטומי של בלוטות החלב. היא מקטינה אותן, מפחיתה את ייצור החלב, ומשפרת את פינוי השומן. היא גם מיטיבה עם הקומדונים הקיימים, ופועלת נגד הדלקת. התרופה ניטלת משך מספר חודשים, והשיפור נותר לתקופה ארוכה לאחר הפסקתו. גם אם הפצעים חוזרים אחרי שנה, בדרך־כלל הם יחזרו בצורה קלה יותר.
החיסרון הבולט הוא תופעות הלוואי. לרואקוטן השפעה נרחבת על תהליך ייצור השומנים בגוף, ולכן היא גורמת בתקופת הטיפול ליובש במקומות שונים: עור יבש, שפתיים סדוקות, מראה אדמדם של הפנים. הריריות מתייבשות, מה שגורם אי נוחות רבה. בחלק קטן מהמקרים יהיו דימומים מהאף, גירויים באזורים שונים. כמובן שאפשר לטפל בכל אלה בתכשירי לחות מותאמים. עם תום תקופת הטיפול מפסיקה ההשפעה על מערכות הגוף האחרות, ונשארת רק על אזור הופעתם של הפצעים. מעניין, כי שיער שהיה שומני קודם לטיפול יכול לחזור להיות שומני לאחר תום הטיפול, בעוד אזור הפצעונים בפנים נשאר נקי.
ישנן גם תופעות משמעותיות יותר. הרואקוטן עלול להעלות בחלק מהמקרים את רמת הכולסטרול והטריגליצרידים, ובמקרים נדירים אף לפגוע בתפקודי הכבד. כמו כן, הוא עלול לגרום לרגישות בפרקים ובשרירים, וגם לנטיה לדיכאון. לכן, לא יינתן רואקוטן לחולי דלקת פרקים, לסובלים מלחץ דם גבוה, ולאנשים עם נטיה להפרעות נפשיות. הוא אסור באיסור חמור בכל התקופה שלפני הלידה, ועוד קודם לכן. כמו כן, בתקופת הטיפול ייערך מעקב רציף אחר תפקודי הכבד, לניטור כל אפשרות של פגיעה בו.
טיפול ברואקוטן הוא הליך שיישקל, אפוא, בכובד ראש, תוך שקלול כל נתוניו הרפואיים ואישיים של המטופל, ולאחר שמוצו האפשרויות האחרות. חשוב מאוד שהטיפול יינתן בתזמון נכון מבחינת שלבי המחלה – אין כל טעם לתת רואקוטן בתחילת גיל ההתבגרות, עם הופעת הפצעונים הראשונים… ובלי ספק, הרופא יוודא גם שיש בתמונה הורים מעורבים, שיכולים לקחת אחריות על ההיבטים הרפואיים.
האם קיימת השפעה תזונתית על האקנה?
הרפואה הרגילה לא הוכיחה קשר ישיר להשפעה כזו. מחקרים רבים שנערכו לא מצאו קשר חד־ערכי בין תזונה לבין אקנה. כמובן, שג’אנק פוד אינו בריא אף פעם, לאף אחד, ואם מישהו מבחין בהשפעה שיש למזון מסוים על הופעת הפצעים אצלו – מובן שכדאי לו להימנע ממנו. אבל אין ממצאים מדעיים המאפשרים לקבוע כללים חד־משמעיים בנושא.
האם אתה ממליץ על טיפולים קוסמטיים?
תלוי מהי מטרתם. לקוסמטיקאית אסור לתת מרשמים. אסור לה לערב ברקיחותיה מרכיבים הדורשים מרשם. הקוסמטיקאית יכולה בהחלט לנקות את העור, לנקז בעדינות את הקומדונים השחורים, ובאופן כללי: לתת לפנים מראה נעים יותר.
היות ובמקרים רבים האקנה מתרחשת בשכבות העמוקות יותר של העור, ומעורבים בה דלקת וחיידקים, כל טיפול החודר לשכבות אלה דורש מרשם רופא.
תוכל לתת כללי עשה ולא תעשה לסובלים מאקנה?
- הכלל הראשון הוא לא ‘לפוצץ’ פצעים! ניקוז של פצעים עם ראשים לבנים מביא אל פני השטח את חיידקי האקנה. חלק מהחלב עלול להתפוצץ פנימה, וזהו הגורם העיקרי להיווצרות צלקות לתמיד. מותר לנקז רק את הקומדונים, אלה הפצעים בעלי הראשים השחורים, וגם זה ייעשה באופן זהיר והיגייני, ולא תוך חיטוט בלתי מבוקר.
- ההיגיינה הבסיסית חשובה מאוד: לשטוף פנים בקביעות ולנגב בעדינות. צריך להכניס את הטיפול בפנים כחלק מן השגרה.
- חשוב לקבל מרופא העור הדרכה מפורטת, ולא להסתפק במרשם. איך ומתי ניטלות התרופות? (בדרך־כלל עם האוכל). משחות – כמה פעמים יש למרוח, ומתי? (בדרך־כלל בלילה). האם המשחה מיועדת רק לטיפול בפצעים הקיימים, או שהיא ניתנת גם למטרה מניעתית, ויש למרוח על אזור הפצעים כולו? האם רצוי למרוח גם קרם לחות? ברוב המקרים, ההקפדה על הפרטים הזניחים הללו, היא שעושה את ההבדל בין טיפול מצליח לטיפול כושל.
יש חשיבות גם בכך שהמטופל יכיר את תופעות הלוואי האופייניות למינון יתר, מה שיעזור לו לשים לב להתפתחויות לא טובות. יש להבין כי מדובר בחומרים כימיים, שבשימוש לא נכון או מוגזם, עלולים לשאת עמם נזקים בלתי הפיכים לעור.
כל זה חשוב במיוחד לאור העובדה שהמטופלים הינם בדרך־כלל בני נוער, שלעיתים אינם מודעים למשמעותו המחייבת של טיפול רפואי, בפרט כשהוא ארוך־טווח.
