נכנסנו לחדשי התשובה. עוד מעט קט יעמדו הגברים עטופים בטליתות וירטיבו אותן בדמעותיהם. האמהות הקדושות תעמודנה אף הן בעזרת הנשים והדמעות תתגלגלנה על לחיין בקצב המילים: “יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותנו בנאודך להיות, ותצילנו מכל גזרות קשות אכזריות”…
מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, ואף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו (ב”מ נט, א).
מתי אנו דומעים ולשם מה?
לאמיתו של דבר כולנו דומעים כל הזמן, כולל בזמן שינה. לסוג דימוע זה קוראים “הפרשת הדמעות הבסיסית”. הפרשת הדמעות באורח מתמיד ומבוקר, חשובה לתקינות האופטית של הקרנית. יחד עם כן הדמעות מגינות על הקרנית ועל הלחמית מפני התייבשות, שומרות על לחות משטח העין, מונעות חיכוך בין העפעפיים וגלגל העין, לוכדות חלקיקים זרים המגיעים לשטח העין, מהווים מקור חמצני לקרנית, מגינות על העין מזיהומים חיידקיים באמצעות חומרים אנטיבקטרליים הנמצאים בהן ומבצעות עוד שלל תפקידים חיוניים לבריאות העין ותקינותה.
על חשיבותה של הפרשה קבועה זו ניתן להתרשם מדברי המדרש (שכ”ט בראשית טז, ז): “עינו של אדם דומה למעיין, כשם שהמעיין נובע מים ואינו פוסק, כך העין נובע מים ואינו פוסק; מה המעיין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה, כך העין כיון שפסקו מימיו אין בו הנאה”.
קיים סוג אחר של דימוע שנקרא “הפרשת הדמעות התגובתית”. סוג זה מתחלק לשניים, יש הפרשה שבאה כתגובה לגירוי פיזי, כגון כניסת גוף זר לעין, חיתוך בצל וכדו’. תועלתה של הפרשה זו ברורה למדי, היא שוטפת את העין ומסלקת את החלקיקים הצורבים שחדרו אליה.
הפרשה אחרת של דמעות באה כתוצאה מגירוי אמוציונלי. בעקבות סערת רגשות בה שרוי האדם, שנבעה מתחושת צער, כאב, עלבון, אושר פתאומי וכדו’ מופעלות בלוטות הדמע ומשחררות דמעות לרוב אל העיניים. הדמעות מתנקזות דרך פתחים הנמצאים בעפעפיים ובסופו של דרך מגיעות לחלל האף, שם הן מתנדפות יחד עם ההפרשות של האף או נבלעות דרך הלוע. כשהפרשת הדמעות גוברת, הניקוז הרגיל אינו מספיק והדמעות גולשות מעבר לעפעף התחתון וזולגות על הלחיים.
למה דומעים בעת סערת רגשות?
בעוד יתרונן של הפרשת הדמעות הבסיסית כמו זו התגובתית הנובעת מגירוי פיזי, די מובנים. הרי שיתרונה של הפרשת הדמעות הנובעת מגירוי אמוציונלי, אינו מובן והיא נראית אפילו מיותרת. מה היה חסר לנו אם היינו בוכים ומתייפחים ללא דמעות? צבי עצמון העורך המדעי של הירחון “גליליאו” מעלה (בירחון מס’ 55) מספר תיאוריות שנאמרו אי פעם מפי מדענים כדי להסביר את הצורך בדמעות בעת סערת רגשות ומפריך אותן אחת לאחת, כך שבסופו של דבר נדמה שאין לעולם המדעי הסבר מניח את הדעת להפרשת הדמעות במקרה זה.
אם לעולם המדעי אין הסבר ראוי לשמו, הבו נראה מה יש לחכמינו לומר על כך. חכמינו מתייחסים בה בעת גם לעובדה שהדמעות מלוחות וזאת כתוצאה משפע מלחי האשלגן והמנגָן הנמצאים בהן, וכה הם כותבים: “מפני מה מי עיניים מלוחים? שבזמן שאדם בוכה על המת בכל שעה מיד היה מסתמא (מתעוור), אלא על שהן מלוחין פוסק ואינו בוכה (במדבר רבה יח, כב)”. הבכייה יותר מדי על קרוב משפחה שנפטר עלולה להסב נזק בלתי הפיך לעין. הדמעות המלוחות הן אלה שהופכות את הבכייה לחווייה בלתי נעימה ומקשות על האדם להיאחז בה יותר מדי זמן. הטיפות המלוחות גולשות על הלחיים ומעניקות תחושה של צריבה, ולא אחת מתגלגלות בדרכן אל הפה ומותירות טעם מלוח-חמצמץ עד כדי עצירת הבכי.
איזכור לנזק שנגרם לעין בעקבות הבכי כבר מופיע בתלמוד (שבת קנא, ב): “ושבו העננים אחר הגשם (קהלת יב, ב) זו מאור עיניו של אדם שהולך אחר הבכי”. כלומר, כוח הראייה של האדם נחלש ונעשה כהה על-ידי הבכי, בדומה לעננים הבאים אחרי הגשם שמחשיכים את אור היום.
מעשייה נאה מצורף לכך בתלמוד: רבי חנינא האמורא נפטרה לו בת ולא בכה עליה. תמהה אשתו ושאלה אותו: “בעלי היקר! וכי תרנגולת היא זו שהוצאת מביתך עד שאין אתה חש צורך להתאבל עליה?” השיב לה רבי חנינא: “ודאי שאני מתאבל עליה ואף מבקש לבכות, אבל אמרי לי את, האם כדאי לי לסבול שתי רעות בבת אחת, גם שכול וגם עוורון? הריני מתאפק בכל הכוח ולא בוכה כדי שלא להביא עלי עוורון.
בין דמעות לדמעות
מה שמעניין הוא, שלאור הסבר זה שגילו לנו חכמינו, נסיק מעצמנו שהדמעות הזולגות בעת שמחה פתאומית שמציפה את האדם, אינה עשוייה להכיל מלחים, שכן אין שום עילה לעצור את האדם מלחוות אושר, חוויה בריאה לכשעצמה שאינה מסבה נזק לעין. ואכן לאושרנו מסקנא זו מקבלת את אישורו של החכם מכל אדם. כשמלכת שבא הגיעה לבקר את שלמה המלך (מלכים-א י, א), היא הציבה בפניו שורה של חידות ואת כולן הוא פתר בחכמתו בקלי קלות. אחת מהחידות הייתה: “אלו הם המים אשר ממקור אחד ניגרים, ולמרות זאת פעם הם מתוקים ופעם מלוחים, ומקורם לא בשמים, ואף לא מן הארץ הם באים? השיב על כך שלמה המלך: “דמעות האדם הן, של שמחה מתוקים ושל צער מלוחים” (ראה אוצר אגדות נ”ך ח”א עמ’ קע).
לדעת חכמינו (שבת קנא, ב; איכה רבה ב, טו) ככל שמדובר בהפרשת הדמעות התגובתית, לעתים היא מזיקה לעין ולעתים לא זו בלבד שאיננה מזיקה לה אלא אף מביאה לה תועלת. הכל תלוי בגורם לתגובה: “של עשן שחדר לעין, ושל כאב מחמת עצירות מעיים, ושל בכי – במיוחד מחמת פטירתו של בן צעיר לימים, מזיקות לעין. של סם מרפא, ושל חיתוך בצל וכדו’, ובמיוחד דמעות של שחוק, מועילות לעין.
על דמעות של שחוק כבר למדנו. מה שהתחדש כאן הוא שגם דמעות של בצל מועילות לעין. ואכן, מחקרים מדעיים גילו שבדמעות הבצל קיימת כמות מלחים קטנה בהרבה מהכמות הנמצאת בדמעות הבאות כתגובה למצב נפשי. מדהים!
נמשיך אפוא להזיל דמעות של בכי כשצריך, כשנבוא לבקוע שערי שמיים. מעבר לכך, נזיל בעזרת ה’ אך ורק דמעות של אושר.
על דמעות סרבניות
לאלה מבינינו שמנסים לסחוט דמעות בכוח בגלל מאמר חכמינו: “אף על פי ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעות לא ננעלו”, ומתאכזבים פעם אחר פעם כאשר דמעותיהן מסרבות לצאת מבלוטתן, ידעו נא שזו תופעה פסיכולוגית נפוצה. לעתים רבות, כוח לא רק שלא מועיל, אלא גם מפריע, בשיטת ה”דווקא לא”. יחד עם כן חשוב שיידעו שאין שום צורך בדמעות על מנת שהתפילות תבקענה שערי שמים. מה שצריך זה תפילה אמיתית וכנה מעומק הלב אשר בדרך כלל גורמת לאדם לדמוע, אבל הדמעות בעצמן אינן מעלות ואינן מורידות. וכה כותב רבינו המאירי (ב”מ נט, א): “אף על פי שרוב תפלה אי אפשר שלא ליענות בה, מכל מקום כשהיא יוצאה ממעמקי הלב עד שהדמעה גוברת עליו, הרי היא מקובלת ביותר. בדרך צחות אמרו: מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו”. הוי אומר: אימרת חכמינו וכל האימרות הבאות בעקבותיה בספרות היהודית, נאמרו רק בדרך צחות, אבל לאמיתו של דבר מה שחשוב הוא – תפילה עמוקה.
