מי פילל ומי מילל ששיחה עליזה וחסרת דאגות בין אחיות תיקטע בכזו טרגדיה?
קצצתי לתומי ירקות לסלט ארוחת הערב, ותוך כדי כך הפלגתי בשיחה מרעננת עם אחותי, כשהנושא החם הוא הכובע הסגול עם נוצת הטווס של דודה שולה. את הדיון הפסטורלי על ציד טווסים למטרות נוי, קטעה הזעקה: “אוי וויי, איזה אסון!”.
לפתתי את לבי, החלוש מלעמוד בקריאות אימה שכאלה, ואחר התנשמות ביקשתי בחשש את פרטי האסון שנצרח באוזני.
“לא, לא!”, קראה אחותי , כשדמעות ראשונות מתגנבות לקולה, “אני פותחת את המקרר ו… אין, הילדים לא יאכלו היום כלום!”. מעברו השני של הטלפון הצטייר מולי מקרר שדוף מרעב, הפוער את קרביו הריקניים באין מזון.
“יקרה שלי”, פעיתי אל המסכנה ברגישות ובנחישות: “אני שולחת הרגע את ניצה שלי עם עגבניות, מלפפונים וקולרבי, אפונה, אורז וכוסמת”… כך התחלתי להקריא את כל תכולת המקרר מלמטה למעלה, “יהיה לכם מה לאכול. יהיה!”.
האמת, שהיא דיווחה לי לאחרונה שהם כעת בצמצומים, ולכן קנתה לשבת רק חבילה אחת של קרמבו, אבל מי חשב שהמצב התדרדר עד כדי כך? רחמי שמים!
“לא יעזור!” בכתה אחותי, “יש לי פה ירקות, קטניות, ביצים ואפילו זיתים בלי גרעינים”, המקרר העלוב והריקני הלך והתמלא שוב מול עיני רוחי, “אבל חסר לי מוצר בסיס, ובלעדיו – הם לא יאכלו כלום!”.
“מה חסר נשמה, מה?”
אח… לאן נעלמו הימים הטובים ההם, בהם הסופר היה ‘מכולת’, הקופאי היה ‘חנווני’ ומצרכי היסוד היו יסודיים וממוסדים באמת. ילדים היו הולכים למכולת עם רשימה בסיסית הכוללת לחם וחריץ גבינה, לפעמים גם שמן, או מלפפון חמוץ במקרה צורך גדול. כשאנו, אחותי ואני, היינו ילדות, נוספו לרשימת הבסיס הלזו גם כמה גביעי לבן, ולכבוד ראש חודש – מעדני חלב.
והיום, מה?
ילדיה של אחותי, לדוגמה, הזיזו את הלחם מראש הרשימה, גם הגבינה או הלבן כבר אינם נמצאים שם. היהלום שבכתר מוצרי הבסיס הוא אדום. לא, לא התכוונתי לאבן רובין, היא ה’אודם’ מהחושן, אלא לזה בבקבוק ההוא, ששמו מתכווץ’ ומשפריץ כזה, ממש כמו האדום האדום הזה שיוצא מהכרס העגבנייתית שעל בקבוקו. כן… הקטשופ.
מי אוכל לחם עם קטשופ? אוכלים קשטופ עם לחם, והוא נגמר יותר מהר מהחלב. אם חלילה מישהו היה שוכח את החלב או הלחם עוד היה להם מה לאכול, אבל שכחו לקנות קטשופ… והם לא ישרדו.
כדי שתבינו, אספק לכם הצצה קלה לשולחן ארוחת הצהרים בביתה של אחותי: ראובנקה לא נוגע בעוף בלי תלולית אדמדמה מעליו, ממעל; שימקה לא יאכל את האורז החיוור בלי תוספת מודגשת של סומק ארגמני ומבריק; ווולוולה טובל את כל מרכיבי הסעודה ביחד וכל אחד לחוד באמבט אדום כדם. דומה, כי גם אם יתעורר אחד הילדים באמצע הלילה הוא יבקש לשתות קצת קטשופ…
בכל מה שקשור לקטשופ, האחיינים שלי הם סופר מקצוענים, מבדילים בין חריף למקסיקני, בין ‘אוסם’ ל’תלמה’ – בטעימה קלה, ומציירים נחשים אדומים ושבלוליים על כל מה שנכנס לצלחת. כמה טיפות קטשופ שיטפטפו ילדי על הצ’יפס, עדיין תהיה התוצאה חיוורת ועלובה מול יצירות האומנות האדמדמות שעל צלחות בני הדודים.
אפילו את אימם הם הדביקו, והיא מוסיפה קטשופ לכל מטבל או מרינדה של עוף או דג. מה רע, למען ה’, ברסק העגבניות הוותיק והטוב?
האמת, שלאור כמות משטחי הקטשופ שנעלמו בחנויות בקצב מסחרר באדיבות המשפחה האדומה הזאת, שאלתי את עצמי מדוע עם ישראל דואג כל־כך למפלס הכינרת. איך זה שאיש לא מבחין בסכנה הממשית המרחפת על מפלס ים המלח המידרדר בלאו הכי, כתוצאה מצריכת הנתרן המוגברת?
חרדת ים המלח, ולא פחות ממנה, החשש מפני הפיכתם של אחייני לנציבי מלח, הביאו אותי לנצל את אותה שיחת ערב תמימה שנקטעה באימה, ולשאת בפני אחותי נאום חוצב להבות אדומות. שיברתי את אוזנה על עודף הנתרן שממלא כל חלקה טובה בקטשופ, והוא שמעניק לו את אפקט המים המלוחים שלעולם אין שבעים מהם, רק רוצים עוד! “וזה שהוא מרגיש לך מתוק”, הסברתי לה, “זה בגלל שלצורך האיזון שופכים לתוכו גם שפע סוכר בריא ומזין”…
“720 מ”ג!” קראתי בפאתוס. “720 מ”ג, זו כמות הנתרן האגדית שמכילים בתוכם 100 גרמים, תמימים למראה וסמוקי לחיים, של קטשופ! 110 מ”ג נתרן שנכנסים לגוף דרך כף קטשופ אחת! זה נורא. זה מופרע. זה הרה סכנות. זה בלתי קביל ובלתי נסלח. זה…”
נאמתי ונאמתי עד שנעשה לאחותי המסכנה אדום בעיניים, והיא החליטה לתקוף את הענין ובתקיפות רבה.
אם קראתם במוסף הכלכלי האחרון שהמניות של ‘אוסם’ ירדו, זה בגלל אחותי. אין קטשופ שם בבית, ויהי מה.
“נו, זה הצליח?” ביררתי במתח אחרי שבוע נטול קטשופ.
“אה”, ייבבה אחותי.
“מה קרה?”
“אל תשאלי. החבריה לא פתחו בשביתת רעב, הם פשוט עברו לכביש עוקף: המלחיה. בקושי עומדת על השולחן וכבר עוברת מיד ליד: כל אחד בוזק תלולית לבנה, שאילו ראית אותה בצלחת היית משוכנעת שמכסה המלחיה צנח לו. צלחת מרק מהבילה מגיעה לשולחן, והם, עוד לפני שטרחו לטעום, משקעים לתוכה כף מלח. תגידי, מה יהיה?”
“תאסרי את זה! תחביאי את המלחיה!”, צעקתי בהיסטריה…
אבל אחותי שחה לי בהשלמה שבייאוש: “התחלתי באמת בשיטת הקיצוב: שני נפנופי מלח לנפש. החבאתי את המלחיה ורק בשבת הוצבה זו מכסף בגאון על השולחן. אבל בשבת לפנות בוקר, בעוד אני נרדמת בשמירה, קם שימקה ופשט על המלחיה שהופקרה על השולחן… מה עושים?”…
נו, עם כזו חבורה ממולחת? גם אני הרמתי ידיים.
לא יודעת למה, נזכרתי פתאום בעשיו האדמוני, שהתאחדו בו “האדום האדום הזה” וה”איך מעשרים את המלח!”… אכן, עשיו שונא ליעקב. עוד לפני שלקח יעקב את הבכורה כבר אז המלח עשה לנו בעיות, והעלה לנו את לחץ הדם. יימח שמו!
והפעם ברצינות…
מלח במידה – לא רק למבוגרים
מקובל לחשוב שרק מבוגרים וקשישים, צריכים לשים לב לצריכת המלח והנתרן שלהם, בשל הסיכון לסבול מיתר לחץ דם, וללקות באירוע מוחי בגילאים אלו.
אלא שכבר בגיל הילדות חשוב להתייחס לצריכת הנתרן, שכן למה שהילדים אוכלים היום יש השפעה ניכרת על הבריאות שלהם בבגרותם. סקירה מדעית מקיפה שבדקה את הקשר בין צריכת נתרן ולחץ דם בקרב מתבגרים, ילדים ותינוקות התפרסמה ב – Hypertension המגזין הרפואי הנחשב של איגוד הלב האמריקאי. מהסקירה עולה כי להפחתה מתונה בצריכת הנתרן היתה השפעה מיידית ומשמעותית על ערכי לחץ הדם בכל הגילאים, וכי במידה וההפחתה נמשכת היא יכולה למתן גם את העלייה בערכי לחץ הדם הקשורה בגיל, בהמשך החיים.
צריכה גבוהה של נתרן קשורה עם עלייה בסיכון, לא רק ליתר לחץ דם, אלא גם לאוסטיאופורוזיס ואבני כליה.
מעניין לדעת, שצריכה מתונה של נתרן יכולה לתרום לשיפור בתסמינים ובהתקפים של אסטמה, ובל נשכח כי צריכה גבוהה של נתרן אינה תורמת למשק הנוזלים בגוף ועלולה לגרום, במיוחד כשהשתייה אינה מספקת, להתייבשות, ובמיוחד במזג האוויר הארץ־ישראלי.
ילדים – צריכים פחות, צורכים יותר
כמות הנתרן המומלצת לילדים קטנה בכמחצית מזו המומלצת למבוגרים, תלוי בגיל (ראה טבלה).
מתסכל מאוד שדווקא מזונות רבים החביבים במיוחד על ילדים, כמו חטיפים, דגני בוקר וקטשופ (!) מכילים כל־כך הרבה נתרן.
ברור לכולנו שמזון מלוח הינו עשיר בנתרן, אלא שהנתרן ‘מסתתר’ גם במאכלים שאינם מלוחים כלל, ואפילו במאפים מתוקים לגמרי!
בהתחשב בכך שילדים צריכים לאכול פחות נתרן מחד, ומאידך צורכים בפועל מזונות רבים המתהדרים בתכולת נתרן גבוהה במיוחד, הרי שהתוצאה המתקבלת היא שהם עוברים את סף הכמות המומלצת, ומגיעים לצריכה עודפת בקלות יתירה.
מנתוני סקר שערך משרד הבריאות בקרב בני נוער עולה תמונה מדאיגה: רק 4% מהבנים ו־8% מהבנות צורכים נתרן בגבולות הכמות המומלצת! משמע שלמעלה מ־90% מבני הנוער צורכים נתרן בעודף. כמה עודף? הבנות פי 2 מהרצוי, והבנים כמעט פי 3. ואם לא די לנו בכך, הרי שהנתונים אינם כוללים הוספת מלח לאוכל בזמן הארוחה!
לא על המלח לבדו
תעשיית המזון מציעה היום מגוון גדול מאוד של מוצרים, המכילים כמויות מופחתות של נתרן, מבלי שהדבר יבוא לידי ביטוי באיכות הטעם. עם קצת בילוש ונחישות תוכלו למצוא גבינות ללא תוספת מלח, אבקות מרק מופחתות נתרן, פסטרמה מופחתת נתרן, קרקרים ללא מלח, הבדלים עצומים בתכולת הנתרן בין דגני הבוקר המיועדים לילדים, ועוד.
כמה דרכים להימנע מצריכת יתר של נתרן
1. חפשו את מקור המליחות בתוויות המזון
כדי לבחור נכון את המזון שאתם צורכים – התבוננו תחילה בתוויות המזון, וחפשו את הרכיבים הבאים: מלח, סודיום גלוטמט, מונוסודיום גלוטמט וסודיום ניטראט… וגם אבקת אפיה וסודה לשתייה, שמצויות לאו דווקא במזונות בעלי טעם מלוח!
2. חפשו את הנתרן
התבוננו בטבלת הסימון התזונתי, וחפשו כמה נתרן יש ב־100 גרם מוצר.
מזונות המכילים למעלה מ־500 מ”ג נתרן – עשירים מאוד בנתרן. כדי שמזון יוכל להיחשב כ’דל נתרן’ עליו להכיל, ע”פ ההגדרה, לא יותר מ־100 מ”ג נתרן ל־100 גרם מזון. העדיפו מזונות בעלי תכולת נתרן נמוכה.
3. העדיפו צמחי תבלין
בצריכה הביתית, העדיפו צמחי תבלין לטעם על פני הוספת מלח. לבחירתכם: בצל, שום, פטרוזיליה, עלי שמיר, עלי מנטה, עלי דפנה, פפריקה חריפה ומתוקה, פלפל שחור ולבן, קינמון, ציפורן, חומץ, לימון, זנגוויל, קימל, זעתר, שומשום ועוד…
