ידוע כי מצב־רוחם של בני אדם מושפע רבות ממזג האוויר. לכן מקובל גם כי בימי הקיץ, בפרט בעונת השיא של תמוז, מצב הרוח האנושי נוטה לעצבנות ולמרירות, תוצאה ישירה של תעוקת החום. דומה כי הדברים אינם זקוקים לאישור. כל אחד יודע. כל אחד חווה בעצמו.
את חום הקיץ לא ניתן לשנות. ניתן לברוח הביתה למזגן, אבל לא נוכל לקרר את הגלובוס כולו. השאלה הנתונה לדיון היא, האם קשר הגורדי בין מזג האוויר למצב הרוח, אינו ניתן להתרה? האם מצב הרוח העצבני הינו חלק בלתי נפרד מגזירת הקיץ? האם אין סיכוי לשינוי? אם כן, אין לנו אלא להרכין ראש ולהתחבא עד יעבור זעם, לחסות בצל המזגן ככל הניתן, ולהיכנס ל’כוננות ספיגה’ בכל פעם שנאלצים לצאת לרחוב. ושמא ניתן לחיות את התקופה הזו באור אחר? אולי יש משהו שיוכל ללמד אותנו להסתדר עם זה ולהישאר שמחים ונהנים. אנחנו חושבים שניתן לעשות משהו בנידון. אתם מוזמנים בחום לגלות זווית שונה. אולי אלטרנטיבית.
המדרש מתאר דיון מרתק בין אנשי ציפורי לאנשי טבריה בעניין מקום המגורים המועדף. בני ציפורי היושבים בהר, מקום רוח וקור, תמהים על הטבריינים: “איך תוכלו לגור שם בעמק, מקום סגור בלי רוח וזרימת אוויר, ליד בריכת הכינרת המהבילה את כל העיר בלחות מציקה ומעיקה?”, ואילו בני טבריה אף הם תמהים ושואלים את הציפוריים: “איך אפשר לגור במקום גבוה כל־כך, בעיר שנושבות בה תמיד רוחות עזות והקור הוא מנת חלקה?”. והמדרש מסיים ומכריע את הוויכוח: זהו שאמרו “חן המקום על יושביו”.
לכאורה, לא מובן כיצד תורצו הטענות של אלו על אלו. החום הטברייני נשאר הרי מציק כמקודם, גם הקור לא הפסיק לפקוד את ציפורי, ומה המענה באמרה “חן המקום על יושביו”? אבל אם נתבונן ניווכח כי אכן הפנמת הכלל “חן המקום על יושביו” היא המענה לכל התמיהות שעלו באותו ויכוח ציפורי־טברייני. רש”י, גדול הפרשנים, כותב: “חן המקום על יושביו, שאפילו הוא רע, להם הוא נראה טוב”. כלומר, חוק יסוד בבריאת ה’ יתברך את עולמו, שלכל אחד, אבל לכל אחד, ייראה המקום בו הוא נתון כטוב ביותר עבורו. מתנת שמים היא זו והיא המאפשרת קיום חיים מאושרים בכל מקום בגלובוס.
שלא כמזג האוויר, מצב הרוח תלוי בהחלט בבחירת האדם, וההסבר הוא פשוט. אלפי התרחשויות ומצבים עוברים על כל אחד מאיתנו מדי יום. אין סיכוי שנוכל לזכור ולקטלג אותם, ודאי שלא לחוות ולחוש. אלא מאי, המוח משרת את רצון הלב (ולא להיפך). מוח האדם יוצר מסננת הארוגה מחוטי נטיות ליבו, ודרכה הוא מעביר את הרשמים והגירויים המציפים אותו. את החוויות בעלות המשמעות, אותן שאדם בוחר לשים לבו אליהן, המוח זוכר ומאחסן, ואילו את האחרות הוא דוחה.
אנו משלים את עצמנו כאילו החוויות שאנו עוברים הן המשפיעות על רגשותינו ויוצרות אותם, ולא היא. אנחנו בוחרים אלו חוויות תעבורנה את המסננת הפנימית שלנו. אנשים בעלי נטיות פסימיות יזכרו בדרך־כלל את המקרים הפחות טובים שאירעו להם, את הנקודות השליליות בכל מקום ומצב, ובכך יבססו עוד יותר את תחושותיהם. האופטימיים, לעומתם, נוטים לזכור את החוויות הנעימות של החיים, וגם הם משכללים ומבססים בכך את צורת ההסתכלות שלהם על החיים.
בסופו של דבר, יש לתהליכים פנימיים אלה השפעה גם על האירועים עצמם. כך למשל, ידוע שבעלי נטיות דיכאוניות נמצאים בסיכון גבוה יותר לתאונות מאשר בעלי ראייה אופטימית. כך קורה שאכן, חייהם של רואי השחורות קשים אולי יותר אובייקטיבית, אולם הדברים מתחילים ברצון הלב. כך בנוי האדם, הרצון מזין את המוח והוא בתורו משכלל את התחושות באמצעות מידע אובייקטיבי כביכול. וכך ממשיך הגלגל ומסתובב כימי עולם ועד עולם.
הבחירה אם כן בידינו את מה לקטלג ולמה להתייחס, ובעקבות כך גם כיצד להרגיש. העולם המערבי ותרבותו משדרים כל העת שאיפה להשגות ומושלמות בכל תחום. לכן, כשאנחנו קמים בבוקר או סתם כך חושבים עם עצמנו, המחשבות הראשונות העולות הן: מה חסר לי, את מה אני צריך עוד להשיג. “וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום”…
השקפת התורה הפוכה היא בתכלית: קמת בבוקר, תעשה ספירת מלאי. לא עשני גוי ולא עבד. יש לי עיניים רואות, ידיים משוחררות ורגליים יציבות. כולי מוקף במתנות. אז אולי בסוף הרשימה נגלה כמה פריטים חסרים… החסרים הללו כבר לא יוכלו להפוך את התחושה הנעימה הממלאת את הלב לאחר כל הטוב בו מיקדנו את המבט מתוך הודיה.
“חן המקום על יושביו” פירושו, כי השי”ת העניק לאדם את הכוח והיכולת לבחור להרגיש טוב בכל מקום ובכל מצב חיים. כן, רצונו יתברך שנתעלם מהחסרונות ושנתמקד במעלות, למען ייטב לנו, והארכנו ימים… כבר אמרו צדיקים: “תחשוב טוב – יהיה טוב”. אין הדבר תלוי אלא בך. וכך היא המליצה המקובלת בפי ההמון: “נכון שהשי”ת נותן את הקשיים ואת ההתמודדויות, אולם את עוגמת הנפש האדם לוקח לבד”…
הבה נהיה טבריינים. הטבריינים לא היו עשויים מחומר אחר. גם הם סבלו בחום. אנשי מעשה שבטבריה שלפני שנות דור, לא יכלו להתקרר ולחסות במזגנים. הם פשוט לא היו בנמצא. בלית ברירה היו יושבים בתוככי ים כינרת, מתקררים במים וכך הגו ועסקו בתורה. זה בוודאי לא מצב שמזמינים במכולת. אולם שימו לב כי קושי ספציפי זה לא הפריע את מצב רוחם ולא העכיר את שמחת חייהם. מוכרחים לומר כי הם פשוט ידעו להתמקד בזויות הנפלאות של טבריה, לראות במעלותיה ולהנות ממה שיש. אכן ראיה מפוכחת היא, וכבר אמרו חכמינו: “למה נקרא שמה טבריה? – שטובה ראייתה”.
