בספר שמות קיבל עם ישראל הבטחה מיוחדת:
“אם שמוע תשמע לקול ה’ אלוקיך והישר בעינו תעשה… כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה’ רופאך”.
בו בזמן שהאנושות כולה מתמסרת לריפוי מדוויה, וכל אזור על פני הגלובוס מפתח אסכולה רפואית משלו, כאשר הרפואה הופכת להיות המקצוע החשוב, הגורלי ועתיר הרזים ביותר – עמד עם ישראל מול הר סיני, וקבל מרשם פשוט בתכלית:
עשיית הישר בעיני ה’ הריהי רפואה מונעת הרמטית, המגנה מפני כל מחלה.
האמנם?
האם יוכל יהודי לזלזל בבריאותו, לעשן כמנוע קיטור (העישון מסייע לו בריכוז, בהתעמקות בסוגיה), לאכול מכל הבא ליד (הזמן המיועד להכנת מזון בריא – יוקדש לתפילה ולחסד), ניתן יהיה לסגור את קופות החולים ואת בתי החולים על מסגר ובריח (התקציבים יעברו לישיבות), ואיש לא ידע צער ומחלה?…
ובכן, בעיקרון כן.
והרי “אין סומכין על הנס”?!
– לאמיתו של דבר, אין כאן כלל נס.
“כי מדרגת הטבע אל התורה כמדרגת העבד אל אדוניו, כי כוחות הטבע נוהגים בהנהגת העולם כפי מה שיאות לתורה. “
שני סוגי תפקידים ממלא העבד בבית אדוניו: ישנם תפקידים קבועים, החוזרים על עצמם בריטואל קבוע מידי יום או שבוע, וישנם תפקידים מזדמנים, אותם מטיל עליו האדון לפי צרכיו המשתנים.
כך מתנהל גם הטבע: בדרך כלל מתנהל הטבע לפי החוקים הקבועים אותם הטביע בו הבורא. כה קבועים הם, עד כי ניתן לצפות במדויק את שעת זריחת החמה בתאריך מסוים בעוד עשרים שנה. כך ניתן גם לחזות בוודאות את השפעתו המזיקה של הסם המרעיל או של האש השורפת על האדם הנחשף אליהם.
אבל התורה היא ה”אדון” האמיתי של הטבע, על פיה נבראו חוקיו הקבועים, והיא עשויה להטיל עליו גם תפקידים משתנים מפקידה לפקידה. וכשכתוב בתורה “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך” –הופכת הבטחה זו להיות אחד מחוקי הטבע.
ואכן, אף שידוע לנו כי “כל התחלואים באים בעבור אוכל הנכנס בגוף“, הרי שכששומר האדם את מצוות הבורא – “יברך השי”ת את מזון האדם שיהיה בכוחו להסיר החולאים, ולא יצטרך לרופאים.“ ויותר מזה כותב הרמב”ן: “שיהיו המאכלים והמשקים טובים ובריאים לא יולידו מחלה אבל ירפאו ממנה”.
– הקב”ה ישנה את טבעם של המאכלים עצמם, ומאכל שבטבעו מזיק, יהפוך למאכל מבריא ומרפא, כאשר אוכל אותו הצדיק. שהרי אין המאכל, והגוף המעכלו, כי אם עבדים, העושים רצון אדונם…
יותר מכך כותב הרמב”ן:
“כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל… ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להישמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר “כי אני ד רופאך. וכך היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עוון שיחלו לא ידרשו ברופאים, רק בנביאים… ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה’ אחר שהבטיח “וברך את לחמך ומימיך והסירותי מחלה מקרבך”?…”
דומה, כי המגזין שבידכם מיותר, אפוא, לגמרי.
כי לפי זה, אין לנו כיהודים אלא להתחזק בקיום מצוות הבורא ובעבודתו יתברך, ואין כל משמעות לחוקי הטבע, לכללי הבריאות ולחוקי הרפואה – עבורנו, אף אין חלק לרופאים ולרפואותיהם – בביתנו, ומה עניין הבריאות בכללו – קשור אלינו?…
וכאן נשאלות השאלות:
- האם חובה על יהודי לשמור על אורח חיים בריא, או שדי לו להתחזק בתורה ובמצוות, ויכול סמוך על ההבטחה “כל המחלה… לא אשים עליך”?
- האם מותר לו לפנות לרופא לריפוי תחלואי גופו, או שיש בכך פגם באמונתו ב”אני ה’ רופאך”?
והשאלה ביחס לדרישה ברופאים הולכת ומתעצמת:
מחד גיסא, הרי המחלה הינה פועל יוצא של חטא, ששנינו “אין הערוד ממית אלא החטא ממית”, וההשתדלות הנכונה לרפואה הינה תיקון החטא. הפונה לרופא מעיד על עצמו, אפוא, כי מייחס הוא כוח למעשי בשר ודם לבטל את גזירת הבורא.
ואכן מצינו בספר דברי הימים אודות המלך אסא “וגם בחליו לא דרש ה’ כי אם ברופאים” – ואף שהיה ממלכי יהודה הצדיקים נתבע על כך.
מאידך גיסא, בדין תשלומי נזיקין, נדרש המזיק לשלם לניזק את שכר הרופא שירפאו, שנאמר “ורפא ירפא“. מכאן למדו חז”ל “שניתנה רשות לרופא לרפאות“. משמע: נכון וראוי להשתמש ברפואה ולפנות לרופאים. ואם כך, מי שאינו עושה כן, הריהו מזלזל במתנת החיים, ואינו עושה את המוטל עליו בהבראת גופו לעבודת הבורא.
במאמר זה ובזה שאחריו נבאר את דעות הראשונים בסוגיה זו, ואת דברי הפוסקים הלכה למעשה.
שיטת הרמב”ן: מה לרופא בבית עושי רצון ה’?
הרמב”ן, בדבריו המובאים לעיל, קובע באופן חד משמעי כי עניינם של ישראל אינו מתנהג בטבע כלל, ועל כן לא היו פונים לרופאים, ולא נשמרו מדרכי הרפואות, אלא בעת מחלה היו פונים לנביאים, לידע מהו שורשה הרוחני של המחלה ולתקנו.
ומדוע, אפוא, יש צורך ברופא? – והרמב”ן עצמו רופא היה…
הצורך ברופא הינו תוצאה של ירידה רוחנית, כדברי הרמב”ן: “אבל הם נהגו ברפואות וה’ הניחם למקרה הטבעיים”.
וממשיך הרמב”ן שם:
“וזו היא כוונתם באומרם: “ורפא ירפא’-מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות”. לא אמרו שניתנה רשות לחולה להתרפאות אלא שכיון שחלה החולה ובא להתרפאות, כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת ה’ שחלקם בחיים – אין לרופא איסור ברפואות… כי התורה לא תסמוך דיניה על הניסים… אבל ברצות ה’ דרכי איש אין לו עסק ברפואות.”
הרמב”ן מעמיד שני פסוקים בסתירה:
א. “כי אני ה’ רופאך” – לפיו מוטל על האדם לסמוך על ה’ שירפאהו.
ב. “ורפא ירפא” – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות.
והוא מבאר כי שני הפסוקים שני מצבים המה:
מצב א: הבוטח בה’ לא יפנה לרופא, שהוא נתון תחת ההנהגה השמימית ואינו זקוק לרופא בשר ודם, ולא ידרוש ברופאים רק בנביאים. ולאדם זה הבטיחה התורה “אני ה’ רופאך”.
מצב ב: “ורפא ירפא” – הנותן רשות להתרפאות על ידי רופא בשר ודם, למי שאינו נמצא בדרגה הגבוהה של מידת הבטחון, ונתון תחת הנהגת דרך הטבע. אדם כזה שפקד אותו חולי, עליו לפנות לרופא, שאין סומכים על הנס.
נמצא, לשיטת הרמב”ן, כי הבוטח בה’ ימנע מלהזדקק לרופא, והרשות לרופא לרפאות מתיחסת למציאות בלתי ראויה של אדם שאינו בוטח בה’, וביחס אליו ניתנה רשות לרופא לרפאות.
הניחו, אפוא, מידכם את החוברת הלזו העוסקת בדרכי הרפואה על פי הטבע, וקחו תחתיה ספר מוסר. התחזקו בעבודת הבורא ובבטחון בו – וירפא לכם…
האומנם?
האם אתגר רוחני זה עומד בפני כל יהודי עובד ה’, שיוכל להתעלות מעל לטבע, להתחזק בבטחון בבורא, ולהימנע מפניה לרופא ומשמירת דרכי הרפואה?
עיון במשנת הרמב”ן
שומה עלינו להתבונן בדברי הרמב”ן הנשגבים האם הם נחלת הכלל, האם הם שייכים לכל אדם בל דור, והאם מותר לאדם לשייך עצמו אליהם, לפי בחירתו.
שלוש שיטות מצינו בדברי הרמב”ן:
ציץ אליעזר: שייך להנהגת דורות הנביאים
דעת הציץ אליעזר, שכל דברי הרמב”ן אמורים רק כשהדור כולו בדרגה גבוהה והנהגתם בהנהגה אלוקית של ניסים, שבהיות הנבואה בישראל היתה הנהגת ה’ עימם מעל הטבע וכל חולי לא היה היה אלא כעונש על חטא, כפי שכתב הרמב”ן בכמה מקומות, שכל השכר המוזכר בתורה הוא ניסי כי אינו שייך לטבע כלל.
במצב זה, שאינם נמסרים לטבע כלל, כל חולי לא היה אלא כעונש על חטא, ולכן היה אסור לדרוש ברופאים, ובדרישה ברופאים היה חסר ביטחון באמונה בהשגחת הבורא. אבל משנסתלקה הנבואה והשכינה פסקה מלשרות בישראל, שוב אין ההשגחה בדרך של נס ולכן החולה צריך לחפש רפואתו אצל הרופא ואף מצוה לעשות כן. והנמנע מכך הרי זה שופך דמים, כפי שכתב הרמב”ן עצמו בתורת האדם שער הסכנה.
את דברי ה’ציץ אליעזר’ ניתן לדייק מתחילת דברי הרמב”ן, שכתב “כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל…” משמע: הדברים נוגעים למצבם של ישראל ביושבם על אדמתם בתפארתם.
חזון איש: מדרגה של בני עליה
החזו”א בספר אמונה וביטחון מתייחס לדרכי הרפואה והאם הם עומדים בסתירה לביטחון בבורא.
הוא מצטט את דברי הרמב”ן “וכבר כתב הרמב”ן פ’ בחוקותי כי השרידים המזורזים ומקודשים בעבודת ה’ אינם משמשים ברופאים”, וקובע: “אבל זו מדרגה של בני עליה כרשב”י וחבריו.”
וכבר רמז הט”ז לכך, ולמעשה הרמב”ן עצמו בפירושו לאיוב מחלק בין היחידים להמון העם, וזה לשונו:
“ומן הטעם הזה ישמור את הצדיקים, כי כאשר ליבם ועיניהם תמיד עמו כן עיני ה’ אליהם מראשית השנה ועד אחרית השנה, עד כי החסיד הגמור הדבוק באלוקיו תמיד ולא יפרד הדבק בו בענין מעניני העולם, יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההווים בטבע, וישתמר מהם בנס יעשה לו תמיד, כאילו יחשב מכת העליונים אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים.
והרחוק מן ה’ במחשבתו ובמעשיו, אפילו לא התחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים.”
כיוצא בזאת כותב בעל ספר החינוך גם בנושא שמירת הבריאות:
יהיו קצת מבני אדם אשר המלך חפץ ביקרם, לרוב חסידותם ודבקות נפשם בדרכיו ברוך הוא, המה החסידים הגדולים אשר מעולם אנשי השם… שמסר הקל הטבע בידיהם, ובתחילתם היה הטבע אדון עליהם, ובסופם, לגודל התעלות נפשם, נהפוך הוא, שיהיו הם אדונים על הטבע…
ורוב בני אדם בחטאם לא זכו אל המעלה הגדולה הזאת, על כן תצוונו התורה לשמור משכנותינו ומקומותינו, לבל יקרנו מוות בפשיעותינו, ולא נסכן נפשותינו על סמך הנס.
רוב בני האדם לא הגיעו לעשות הישר בעיני ה’ באופן שלא תושם עליהם כל מחלה, ועל כן שמירת הבריאות היא עבורם מצוה וחובה, והזנחתה היא פשע ועוון.
אגודת אזוב: כל הרוצה להתעלות יבוא ויתעלה
בעל ה’אבני נזר’ מביא בספרו את דעת אביו, בעל ה’אגודת אזוב’, שאמנם נאמרו דברי הרמב”ן לצדיקים בלבד, אולם כל אדם הרוצה להתעלות בדרגות אמונה וביטחון בה’ נקרא צדיק לענין זה, שצדיק הוא צדיק בענין אמונה. ולכל אדם יש רשות ומצוה לעשות כן. אך למעשה, הוא מסייג את דבריו, וחושש להורות כן הלכה למעשה.
דעת הרמב”ם: הרופא שליח הבורא
הרמב”ם נוקט בשיטה הופכית לשיטת הרמב”ן. הוא מבאר את הדברים בפירוש המשניות שלו, בענין ספר הרפואות שגנז חזקיהו.
המשנה שם מספרת, כי ששה דברים עשה חזקיהו המלך, ועל שלושה מהם הודו לו חכמים. אחד מהם: גנז ספר רפואות. היה זה ספר שהיתה בו רפואה לכל מחלה, וחזקיהו גנזו.
מדוע גנזו?
הלפי דברי הרמב”ם, היו בספר רפואות שאסרה התורה להתרפאות בהן – כי היו בנויות על כישוף או אצטגנינות. (כאותן שיטות ריפוי מזרחיות שמקורן בעבודת אלילים.)
הרמב”ם מצטט דעות אחרות, המייחסות את ספר הרפואות לשלמה המלך, ואת סיבת גניזתו לכך שבני האדם הפסיקו לבטוח בבורא בבטחונם על רפואות הספר שכה הוכיחו את עצמן, והוא סותר אותן בחריפות וכותב:
“ואתה שמע הפסד זה המאמר ומה שיש בו מן השגיונות, ואיך יחסו לחזקיהו מן האיולת, מה שאין ראוי לייחס כמותו לרעועי ההמון?
ולפי דעתם הקל והמשובש, האדם כשירעב וילך אצל הלחם ויאכל ממנו, בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק, חולי הרעב – אם כן כבר נואש ולא ישען באלוקיו!…
נאמר להם: הוי השוטים, כאשר אודה לה’ בעת האכילה, שהמציא לי מה שישביע אותי, ויסיר רעבוני ואחיה ואתקיים, כן אודה לו שהמציא לי רפואה, ירפא חוליי כשאתרפא ממנו.”
הרמב”ם חולק באופן נחרץ על השיטה האוסרת להיזקק לרפואה, ולדבריו קלה ומשובשת היא הדעה הגורסת כי אין לדרוש ברופאים. הרפואה, לשיטת הרב”ם, דומה לאכילה, שלא יעלה על לב אדם שהיא סותרת אמונה. כשם שאדם אוכל, ומודה לה’ שהוא הזמין לו מזון לשבור רעבונו, כך אדם הולך לרופא, ומודה לה’ שמינהו להיות השליח לרפואתו.
אגב, ההקבלה בין אכילה לרפואה היא מעניינת, ומעוררת מחשבה. האם גם החולי, כמו הרעב, אינו נובע אלא מחסר, ולכשיתמלאו חסריו של הגוף – יבריא?
חובות הלבבות: הרפואה – השתדלות
הקבלה דומה אנו מוצאים גם בדברי רבנו בחיי אבן פקודה, המוכיח באמצעותה את כל נושא ההשתדלות.
“כי הצריך אל המזון, כשיושם לפניו המאכל כראוי לו, אם לא יתגלגל לאכלו בהגבהתו אל פיו ולעסו, לא ישבור רעבונו.. וכל שכן אם ימנה המאכל ממנו עד שיתגלגל לתקנו בטחינה, לישה ואפיה והדומה לזה… ויותר גלגול מזה וקשה, אם לא יזדמנו לו הדמים שיקנה אותו בהם, ויצטרך… שישתכר בדמים…”
הרפואה, לפי דברי רבנו בחיי, אף היא בגדר השתדלות:
וכן נאמר בענין הבריאות והחולי כי על האדם לבטוח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסיבות אשר מטבען זה, ולדחות המדווה במה שנהגו לדחותו, כמו שציוה הבורא יתעלה “ורפא ירפא”, מבלי שיבטח על סיבות הבריאות והחולי שהן מועילות או מזיקות – אלא ברשות הבורא. וכאשר יבטח בבורא ירפאהו מחליו בסיבה ובלתי סיבה כמו שנאמר: “ישלח דברו וירפאם”. ואפשר שירפאהו בדבר המזיק הרבה.”
נמצא, שהפונה לרופא, או העוסק בענייני רפואה ושמירת הבריאות, עושה את המוטל עליו בגדר השתדלות, אך בה בעת הוא יודע וחש, כי רפואתו ביד האלוקים בלבד, ורק ברצותו יירפא. כי כמו בכל עניין אחר של השתדלות “לא שההשתדלות הוא המועיל אלא שההשתדלות מוכרח” – כלשון הזהב הנודעת של בעל ‘מסילת ישרים’. לא התרופה מועילה, אלא רצון הבורא.
גם אם יאכל האדם כל חייו מזון אורגני על טהרת הבריאות, יתעמל באופן קבוע, סוכר לא יבוא אל פיו ומרגרינה לא תדע את מטבחו, דמו ייבדק מידי תקופה, ויחד עם הרופא יעמוד על המשמר מכל חריגה – אין כל קשר אמתי בין אורח חייו לאורך חייו. החיים בידי ה’ הם, ואינם קשורים לכל השתדלות טבעית. כל אלה אינם אלא אחיזת עיניים.
חובתו של אדם להשתדל בשמירת הבריאות ולדרוש רפואה למדוויו. אף מצווה יש בדבר. אך כל זאת מתוך אמונה וידיעה כי סיבות הבריאות והחולי אינן מועילות או מזיקות אלא ברשות הבורא, ומתוך תפילה…
כל אלה: האמונה שהבריאות מאת ה’, וכי הוא הבוחר לאדם את הטוב ביותר עבורו, הידיעה הברורה שאין לסמי הרפואה כל כוח עצמי, ואינם אלא אמצעי שדרכו מוציא הקב”ה לפועל את גזרתו, והתחושה העמוקה, המתחזקת בעת חולי, של ההישענות המוחלטת על הבורא, אדון הכל – כל אלה מהדהדים, מתחננים ומתרוננים, בשירו של רבי יהוה הלוי, תפילה בעת נטילת תרופה :
“קֵלִי, רְפָאֵנִי וְאֵרָפֶא
אַל יֶחֱרֶה אַפְּךָ, וְאֶסָּפֶה!
סַמִּי וּמֶרְקָחִי לְךָ – בֵּין טוֹב
בֵּין רַע, וּבֵין חָזָק וּבֵין רָפֶה.
אַתָּה אֲשֶר תִּבְחָר וְלֹא אָנוּ
עַל דַעֲתְךָ הָרַע וְהַיָּפֶה.
לֹא עַל רְפוּאָתִי אֲנִי נִסְמָך –
רַק אֶל רְפוּאָתְךָ אֲנִי צוֹפֶה.”
ברור הלכה למעשה
להלכה כתבו רוב הפוסקים שחובה לדרוש ברופאים ובראשם ה’שבט יהודה’, הכותב:
“דע, דענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח ויש לו עיקר מן התורה, וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזר על הרופא. וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה, ולא יחוש על הרפואה בדרך הטבע, אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב”ה ישלח דברו וירפאהו בחינם, אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו, וקרוב הוא להיות פושע בעצמו, ועתיד ליתן את הדין…
ואם נמצאו צדיקים שנענו על ידי תפילה ולא הוצרכו להתנהג בדרכי הרפואות , אין ללמוד מהם, דשאני הנהו, דרב גובריהו ונפיש זכותייהו. והם יצאו ממשלת הטבע ומהוראת המזלות, וראיתי בני עלייה והם מועטים. ואף הם לא היו סומכין על הנס אם לא שהיה הנס נעשה מאליו ולעולם הם מבקשים כפי הטבע.“
וכן הכריע להלכה ה’ברכי יוסף’, שאף שפסק כהרמב”ן, כתב:
“ונראה דהאידנא אין לסמוך על הנס, וחייב החולה להתנהג כדרך העולם ולקרוא לרופא שירפאנו. ולא יתכן שיאמר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים. וכמעט איסור יש בדבר, או משום יוהרא, או משום לסמוך על הנס במקום סכנה. אלא ינהג כדרך העולם, אולם שלא יסמוך על הרפואה רק ידבק בקונו ויבקש רחמים.”
וכך אכן, נוהג יהודי, כל אימת שהוא נוטל תרופה או מקבל טיפול רפואי, הרי שלצד ההשתדלות הגשמית, הריהו נושא עיניו לשמים, ומתפלל כמובא בגמרא וכנפסק להלכה בשו”ע:
“יהי רצון מלפניך ה’ אלקי, שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה”.
שאלה
אדם המסרב לקבל טיפול רפואי מטעמי ביטחון ואמונה האם צריך לכפותו לקבל את הטיפול?
תשובה:
לדעת ה’שבט הלוי’ אין בהימנעותו משום ביטול מצוה כדברי הרמב”ן, אולם אם אנו מסופקים האם מידת הביטחון שלו גדולה שמותר לו לבטל על עסק הרפואה, על כן יש לשכנעו לקבל את הטיפול.
שאלה
אדם הנמנע מלקבל תרופה משום שנוקט כדעת מיעוט רופאים שאינם מאמינים ברפואה זו, וכן אדם שמדעת עצמו אינו מאמין ברפואות – האם צריך לכפותו?
תשובה
הגאון רבי יצחק זילברשטיין הביא מדברי ה’מור וקציעה’, שאמנם מבואר בשו”ע שכאשר נחלקו הרופאים, זה אומר שהחולה יצום וזה אומר שהחולה חייב לאכול – נשמעים לרוב הרופאים, אך במקרה זה, אין לכפות את החולה לשמוע לדעת רוב הרופאים. וזאת, כי ניתן לכפות רק חולה המסרב להישמע לדין התורה ולא מוכן להתרפאות, אבל חולה החושש לדעת מיעוט ברפואה – אין הוא מורד בתורה, ואין לכופו .
יתירה מזאת, אף שהוא רק מדעתו הוא עצמו, שאינו מאמין ברפואה – אין לכופו.
